תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

מגיה בתלמוד

מגיה בתלמוד

 

המאמר "מאגיה בתלמוד", כולו בליל וגיבוב ארוך לאין קץ של ציטוטים חסרי הקשר, קשה להאמין שיש מי שיטרח לנסות להבין את הקשר בין הקטעים, הבלבול וחוסר ההבנה של הכותב –המלקט בולטים עד כדי כאב ראש. לאחר 32 דפי פוליו שכתב ידען בנושא, נראה כי עדיין אינו מבין אפילו את משמעות המושג "מאגיה" עליו הוא מדבר (כמו שאינו יודע גם את הכתיב המדוייק שלו..)

את המאמר פותח ידען בציטוט מדברי הרשב"א, ומיד לאחריו מדברי אדם בשם ניוזנר הטוען כי תפקידו החברתי של החכם בבבל היה להיות "מחוקק מכשף".

448) בעוד הרשב"א במלים ספורות פותר את כל התסבוכת אותה מנסה ידען ליצור, מתעלם ידען מדבריו וממשיך לדרכו המתפתלת והמגוחכת. הרשב"א כותב כי חכמים התירו מכל הנחשים והלחשים במקומות רבים "ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו לא כאותן שמכוונין לשר השולט". עיקרון זה שפרופ' קויפמן הקדיש לו חלק ניכר מחיבורו "תולדות האמונה הישראלית" הוא תמצית ההשקפה הישראלית על העולם כפי שהיא באה לידי בטוי בתורה ובנביאים.

ההבדל העצום שבין המאגיה ככח הפועל בעולם, ואליו כפופים בני האדם כמו האלים, כפי שהיא נתפסת בידי האליליים. ובין הדברים שאינם ע"פ חוקי הטבע המוכרים לנו בהם מכירה היהדות או הכירו חלק מחכמי ישראל, כביטוי לרצונו של בורא העולם. כל האיסור שבכישוף ודרכי האמורי הוא בייחוס כחות שונים ומפוצלים, אך לאחר ההכרה כי כל המעשים בעולם מקורם בכח ורצון אחד, שהיא בודאי נחלת היהדות וגם חכמי בבל, אין שום משמעות להגדרה מאגיה. שהרי כל התורה כולה מצוה ומבטיחה דברים בלתי טבעיים, זוהי דת ולא מאגיה.

הבדל ברור זה ידען אינו מבין, וחושב שע"י צטוטים שטחיים חלקיים ומבולבלים, יפתור את בעיית האיכות והתוכן שבדבריו. אך כמות אינה ערובה לאיכות. ראה בנקודה זו על ההבדל בין דת למאגיה גם בתגובות לקטעים הבאים.

דבריו של ניוזנר הם דברי רעות רוח, כאילו שתפקידם של חכמי התלמוד היה לחוקק חוקים הקשורים בכישוף, בזמן שעמלם של חכמי התלמוד מונח לפנינו בדמות אלפי דפי גמרא של פירוש המשניות ודרשות התורה, זאת מבלי להכחיש שישנן בתלמוד גם עשרות ידיעות המתאימות לאמונות ששלטו בזמנם על עצמים מסויימים היכולים להזיק או להועיל, אך חלק זניח זה מבחינת הכמות והענין בשום פנים אינו שייך לתפקידו של החכם. ניתן לומר לכל היותר שחכמים לא מנעו אמונות אלו, למרות שהתנגדו לדברים רבים "משום דרכי האמורי" ישנם דברים שלא ראו בהם דרכי האמורי, משום שאין הגויים רגילים לייחסם לאליליהם, ואם כן יכול היהודי לייחס פעולות אלו לבורא העולם ללא חשש.

