תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

שאלות ותשובות

מתוך "שאלות ותשובות"

 

בתנ"ך לא מוזכר כלל ועיקר 'חיים לאחר המוות'

423) לא יאומן איך אדם מסוגל לכתוב שקר גס שכזה בהכללה רבתי, בניגוד לפסוקים ומקראות רבים המדברים במפורש על הישארות הנפש. וידוע שהתורה אוסרת באיסור חמור בכמה מקומות אוב וידעוני ודורש אל המתים, מכך מובן לא רק שהאמינו בני האדם בהישארות הנפש, אלא גם שהבינו שהנפש לאחר המוות נמצאת במצב נעלה מהם, ויש להם תועלת לדרוש אליה ולשמוע ממנה דברים וכנראה גם עתידות. ומובן שהתורה לא אסרה דבר זה משום שאינה מאמינה בהישארות הנפש ורואה באמונה זו איסור חמור.. אלא משום שהדבר דומה לעבודה זרה, שהרי בעצם עובד את המת ע"י טקסים אלו.

וכן מפורש בספר שמואל כי שאול העלה באוב ע"י 'בעלת מקצוע' את שמואל הנביא, ושמואל אומר "מדוע הרגזתני להעלות" וממקומו אי שם בעולם שכולו טוב הוא מתנבא על העתיד לקרות לשאול, מה שאכן אירע "מחר אתה ובניך עמי". ולמרות שמתפלספים בימי הביניים הוציאו את הדברים מפשוטם, אין זה הופך את הדבר ל'לא מוזכר כלל'. כי מובן שהקדמונים האמינו בזה כפשוטו. שהנפש אחר מיתתה נמצאת במקום שלא כדאי להרגיז אותה משם, שם טוב לה ואינה חפצה לבקר בעולם הזה אפילו לבקור קצר, וגם יכולה לדעת את העתידות לפי ערכה בעולם הזה, שלכן ביקש שאול להעלות דוקא את שמואל (והמפרשים גם האמינו בהישארות הנפש, אלא שלא האמינו ביכולת של כל הולך בטל ליצור עמה קשר).

הדורשים אל המתים נזכרים גם בדורות מאוחרים יותר (ישעיה יד יט, סה ד). וכן ראה: רחל מבכה על בניה ברמה (ירמיהו לא). שמואל ב יב: "ועתה מת.. עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי". דוד מתבטא כי הוא יפגוש את בנו לאחר מיתתו שלו עצמו, אך בנו לא ישוב אליו בעודו בחייו.

וראה בשמואל א' כה': "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". המושג צרור החיים מוכיח מתוכו כי הוא מושג של קיום נצחי רוחני [ראה להלן מתהלים], גם אם נאמר כאן בדרך השאלה. קיומה של הרוח ופעולותיה וכן האפשרות לקשר שלה עם האלהים מוזכר גם במלכים (א כב) ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו.

ברור שאמונה זו היא מקור הבטויים "וייאסף אל עמיו", "וישכב עם אבותיו", גם למי שאינו נקבר במקום אבותיו ועמיו (ראה דברים לב).

וזוהי גם קללת התורה: "ונכרתה הנפש ההיא מלפני", כשההדגשה היא על כריתת הנפש ו"מלפני ה'", וכן ההיכרתות מהעם ומהקהל "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (ויקרא כג ל), לא מהעולם הזה, אלא שנדונה כנשמת מי שאינו יהודי.

המקום אליו מגיעות הנשמות לאחר המוות נקרא "שאול", והנביאים האריכו בפרטי המאורעות בו. פרק לב' ביחזקאל כולו עוסק בהמון מצרים שיבא לשאול וימצא שם את כל המוני המתים האחרים, ומה יחשוב עליהם פרעה כשיראה אותם באים לבקר: "נהה על המון מצרים והורדהו אותם ובנות גויים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור.. ידברו לו אלי גבורים מתוך שאול את עזריו ירדו שכבו הערלים חללי חרב שם אשור וכל קהלה.. שם עילם וכל המונה.. אשר נתנו חתיתם בארץ חיים וישאו כלמתם את יורדי בור.. ולא ישכבו את גבורים נפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם  תחת ראשיהם.. שמה נסיכי צפון כולם וכל צדוני אשר ירדו את חללים בחיתתם מגבורתם בושים.. אותם יראה פרעה ונחם על כל המונו חללי חרב פרעה וכל חילו".

בתהלים (ו יג) מוזכר כי  "יורדים" אל שאול שהיא מתחת לאדמה, בור בארץ תחתיות (יחזקאל לב יח). הגוף הלא נח בקברו, וברור כי המדובר כאן על הישארות הנפש.

ובתהלים מודגש כי הרשעים הם הבאים לשאול, ואילו הצדיקים מצפים להיות בחיק ה' לנצח. בפרק טז: "לדוד.. לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת תודיעיני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". תהלים מט: "לבני קורח.. כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם.. כצאן לשאול שתו.. אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל..". יש גם יסורים בשאול כפי שמובא בתהלים קטז "מצרי שאול מצאוני", השאול לא נתפס כאפיסה.  "ואחר כבוד תקחני.. כלה שארי ולבבי.. וחלקי אלהים לעולם". (תהלים עג כד).

בישעיהו יד' מתוארת קבלת הפנים למלך בבל בשאול: "שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך, עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גוים, כלם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת". ואיוב יודע את הגורל המצפה לו בשאול: "למה לא מרחם אמות.. כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי, עם מלכים ויעצי ארץ הבונים חרבות למו, או עם שרים זהב להם.. שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. קטן וגדל שם הוא ועבד חפשי מאדניו".

הנביא ישעיהו (סו') מדבר במפורש על אש השורפת את הרשעים לאחר מותם: "פגרי האנשים הפושעים בי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".

האמונה בתחיית המתים, היא עדות ברורה לכך שהנפש קיימת ונמצאת, ורק הגוף הוא שצריך לקום. בדניאל (יב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", ובישעיהו (כו יט) "יקומו מתיך נבלתי יחיון הקיצו ורננו שוכני עפר". כך במלכים א יז כשאליהו מחיה את הילד "ותשב נפש הילד אל קרבו", נפש שאפסה ונעלמה אינה יכולה לשוב. וכן מ"ב ד' ומ"ב יג'.

אליהו עולה בסערה השמימה (מ"ב ב) וכן חנוך "לקח אותו אלהים" (בראשית ה), מכאן מובן כי ישנה מערכת קיום לנשמות בשמים.

וכן קהלת יב' "העפר ישוב על הארץ כשהיה והרוח תשוב את האלהים אשר נתנה". [ווהפסוק "רוח האדם יורדת היא למטה" הוא השאול כמוזכר להלן ועוד מקומות רבים כי אל השאול "יורדים", ואין הספק על הישארות הנפש].

נכון הדבר שישנם אלו שיפרשו דרך מטאפורה ומשל חלק מן המקורות האלו, ושערי רמז וסוד לא ננעלו בפני אף מקובל ודורש רשומות. אך בודאי אין אפשרות מכח דרשות ופרשנויות לטעון נגד דברים מפורשים כי "אין זכר להישארות הנפש בתנ"ך.  בפרט ידען הדבק בפשט והיה לבשר אחד עמו, כך הוא מפרש "אצבע אלהים" – זו אגודל, "וחרה אף ה'" – זה חוטם, ראה במאמרו "גופו של ה'". אין לו לנטות כאן מן הפשט.

כך דעת חוקרים: "האמונה בהישארות הנפש אינה נעדרת במקרא, כדעתם של כמה ממבקריו" (אנצ"מ ערך הישארות הנפש). "האמונה שנפש המת קיימת קיום נפרד מן הגוף היא מן האמונות העתיקות ביותר.. את האמונה הזאת אנו מוצאים באמת גם במקרא", (תולדות האמונה הישראלית ח"ה עמ' 544).