מאמר זה בא לחזק את הטענה שהמתבונן לעומק ימצא שאין הבדל דק שבדקים ואף לא כחוט השערה בין מגיה לדת, בין לחשים לתפילה, בין נביא למכשף, בין אמונה ל"אמונה טפלה", בין עובד את אלהי ישראל לעובד אלהים אחרים. כל מעשה שאינו תואם את התבונה והפועל מצפה למשוב הרי הוא בכלל מאגיה, תיאולוגיה וכיוצא בזה שמן הראוי היה להגדיר זאת במילה אחת הכוללת את כל האמונות הכישופים המגיה והדתות. התבונה אינה מבחינה בין מגיה לדת או בין עובדי אלילים לעובדי אלהים,  וכי מה זה משנה אם אדם מאמין שהאלהים כפוף להויה עליונה או שהוית העל כפופה לאלהים, מה ההבדל אם אדם "חושב" שהוא יכול להכיר את כוחות הטבע הרוחניים ולהשתמש בהם לצורכו לבין המאמין שהוא יודע ומכיר את המעשים (קורבנות), המצוות (תרי"ג מצוות) והתפילות שיגרמו לאלהים להתרצות. נדמה שיש מאבק בין הדתות והאמונות מי המציא מערכת רוחנית נסתרת טמירה נעלה ויעילה יותר ואיזו אמונה משכנעת יותר.

449) ואכן, מה ההבדל בין עובד את האלהים האחד והיחיד, לבין עובד אלילים? וכי מי זה שקבע שהאמונה באלהים סותרת את התבונה? ומה נעשה שרוב רובו של העולם המערבי כנראה חסר תבונה..[1] אין משמעות להגדרה "אינו תואם את התבונה" כל זמן שתבונתם של אנשים רבים חכמים ומשכילים מבינה את הדבר, ולפי הגדרות אלו גם אמונה בהומיאופטיה כפעולה מרפאת תיחשב כמאגיה מכיון שישנם אנשים משכילים רבים שאינם מאמינים בערכה, כך גם תרופות שונות השנויות במחלוקת, וכך גם השאלה האם יש צורך לחגור חגורת בטיחות גם מאחור, ואין לדבר סוף.

הדיון אם להכליל כל דבר שאינו אתאיסטי תחת השם "מאגיה" הוא חסר משמעות, לכל היותר ענין של סמנטיקה, הנושא החביב על ידען במיוחד.. אך התרגום של המלה מאגיה היא כישוף [מלשון "מג" – מכשף], ומה הקשר בין דת ועבודת אלהים, לבין כישוף? כישוף הוא הפעלת כח נתון, ועבודת אלהים היא יחסי גומלין בין ישויות תבוניות.

האתאיזם הוא הנחה קדומה, אך בשום אופן אינו פרי התבונה ואינו בר הוכחה כפי שקבע כבר קאנט. באם כל דבר הסותר את האתאיזם יכונה "מאגיה", הרי פירושה של מאגיה הוא: "חוסר אתאיזם", ושוב הגענו למשחקי מלים.

ההבחנה בין דת למגיה היא מעין אידאליזציה של הדתות לעומת המגיה והכישוף בבחינת כל מי שאינו נוהג באמונתי או פועל לפי מנהגי הרי הוא בכלל כישוף, מגיה ועבודה זרה. 

נמצא שחוקרי הדת המבחינים בין דת למגיה נכשלו בהטייה פוליטית ובמגמתיות לטובת דתם וכל מי שאינו מתקרב להשקפה הדתית יחשב ככישוף, מגיה ועבודת אלילים.

450) קשה להבין את המשפט "ייחשב ככישוף מאגיה ועבודת אלילים", איך באמת עובד אלילים יכול להיחשב כעובד אלילים?

ההטיה לטובת הדת אינה פוליטית אלא פילוסופית, דוקא הדת היא פרי התבונה האנושית, הדת מייצגת דרישה מוסרית שמקורה ברצון האלהי, והכישוף אין לו שייכות למוסר, במדה והוא קיים הוא אך ורק כחות שאול האצורים בטבע. הכישוף נשלל על ידי הדת לא משום שהוא סותר את התבונה, וגם הדתות ששללו אותו לא סברו בהכרח שהוא אמונה טפלה, אלא שהוא משחית את נפש האדם וסותר את ההתנהגות המוסרית. ובקיצור: אין שום קשר בין "מאגיה" ובין סתירה לתבונה, וגם המאמין כי הכישוף אכן פועל ומשפיע, עדיין מכנה אותו מאגיה ומתיחס אליו בצורה שוה.