וכן י. קלוזנר הסטוריה של הבית השני, מאריך לדחות את המוצאים בתורת אחרית הימים של בית שני השפעות פרסיות, מלבד ההבדלים והתהומות העוברים בין האמונות, גם את הגשרים המדומים המציאו מתחברים אל היהדות זמן רב לאחר בטול מלכות פרס. ובאנצ"מ ערך דת ישראל (כרך ב' עמ' 768): "לעומת זה יש להטעים את העובדה שדת פרס לא נזכרה לא במקרא ולא בספרות החיצונית, לא נזכר שום אל מאלהי פרס בספרות המקראית והחיצונית. אין שום פולמוס נגד דת פרס, ואין שום סימן לגרוי של מגע" (ראה שם על הבדלי התפיסות בין היהדות של בית שני, ובין הדת הפרסית באותם ימים).

 

המיתודה המדעית אינה אמונה, אלא היא שיטת מחקר ראציונלית הכפויה מבחינה פסיכולוגית, על כל בר דעת.

424) גם בזה מראה שאוחז עדיין במאה ה19 שראתה את השפה המדעית כצורה מוחלטת של תפיסת העולם. קשה להאמין כיצד אדם יכול לטעון שהמדע הוא דבר ראציונלי הכפוי על האדם מבחינה פסיכולוגית, בזמן שהוא משתנה ומחליף צורה מדי תקופה קצרה, איך ייתכן שהאמת הראציונלית הכפויה תהיה שונה בכל חודש?

וכבר מזמן השתחררו אנשי המדע מאמונות אלו, ראה למשל את דברי סטיבן הוקינג (קיצור תולדות הזמן עמ' 18) "כדי לדון בטיבו של היקום ולעסוק בשאלות כמו האם יש לו התחלה או סוף יש להבהיר תחלה את מהותה של תיאוריה מדעית.. התיאורה היא דגם של היקום.. הדגם קיים אך ורק בשכלינו ואין לו שום ממשות אחרת.. כל תיאוריה פיסיקלית היא ארעית תמיד, במובן זה שהיא רק בגדר השערה: לעולם אי אפשר להוכיח אותה. אין זה משנה כמה פעמים יעלו תוצאות הניסויים בקנה אחד עם איזו תיאוריה, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים שתוצאות הניסוי הבא לא יפריכו את התיאוריה". הבנה זו רווחת בעולם המדעי בעיקר מאז פרסום תורת "הפילוסוף של המדע" - קרל פופר.

וראה עוד הוקינג (עמ' 132) "רעיון זה.. הוא רק הצעה אי אפשר להסיק אותו מתוך איזה עיקרון אחר, בדומה לכל תיאוריה מדעית אחרת, הוא עשוי להיות מוצג מלכתחלה מטעמים אסתטיים או מטאפיסיים".

ליבוביץ' כותב: "אפשר שהוגי המאה ה19 האמינו עדיין שהמדע מכונן או צפו שהמדע יכונן מה שניתן לכנות תמונת עולם, בכל מובן מן המובנים הפילוסופיים שאפשר לייחס למונח זה, ודאי הוא שאין ציפיה זו תקפה לגבי המדע של ימינו, היום אין בידינו לגשר את התחום שבין המדע הפיסיקלי ובין מדע החיים ואף בפיסיקה עצמה לא ניתן ליישם את תורת היחסות עם מכאניקת הקואנטים ובבילוגיה בין תורשה והתפתחות" (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ', עמ' 44)

גדולי אנשי המדע יודעים כי כל תפיסת העולם המדעית אינה אלא שפה בה אנו מדברים על הטבע, ובודאי לא דברים שאין אפשרות להכחישם. אך על ידען הכל כפוי מבחינה פסיכולוגית, וכאן מקום לחשוב שישנם עוד דברים הכפויים עליו מבחינה פסיכולוגית..

אין צורך לומר שגם לו טיעון זה היה נכון, הוא אינו תקף בהקשר של מדעי הרוח, בהם אנו עוסקים, שהם ענין של השקפה ואמונה. וראה את דבריו של פרופ' ליבוביץ: "אין השקפת עולם מדעית כשם שאין גבינה מוסיקלית או אהבה טריגונומטרית אנשי מדע שלכולם אותה מיתודה מדעית מפולגים בעניני אמונות ודעות בדיוק כהדיוטות ויש ביניהם אותה חלוקה למאמינים דתיים אדוקים ולכופרים מוחלטים לדמוקרטים ופשיסטים לבעלי מוסר קפדני ולבעלי הפקרות ופריקת עול אע"פ שכולם מכירים את אותה הפיסיקה ואותה הכימיה אותה הגיאולוגיה ואותה הפיסיולוגיה בין אנשי המדע נמצאים חברי כל המפלגות הפוליטיות וחסידי כל הזרמים הפילוסופיים מאמיני כל הדתות וכופרים בכל הדתות" (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ עמ' 46).

האויב הגדול של המדע אינו הדת אלא הממסד המדעי, שהרי הוא ראש וראשון לרודפים ולמחרימים את כל המבקש לשנות דבר מה בתפיסת העולם המדעית השלטת.

 "ב1959 כתב ארתור רסטלר ספר על לידת המדע החדש במאות ה16 וה17. לספר בו מתוארים קופרניקוס, קפלר וגלילאו - קרא "הסהרוריים", והוא סימל תקופה חדשה בכתיבה על ההסטוריה של המדע. אחד הדברים הראשונים שהתבררו במחקר ההסטורי היה שהפילוסופיה האמפריציסטית מהסוג שיצר פופר (לפיה המדע משכלל את עצמו על ידי הפרכת הלא נכון) פשוט לא מתאימה עוד לסיפור ההסטורי. התברר שאנשי מדע לא משתדלים להפריך, להיפך - הם משתדלים לאמת את התורות שלהם. וכאשר מופיעות הפרכות, הם נוטים להתעלם מהם בשיטתיות מוזרה. הויכוחים בין אנשי מדע , שמחזיקים בתיאוריות שונות, הם בדרך כלל ויכוחים של חרשים. והביקורתיות הנאורה שפופר ציינה כסימן סגולי של המדע, נשמטה איכשהוא בעקביות מאנשי המדע.

הדעות הקדומות וההתנגדות האטומה להתקדמות המדע באו לעתים קרובות ביותר בתולדות המדע מצד אנשי המדע של המימסד עצמו, יותר מאשר מוסדות שמחוץ למדע, כגון הכנסיה או ההמונים הנבערים מדעת. ותמונת המדע כמפעל רציונלי מתקדם ואמפירי - הלכה וטושטשה במהירות" (הפילוסופיה של המדע, פרופ' ז. בכלר, בהוצא אוניב' משודרת).

כמה שנים קודם לכן, בנאום הפתיחה של כנס "האגודה האמריקאית לפילוסופיה" (1952) אמר ההיסטוריון של המדע ברנרד כהן מאוניב' הרווארד: "מתוך קורות המדע רואים שרוב התיאוריות המהפכניות הגדולות במדע.. נתקלו בעוינות מצד אלה שהעדיפו לדבוק בדרכי החשיבה הקיימות. נדמה כי תכונה זו הינה חלק מתכונה כללית של המין האנושי, כלומר אינרציה של המחשבה או התנגדול לשינוי, או מעין אורתודוקסיה מדעית.. אפילו המהפכנים הגדולים ביותר במדע נצמדים לאורדוקסיות", (מתוך תקציר ההרצאה, שנדפס ב"לפני עלות השחר", ת"א תשנה', עמ' 18).

אין המדובר בדברים ה"כפויים מבחינה פסיכולוגית על כל אדם", אלא בדוגמות.