באנצ"מ ערך דת ישראל (כרך ב' עמ' 733) אנו קוראים: "הפלא הישראלי אינו נובע מן האמצעים אלא הוא מתרחש תמיד אך ורק ברצון האלהים ובחסדו. הפלא האות אינו מעיד על כחם העל אלהי של אמצעיים מאדיים אלא על שלטונו העלינו של האל בתופעות הטבע. האידיאה של הפלא האות היא ההיפך הגמור של האידיאה הכלולה במאגיה האלילית.. בפולחנה של דת ישראל אין שום יסוד מיתולוגי-מאגי.. ואין בה שום נימוס מאגי באמת"! אך אצל ידען, ידיעת ההפכים אחת כנראה!

"ויעש משה נחש נחשת, וישמהו על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחשת, וחי" (במדבר כא,ט). אותו מעשה אותו טקס אותו ריטואל -  התבוננות בנחש הנחשת לרפאות את החולה – כיוון שהותר על ידי חכמי התורה נהפך הוא ל"עבודת אלהים" ויכונה כחלק מהדת. אם פעולת ההתבוננות בנחש נאסרה על ידי אנשי "הדת" יכונה הוא "עבודת אלילים" ועל ידי חוקרי זמננו מגיה.

451) שוב ושוב שונה באיוולתו, התבוננות בנחש אינה מרפאת, כמו שאמרו חכמים: וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה משעבדין את לבן לאביהן שבשמים ומתרפאין (ר"ה פ"ג מ"ח), זהו מעשה נס ומופת שנעשה על ידי משה בפקודת האלהים, רצונו של האלהים בלבד הוא זה שריפא. ושוב אין כאן אלא יחסי גומלין בין האלהים המדריך את עושי רצונו ומחזיקים במוסריו כיצד להצליח. מה לזה ולכישוף?

הבחנה זו עושה אף המקרא עצמו במעשה אליהו הנביא שנאבק בנביאי השקר נביאי הבעל קראו והתפללו "לבעל" ונחשב הוא מעשה אלילים, אליהו צעק לאלהי אברהם ונחשב הוא עבודת אלהים.

452) אכן מוזר בהחלט, שניהם צועקים, כלומר מפעילים גלי קול, ובכל אופן עובדי הבעל "נחשבו" מעשה אלילים, ואליהו לא "נחשב" עובד אלילים? הא כיצד? אך מה לעשות שאליהו עבד את אלהי העולם והיקום, הבורא המחיה והמנהיג האחד, סבת הסבות  ומחוייב המציאות, שדורש מברואיו לעשות הישר והטוב. ואילו עובדי הבעל עבדו כח דמוני דמיוני שכל עבודתו ופולחנו כרוכים בהפקרות מוסרית, שוללים את רצונו של האדם לעשות את הטוב, ומשעבדים אותו לעשות אך ורק מה שיישר בעיני  (כהני) האל צמא הדם והבשר אף במחיר הקרבת חיי אדם, פריצות, וכדומה.

גם חכמי התלמוד הכירו היטב בהבחנה זו;  הכוונה והמשמעות שנוסך האדם במעשה הוא הקובע אם פעולתו רצוייה או דחויה. אותו מעשה בדקדוק פרטיו, יכול להתפרש כמעשה כשפים ולחילופין עבודת האלהים, למתבונן מהצד אין אפשרות לדעת אם לשייכו ל"מעשה כשפים" או ל"עבודת אלהים" כך משתמע  מפרשנותם של חז"ל את קריאתו של אליהו לאלהיו "ענני ה' ענני": "ויגש אליהו הנביא ויאמר : ענני ה' ענני; ענני – שתרד אש מן השמים, וענני – שלא יאמרו מעשה כשפים הם. (ברכות ו ע"ב). כלומר מעשה אליהו יכול להתפרש כמעשה כשפים.