לא יתכן שאדם יטען לתקפות שיטות הרפואה בתלמוד אך הלכה למעשה ילך לרפואה בת זמננו

425) אף אדם מלבד ידען לא טען כי שיטות הרפואה שבתלמוד תקפות בימינו בכדי לנהוג בהם. אלא שהיו שטענו שבדברים התלויים בנסיון בשטח, שבודאי היה נגיש לכל אדם גם בזמנם, קשה להאמין שקבוצה כה גדולה של חכמים יטעו, גם אם אחד טועה, הלא מאות ואלפים עברו וביקרו את הדברים. ומתוך כך הגיעו למסקנות שונות: היו שניסו לברר אם באמת הכוונה השטחית המובנת לנו בדברי חכמים היא באמת כוונתם, היו שטענו שישנם מצבים רפואיים התלויים באקלים, בשכיחות חיידקים לפי תקופות, בזנים שונים אך דומים של בעלי חיים, בפיתוח עמידות, וכיו"ב. והיו שאמרו שחכמים טעו לפעמים גם בדברים כאלו, מסבות שונות.

וכן לענין הלכות שנקבעו ע"פ ידע מוטעה, ישנה שאלה הלכתית כיצד לנהוג בהם, ראה תגובות לקונטרסים.

לענין שיטות הרפואה בתלמוד, ראה בספר "חכמי ישראל כרופאים" (ד"ר דוד מרגלית) עמ' 38: "בדברי חז"ל במשנה ובגמרא מתגלות כפעם בפעם באופן מפתיע הערות על שימוש במכשירי בדיקה מסובכים, ביצוע ניתוחים מסובכים עם סמים מרדימים, סמי הפלה וכו'. והמסקנה המתבקשת מאליה היא שהיתה קיימת אסכולה מפותחת וקבועה של לימוד ומחקר, פתיחת גופות בני אדם ובעלי חיים, ניסויים מניסויים שונים ופיתוח חכמת הכירורגיה. ולא עוד אלא רמז למכון לקוסמטיקה ג"כ נמצא.. חכמינו שעסקו בכל הניסויים והחקירות הללו כבדרך אגב, אינם נופלים במאומה מהחוקרים המקצועים שמלאכתם בכך- בכל הארצות ובכל התקופות והזמנים, שחשיפת מסתרי הטבע היתה נר לרגליהם".

ירמיהו אומר "ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם ה' והשיבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם" (כט יד).

כידוע לך תקופת בית שני הייתה תקופה של פזורה יהודית.. אלהים לא קיבץ את היהודים מכל המקומות.

426) אך ידען בלהיטותו, שכח כי אין אלו דברי ירמיהו, אלא ציטוט מן התורה, בתורה (דברים ל) נאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", וירמיהו אומר: "ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם ה'".

ולא עוד אלא שידען משמיט את תחלת דברי ירמיהו שגם הם מן התורה: "ובקשתם אתי ומצאתם כי תדרשני בכל לבבכם", "ובקשתם משם את ה"א ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך" (דברים ד כט).

ברור שהקיבוץ תלוי בדרישת ה', כמו כל דבר המובטח לישראל, על יסוד ברית "והיה אם שמוע תשמעו".

והנה אכן כורש נתן את הארץ לישראל, ולו היו עולים כל המוני בית ישראל שגלו בגלות בבל, היו פני הדברים בבית השני נראים אחרת לגמרי: הכותים ואיומיהם היו מאבדים את משמעותם לעומת המליונים הרבים שהיו יכולים להיות כאן. האיום הדמוגרפי בתקופה החשמונאית לא היה קיים, כל ערי הנכרים עליהם התבססו ההורדוסים היו יורדות מכחן, והחרבן בסופו של דבר היה יכול להימנע. על זה אמרו חכמים שראויים היו ישראל להיעשות להם נס בימי עזרא. אך רוב בני ישראל לא בחרו בדרך זו, הניחו את המקדש בירושלים ואת מרכז עבודת האלהים שכוננו עזרא ונחמיה, ונשארו להם בגנותיהם ופרדסיהם אשר בבבל. כתוצאה מכך לא נהגו חיובי מצוות התלויות בארץ של התורה המותנים ב"כי תבואו אל הארץ". ולא עוד אלא שאפילו לויים לעבודת ה' חסרו מכיון שכמעט ולא עלו לויים, ולכן קנסם עזרא. ברור שגם חלקים מעשרת השבטים נטמעו והתבוללו מפני שלא עלו. וכפי הפתגם הידוע "אפשר להביא את השוקת אל הסוס, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות". כל העם כולו בכל נפוצותיו קיבל רשיון הסטורי חסר תקדים לעלות לארץ ולהקים בה את המקדש, אך ככל הנראה חלקו הגדול של העם לא בחר "לבקש את ה'" בצורה זו.

גם בימינו מתגשמת נבואת התורה (פרשת האזינו מדברת על אחרית הימים), והתקבצו בני ישראל מכל הארצות בצורה מפתיעה ומפליאה, אך עדיין חלקים גדולים מן העם (מליונים רבים שהם בעצם רוב העם) בוחרים שלא להצטרף ובכך גורעים מאד מכחה של מדינת ישראל. אך על מי עלינו להפנות את התלונה? אל ירמיהו הנביא, או אל עצמינו, ואל שלוחי הסוכנות הנהנים מחיים טובים בחו"ל..

אחד הדברים התמוהים בדרכם של החוזרים בתשובה היא קלות דעתם הפוחזת. שומעים הם הרצאה, שיחה, אמירה, ממאן דהוא, וכבר מחליטים לעשות מהפך בחייהם מבלי לבדוק את הדברים.

לו היו קונים רכב או טלווזיה , מבלי לבדוק ולהשוות, הייתי מחריש, אך לעשות מהפך עם השלכות על ילדיו וצאצאיו - הרי זה מן המשוגעים יחשב. ולא מסתפקים הם בכך, אלא ממשיכים לשווק את סחורתם לאחרים מבלי שהם עצמם בדקו.

427) הרי לך הודאת בעל דין, שעשה את המהפך בקלות דעת פוחזת, ולא מסתפק בכך אלא שלאחר כמה שנים שוב עשה מהפך, קנה לו רכב וטלויזיה, וליתר בטחון עשה במו ידיו את ההשלכות על ילדיו, וגזר את פאותיהם בעל כרחם, וכעת הוא משווק את סחורתו לאחרים, מבלי שיש בידו יכולת לבדוק מה בדיוק הוא אומר, האם זה לא מן המשוגעים ייחשב? ומי יוכל לשער מהו המהפך הבא בחייו? שמא נמצא קונטרסי 'דעת ישו' מתחילים להתגלגל ברחובותינו? או כת ניהליסטית חדשה בסגנון ואורח החיים הידעוני?

הסיפור המקראי מספר על קינאת קין, בהבל אחיו, שגרמה לקין להרוג את הבל אחיו ובמהלך הסיפור מופיע פסוק מקוטע ולא ברור: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּבהְיווֹתָם בשבַּשָּׂדֶה וַיָּיקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אאָחִיו וַיַּיהַרְגֵהווּ: (בראשית , ד; 8) לא נאמר מה אמר קין להבל, כאילו נגזרו ונשמטו מילים מהפסוק.

חז"ל הסבירו כי הם רבו על רכוש, ועוד כמה הסברים, תוך התעלמות מוחלטת מהכתוב בתורה, שסיבת הרצח היא קינאת קין בהבל אחיו. הרי לך שהטקסט המקראי אינו אלא שדה בור לבנות עליו מגדלים כיד הדמיון של האדריכל.

428) מדהים! הפסוק בתורה מצוטט יפה כלשונו, לא מוזכרת בו המלה "קנאה", וידען עצמו אומר שלא נאמר מה אמר קין להבל, ואלו לאחר רגע כבר יודע ידען כי חכמים דברו "תוך התעלמות מוחלטת מהכתוב בתורה שסיבת הרצח היא קנאת קין בהבל"! ולא עוד אלא שההגדרה "קנאת קין להבל" שבדה ממוחו הקודח, במקרה אינה סותרת לדברי חז"ל, שהרי קנאתו היתה על איזה רכוש שהיה להבל. אין קץ להבלים, והבל הביא גם הוא.