453) וגם כאן דבריו מגוחכים ובלתי ניתנים לקריאה, אליהו חולל נס, והיה ניתן לטעות ולחשוב שנס זה נעשה ע"י כישוף. האם זה מלמד שהדת היא מאגיה, בדיוק כמו שהיה אפשר לטעות ולחשוב שנס זה אירע ע"י אחיזת עיניים של זריזות ידיים, האם זה מלמד שזריזות ידים היא מאגיה? האם שחקן כדורגל המגיע לשיאים עולמיים, ודואג שלא יחשבו עליו שהשתמש לשם כך בסמי מרץ, מוכיח כי אין הבדל בין משחק כדורגל לבין פעילות תחת סם?

תחילה נכיר את תפיסתם וראייתם של חז"ל את העולם.. יש שלושה עולמות מרכזיים – אלוהים בעולם העליון, מלאכים כוכבים וכוחות רוחניים בעולם האמצעי כמתווך, והאדם בעולם התחתון. 

454) מענין מאד לשמוע על תפיסת חז"ל בקשר ל"עולם האמצעי", מושג שלא נזכר בשום מקום מספרי חז"ל אפילו פעם אחת.. [מושג זה נזכר לראשונה באבן עזרא שמות כ', שמות כה' מ', בהקשר שונה].

כאן מאריך ידען לתאר את המלאכים, אך חבל שלא עיין כלל בספרי חכמי ישראל הקדמונים שביארו היטב את הדברים, וראה לדוגמא ברמב"ם מורה הנבוכים (ח"ב פ"ו) "כל כח מן הכחות הגופניות מלאך, הכחות כולם מלאכים, כל כח כשימנהו הקב"ה על ענין מן הענינים הוא מלאך הממונה על אותו הדבר, והכח המדמה ג"כ יקרא מלאך", והאריך שם בהוכחות ודוגמאות. עוד כתב (שם פ"ז): "כי הכחות כולם הם מלאכים, כי אלו תאמר לאדם מן החושבים שהם חכמי ישראל כי הבורא ישלח מלאך ויבא בבטן האשה ויתקן צורת העובר ותבניתו יתכן בעיניו הדבר ויקבלהו ויחשב כי זה גדולה ותפארה בחק הבורא וחכמה מאל יתעלה עם אמונתו כי המלאך גוף מאש הלוהטת וגדל גופו כשעור שליש העולם בכללו ויאמין כי כל זה יתכן בחק הבורא, אבל אם תאמר לו כי הבורא נתן בטפת שכבת הזרע כח מצירת אשר תעשה תבנית האברים ותציר אותם והוא המלאך או כי הצורות כלם מפעלת השכל הפועל והוא המלאך הנקרא שרו של עולם אשר יזכירוהו החכמים תמיד היה מרחיק אותו ולא יהיה מאמין בו, ומה נפלא מאז זה הענין למי שידעהו ומה נמאס הוא מאד אצל הכסילים!". וכך דעת הרשב"א בחדושי אגדות, ובאמת הדברים מפורשים בתורה (בראשית מח' טו-טז' ואור החיים. שמות ג' ב-ד ורמב"ן. שמות יג כא ורשב"ם. שמות כג' כ' רמב"ן ואור החיים) שהמלאך הוא ה', דהיינו שאין זו ישות נפרדת אלא רק כחותיו של הבורא[2].

וכך היא גם מסקנת החוקרים: "בכמה וכמה מסיפורי ההתגלות שבמקרא מופיע מלאך אלהים שאין בו אף צל של אישיות משלו, הוא אינו אלא פעולתו של האלהים, ולא עוד אלא שפעמים בסיפורים אלה האלהים והמלאך מופיעים בחילופים עד שאי אפשר להבחין ביניהם (בראשית טז ז,יג, שמות ג,ב,ד, שופטים ב, א-ה, ושם ו,יב,יד, ודוגמה אפינית ביותר שם יג,כב).. רשאים אנו לומר שבסיפורים האמורים.. מלאך אלהים אינו אלא צורת הופעתו של האלהים עצמו" (אנצ"מ ערך התגלות אלהים כרך ב' עמ' 865).

"לאמתו של דבר המקרא סבור שמלאך ה'.. הוא מעין האצלה של האלהים.. או צורה מיוחדת במינה של התגלות" (ערך מלאך ה' עמ' 982).

אליהו הנביא – אף שאליהו אינו מלאך..

455) וכרגיל נפלה טעות, אליהו מכונה בדברי חכמים מלאך (למשל: ילקוט שמעוני לך לך עא')

המקרא מבטא ביתר שאת את תפקיד הנביא כתחליף למכשף: "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון (דברים, יח; 14-15).

456) מי כידען גדול בהבנת הנקרא! ואכן ברור מן המקרא כי הנביא הוא רק תחליף זול למכשף, אבל אף פעם אין כמו המקור! אין ספק ש"המקרא מבטא זאת ביתר שאת". ואולי משום שבימינו הולכים ליטול עצה מן הפסיכולוג במקום מן המכשף, הרי יש קשר ברור בין הפסיכולוגיה לבין הכישוף.

בת קול זו היא ממשית ואינה דמיונית ואף ציינו שקולה כנהמת היונה.

457) וזו כמובן אינה ראיה לענין השאלה האם היא ממשית או שהיא סוג של חזון, וחכמי ישראל פירשו את ענין בת קול שהוא סוג של השגה שכלית (מהרי"ץ חיות אמרי בינה ו ה, הבעל שם טוב: כתר שם טוב יד', מרכבת המשנה אבות ו' ב'. ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) כמבואר בגמרא בכמה מקומות שבת קול נקראת "רוח הקדש" (למשל מכות כג:).

תופעה מאגית ברורה הוא טקס שאלות "נבואיות" את הכהן הגדול באמצעות "אורים ותומים". אף שמימי בית שני טקס זה לא התקיים, על כל פנים חז"ל האמינו שבאופן ממשי ומעשי, טקס זה היה קיים.

458) באמת מעוררת ענין השאלה מדוע "חז"ל האמינו שבאופן ממשי טקס האורים ותומים היה קיים"? ועולה בדעתינו ההשערה כי היה ברשותם ספר תנ"ך וקראו שם במקומות רבים כיצד שאלו בה', [וביניהם בספר במדבר כז' כא', שמואל א' כח' ו'].

הנבואה ואורים תומים משמשים כתחליף למכשפים, ידעונים ובעלי אוב, דבר זה מתבהר היטב משאול המלך שרצה להתיעץ אם לצאת למלחמה נגד פלישתים, לאחר שלא נענה, נאלץ ללכת לבעלת האוב מעין דור.

459) וכן מצינו שהתאבדות הינה תחליף לעורך דין, שהרי שר השיכון עופר איבד את עצמו לדעת לאחר שלא מצא לעצמו עורך דין מתאים..

אזהרה: את האפר צריך לשמור היטב בשפופרת סגורה היטב שמא השדים יגנבו את האפר ויגרם נזק לאדם כפי שקרה לרב ביבי בר אביי שראה את השדים וניזוק עד שהתפללו עליו חכמים ונרפא (ברכות ו ע"א).