כך נהפכה רומא לאדום ואדום לרומא ועל פרשנות זו כתב אבן עזרא (בראשית ,כז ;40) : "וישנים שלא הקיצו משנת האוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר".

429) וזהו עוד אחד מסילופיו הרגילים של ידען, שמציג את הדברים כאלו אבן עזרא דחה הגדרה זו, אבל אין כוונתו במשפט זה אלא על הגזע האתני 'אדום' שרומא אינה גזע זה, אבל גם הוא עצמו מסכים להגדרה זו של רומי כאדום, ומנמקה בכך שהאדומיים היו הראשונים שקבלו עליהם את הנצרות, ולכן נהפכה אדום כנוי לנצרות, וממילא לרומי. וכך כותב אבן עזרא עצמו:  בבראשית (מט כט) "ישיבה על המטות כמנהג אדום", בתהלים (קלט כד) "בלשון אדום", בתהלים (קנ') "כלי נגינה רבים שיש בארץ אדום ובני ישמעאל לא ידעום", בקהלת (ה') על "פיוטים בלשון אדום", באסתר (א') "מנהג מלכי ארץ אדום", בזמן שאדום הסטורית לא היתה קיימת כמובן. (וראה עוד בהערה לתגובה 56). ואפילו אורי צבי גרינברג מדבר בשירו על "ברית ערב עם אדום" כשהכוונה לאנגליה שייצגה בזמנו את הכח האירופאי במקום איטליה.

אך באמת גם מבחינה אתנית ישנו קשר הדוק בין אדום לרומא, הנחה מוסכמת היא במחקר האנתרופולוגי כי העם האיטלקי אינו שייך לעמי אירופה [דבר הנראה לעיניים], ושעם זה לא היה ידוע עד התקופה הפרסית.

ראה באנצ"ע ערך איטליה כי היוצרים את העם האיטלקי הם שלשה: שבטים עבריים דוברי עברית שהגיעו לאיטליה, אטרוסקים, יוונים. היוונים בודאי אינם יכולים להיחשב כמרכיב אנתרופולוגי מכיון שהם היו עם נפרד מן הרומיים, ואין כאן אלא השפעה תרבותית. האטרוסקים בודאי לא נטמעו לתוך העם הרומי לגמרי משום שהיו קיימים שנים רבות כעם נפרד, לאחר היות רומי לעם בפנ"ע, והרומים נלחמו בהם. יוצא א"כ שהעברים הם מרכיב חשוב ויסודי בגזע הרומאי.

העברים האלו בודאי אינם יהודים, ואין שום דרך למצוא קשר בשום רובד בין היהודים לבין הרומיים, הם עברו דרך צור, אך זה מובן מאליו שהם עברו סביב חופי הים התיכון, אין אלו הצורים משום שהצורים לא היו דוברי עברית מעולם. השבט היחידי דובר העברית הוא שבט אדום, שהוגלה מעל אדמתו כנראה החל מימי סנחריב ובעיקר בכיבוש הבבלי ולא חזר אליה לעולם. ועל גלות אדום אנו קוראים באיכה (ד כא) "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ גם עלייך תעבור כוס", העובדה שאדום התנכלו לישראל בשעת חרבן בית ראשון מוזכרת גם בתהלים קלז' ויחזקאל כה יב' (ומאושרת מן הארכיאולוגיה, ראה אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 163. י"א שזה כוונת עובדיה א יא. מוזכר גם בעזרא החיצוני ד מה). אדום ישבו בארץ עוץ שאינה ארצם (שהרי לכך מדגיש כותב איכה את הדבר, "אדום יושבת בארץ עוץ, בלוח העמים עוץ היא מארצות יפת) ועדיין זוהו כאדום, ועל כל זה מעיד גם מלאכי (א): הלא אח עשיו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר כי תאמר אשום רששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס". וכאן מפורש כי בתקופה הפרסית היתה ארץ אדום שוממה, אבל העם האדומי היה קיים, ומלאכי מתנבא כי אין לאדום לנסות לשוב לבנות חרבות כמו ישראל כי ה' שונאם וגזר עליהם גלות. [סוף מר זה של ממלכת אדום כבר נובא ע"י הנביאים יואל ד יט, יחזקאל לה טו, עובדיה, ועמוס].