460) ראה בתשובת רב האי גאון (זכרון לראשונים רמה) "ורב ביבי שאמר את המעשה הזה יחיד הוא ולא שנתכוין לשקר אלא שמאד מאד היה מעמיק לדבר עם המלאכים ושוקד לראות את השדים וממה שהעמיק בדברים הללו נסתכן ודומה שנפגע וכו' או שמא נדמה לו לרב ביבי המעשה הזה בחלומו כדרך שהרבה מבני אדם מספרים שהם רואים בחלומם". הביאו גם רבינו חננאל חגיגה ד: ומסיק אין סומכין על דברים אלו, וכוונתם שאין המדובר במציאות מוחשית אלא בדמיונות וחזונות הבאים לבני אדם, וידוע שנזק נפשי הוא חמור מנזק גופני, על כן אין פלא שהיה צריך לתפלתם של חכמים.

היחס למערכת המצוות, כלומר לטקסים ולריטואלים, כמערכת שמטרתה לקבל משוב מאלהים, כלומר שכר ופרס, מהווה סתירה לאמירה המצוינת במשנה והמיוחסת לאנטיגנוס איש סוכו: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם" (משנה, אבות, פ"א מ"ג).  וכן המימרה: "שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה (נדרים סב ע"א) וכן: "רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם" (נדרים סב ע"א)

461) וכרגיל מפגין את חוסר ידיעתו ביסודות היהדות, כאשר שמעון הצדיק וראב"צ, וכן המימרא במסכת נדרים, מדברים על שלילת העושה מצוות לשם השגת הנאות ותועלת, או גרוע מכך לשם קבלת כבוד מהסביבה, לומד מכאן ידען כי אין שכר על המצוות. אך לפי מהלך מחשבתו יש ללמוד מכאן שגם אין קוראים למי שלמד תורה רבי או אין מכנים אותו "זקן ויושב בישיבה", שהרי המימרא במסכת נדרים שוללת לימוד לשם כינויים אלו. וכמובן העובדה שיש משמעות לפעולות המצוות המפורשת בתורה ובנביאים בעשרות ומאות ומקומות, החל מוהיה אם שמוע תשמעו וכו' דרך כל הסיפורים והמעשים בהם מסופר כיצד השפיע קיום רצון ה' על מקרי העולם, וכלה בהבטחות ברורות של הנביאים, אינה יכולה להיסתר ע"י מימרות אלו.

לחידוד הסתירה נוסיף ונאמר, מצד אחד הטקסט התורני מבטיח משוב מאלהים המגדירה את המצווה כפעולה מאגית: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.. אם כך כיצד מתיישבת דרישתו של אנטיגונוס איש סוכו "לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס" עם הכתובים המפורשים לשכר.

462) בא הכסיל ברוב דברים שוב ושוב, ואינו מבין כי דברי אנטיגנוס אינם אלא שלא לקיים מצוות לשם שכר, אך מדבריו מובן גם שיש שכר, שאם לא כן לא היה צריך להאריך ולהתפלפל כל כך, והרי אותם "עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל שכר" שהזכיר אנטיגנוס בודאי גם הם מקבלים פרס, אלא שאין מחשבתם וליבם נתונים לפרס. [והלשון למען יאריכון ימיך אינו מתכוין לפרס, אלא לידיעה שעבירה מביאה לקיצור חיים, וזו בודאי ידיעה שעליה צריך כל אדם לתת את דעתו].

ועוד, מהגמרא בפסחים (ח ע"א) מתבאר שהנותן צדקה כדי שיהיה לו עולם הבא, אומנם נחשב הוא צדיק אך אינו קיים (!) את המצווה לשמה. ואילו התלמוד מלא באמירות המשתמעות שעולם הבא הוא המטרה והתכלית הנשגבה  כדוגמה מייצגת נביא את המסופר בתלמוד (ברכות  כח ע"ב): "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא".

463) שקר, בגמרא בפסחים לא מוזכר שהוא "אינו קיים" את המצוה לשמה, אלא רק "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור". ולא עוד אלא שלא הבין כלל את דברי הגמרא, שאין הכוונה לאדם העושה מצוה בכדי לקבל שכר, אלא העושה מצוה ועושה עליה תנאי שתחול דוקא אם יחיה בנו ממחלתו או דוקא אם יהיה בן עולם הבא (ולא מאלו ש"אין להם חלק לעוה"ב").