תרבות החרב של עמלק [נכד עשיו] החי על חרבו מקבילה להפליא לתרבות החרב הרומית. וככל הנראה היה גרעין אדומי חזק שהצטרף לשבטים נודדים כאלו, המתאימים לתיאור על השבטים העבריים שפלשו לרומא.

ובמקורות היהודיים ישנם פרטים הסטוריים רבים המעידים על כך: יוסיפון נוקב בשם של צאצא אדום שייסד את העיר רומי, בע"ז י: מסופר כי אנטונינוס בשיחתו עם רבי החשיב עצמו לצאצא אדום. וכן: גטין נז. נו. נז: שבועות ו: ע"ז ב: מדרש תהלים ס', פדר"א פל"ח, תרגום איכה שם, ראב"ע שם, כתבי רמב"ן ח"א עמ' רפד' ע"פ התרגום הנ"ל: "רומי באיטליה של יון ויש בה מן האדומיים עם רב". רד"ק יואל ד יט "מלכות רומי רובם אדומים" (הרי שהכירו בכך שרומי אינה אדום אבל מעורב בה חלק גדול מגזע אדומי). האברבנאל ישעיה לד וסג' האריך בזה וכן בספרו משמיע ישועה במקורות רבים לזה. אברבנאל מביא את אבות הכנסיה שזיהו את אטליה עם אדום, וכן ראשוני הנצרות המצוטטים בפסחים פז. 

ספר התנ"ך העתיק ביותר שנמצא בידינו הוא משנת 1008 לספירה (מכונה נוסחת לנינגרד) . נוסחו שונה מהנוסח הקיים בספרי התנ"ך הנמצאים בבתי הכנסת.

430) אך כיצד ניתן לכתוב ולהדפיס דברים שכל אחד יודע שהם שקר גלוי, וכל מבקר בבית הספרים הלאומי בירושלים ובמוזיאון ישראל יכול לראות את תנ"ך בן אשר הקודם לשנה זו, וכבר הרמב"ם שכת"י לנינגרד נכתב לאחר פטירתו, התייחס לבן אשר כעותק עתיק ומתוקן. ואת המגלות הגנוזות המגיעים עד המאה השלישית לפני הספירה, וכוללים את רוב רובו של התנ"ך. אך מה הם אלף ושלש מאות שנה, בשביל ידען שכחו וגבורתו מלא עולם וחכמתו ודעתו משוטטות בכל?

אחד הכותבים בשאלות ותשובות: השומרונים עד היום הזה מקשטים את סוכותיהם בפירות יפים, תוך ציון מקור באתר אינטרנט.

431) מה נאמר ומה נדבר, הכותב מימיו לא ראה סוכה כהלכתה, המקושטת בפירות, ככתוב בתלמוד (סוכה י.): "סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזין שקדים אפרסקין ורימונים פרכילי ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות". אך יפה ששם לב למעשי השומרונים..

ואם כך אפשר לומר דבר נועז, משה כתב ספרו (ספר תורה) ופרשת בלעם (אוונגליון).

432) הרי לך פירוש נועז של חוקר דגול המוסר את נשמתו למען מחקריו! חז"ל אמרו כי משה רבינו כתב את הברית החדשה! הפלא ופלא, כבושם הזה וכמין חומר אשר כזה לא בא זה ימים רבים! ברור הדבר שחכמינו האמינו באמונה שלמה כי הברית החדשה ניתנה על ידי משה בהר סיני, ומה יש לנו עוד להוסיף על אדם נלעג שעושה צחוק מעצמו ומציע "פרשנויות" כאלו בדברי חז"ל..

וכמדומה שאין דוגמה ראויה מזו לחתום בה את הדיון על אודות 'דעת אמת', בתקוה שלא ייטען ביום מן הימים כי גם 'דעת אמת' נכתבה על ידי משה רבינו..