ועוד, יש מחכמי התלמוד הסובר שהמצוות הכתובות בתורה "אינן אלא גזירות" (מגילה כה ע"א) משמע אין בהם טעם אלא גזירה שיש לעשותה ללא נימוק ולכאורה אף ללא קבלת תמורה.

463א) לכאורה קצת קשה להבין את הלוגיקה הידעונית, איך וכיצד אם יש לעשות את המצוות ללא שאנו מבינים את טעמם, יוצא מכאן, לכאורה, שגם אין עליהם תמורה? בזמן שבתורה מפורש במקומות רבים שיש עליהם תמורה כמוזכר לעיל.

אין כאן המקום להביא את הדעות הרבות בנושא זה אך מה שאפשר לסכם הוא שנשמעות אמירות בידי אנשי הדת לקיים את האמור ללא תמורה וללא יחסי גומלין, אלא האדם מקיים את התורה שהיא תכלית הידיעה כך דעתו של הרמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין פרק עשירי)

464) נשמעות נעירות כאלו מפיו של ידען, אך לא מצאנו אף אחד מחכמי ישראל שאמר דברים תמוהים ומוזרים כאלו כנגד הדברים המפורשים בתורה כולה, ואף שישעיהו ליבוביץ סבר כך, הרי הוא דחה את דברי התורה בפרשת והיה אם שמוע בכך ש"נאמרו לנשים וילדים" (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ', עמ' 230). וברור שהרמב"ם לא חשב כך, ושם בפירוש המשניות פרק עשירי טבע את אחד מיג' העיקרים המפורסמים: "שה' גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו", ומכאן יצא לידען ברור כי גם דעתו של הרמב"ם היא שאין שום תמורה למצוות, אכן דברים כדרבנות!

לעומתם הרשב"א מקבל את הדברים כפשוטם וטען כשם שרפואות טבעיים מרפאים (!) כך גם הקמיעות והכשפים, כפי שמעידה התורה וחכמי התלמוד, פועלים כחוק בטבע אף שאין התבונה והעיון מבינם.

465) אבל לא עסק שם הרשב"א בקמיעות וכשפים, אלא על רפואות שהשתמשו בהן הרופאים בזמניהם, מבלי שהם ידעו כיצד הן מועילות [שזהו נושא שאלתו], ועל אלו אומר הרשב"א שישנן רפואות שלא ישיגם העיון. ובאמת רוב הרפואות נודעו על ידי הנסיון ובמקרה, ולא על ידי העיון, ורבות מהן כבר היו בשימוש אצל שבטים פרימיטיביים מתוך נסיון מבלי שהבינו את שיטת פעולתם. וברור שאם היו שמים לב בזמן הרשב"א שעובש יכול לרפא דלקת (פניצילין) היתה גם האנטיביוטיקה בגדר תרופה "שלא ישיגה העיון". 

כיצד מתמודד הרמב"ם המכנה את מאמיני הכישוף והלחש "כחסרי דעת" כאשר הכתובים במקרא ובתלמוד מאשרים את ממשות הכוחות המאגיים? שיטתו של הרמב"ם היא להעמיד את התבונה כציר עליו יסוב וישען האדם, ואת המקראות והכתובים להטותם ולפרשם כמסקנת הדעת והתבונה. כך נהג הרמב"ם בספרו ההלכתי שפסק באופן חד משמעי: "חמשה הן הנקראים מינים …והאומר שיש ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" (הלכות תשובה פ"ג ה"ז) בניגוד לכתוב במקרא ומהמשתמע ממנו שאלהים הוא בעל גוף . על כך השיב הרמב"ם ששערי פירושים לא ננעלו, כלומר צריך לאנוס את הכתוב אל התבונה: "כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות" (ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק כה).

466) בשום מקום בתורה לא מאושרים הכחות המאגיים, וכפי שכתב האבן עזרא יט' לא', התורה רק שללה ואסרה אותם. ובהקשר ל"שיטתו של הרמב"ם לאנוס את הכתובים" כבר נתבאר בתגובה 121 כי ידען הוא הוא האנס הסדרתי בנושא.

אך עדיין יקשה מדוע בחרה התורה שנכתבה "מפי הגבורה" לבלבל את הקורא ולהציג את אלהים כבעל גוף ולתת לקורא להבין שכוחות מאגיים יש בהם ממש?

467) התורה לא בחרה לבלבל את הקורא, אלא נכתבה כלשון בני אדם, וכלשון בני אדם בזמן מתן תורה, וזוהי לשון בני אדם. אין בכח האדם הפשוט לדבר במונחים פילוסופיים ומופשטים, אין הוא יכול לומר "המעשה שאתה עושה, אינו לפי כוונתו של הכח שהוא סבת הסבות", ובאם יאמר או ישמע את הבטוי "וחרה אף ה'" יהיה הדבר ברור ומובן שבעתיים. בדיוק כמו שמדובר על "גן עדן" או "גהינום" במושגים גשמיים של אש או מאכלים, כך ראוי להגדיר כל דבר רוחני בו רוצים לעסוק בצורה פרקטית, להעשרת הדעת של העם, ולא בצורה פילוסופית.

על כך משיב הרמב"ם שהתורה נקטה בשיטת חינוך "פשרנית" כלומר, להשיג יעוד חינוכי על חשבון השגת יעוד חינוכי חשוב פחות: הקרבנות היו הרגל רע של יוצאי מצרים, ובכדי שיקבלו את עבודת האלהים היה הכרח בקרבנות לאלהים, "אלוהים התפשר" עם הטבע האנושי שקשה לו להיפרד ממנהגים. "טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת השם ויאמר: השם ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלבד ללא מעשה" (חלק שלישי פרק לב). הרמב"ם רומז לדעתנו, שאף התפילה והצומות שנוהגים אנו היום אינה היעוד החינוכי הסופי והאמיתי. לדעתו עבודה של מחשבה בלי טקסים וריטואלים היא הראויה ויתכן שיבוא דור בעתיד שיהיה מסוגל לקבל את "עבודת האלהים" ללא טקסים, אלא במחשבה בלבד.

468) אך בטעות זו כבר טעו ראשוני הנצרות, ובודאי שאין זו כוונת הרמב"ם, אין עבודת אלהים ללא טקסים, משום שהאדם אינו יכול לפעול בשום מישור ללא טקסים, ובאם לא יהיו לעבודת האלהים שום טקסים והיא תישאר "רק בלב", יבואו במקומה טקסים המבטאים דברים זרים לעבודת האלהים, מכיון שהתנהגותו של האדם היא סמלית טקסית מיסודה.

הרמב"ם הביא דוגמא מנביא שיבא בדורינו ויאמר שתהיה עבודת ה' בלב בלי תפלות, שדבריו לא יתקבלו, אך הרמב"ם לא אמר שאין זה צודק שדבריו לא יתקבלו, אכן אי אפשר לעבודת ה' בלי תפלה, שכן בלא מעשה סמלי זה, תבא התפלה לישות אחרת, והאדם יסמוך ויישען על ישויות שונות מאלהים.

אותם השוללים את הטקסים במשמעות דתית, שוללים כנראה גם את הטקסים במשמעות של שאר הערכים, כגון דקה דומיה לזכר נפטר, או מטחי כבוד בעת לוייה צבאית, הצדעה בפני בעל דרגה גבוהה, טקסי הענקת תארים למשפטנים, גלימה וכובע לשופטים, וכדו'. לכאורה היה מקום לחשוב שזהו ענין של אופי. אך כמדומה שזהו ענין של בריחה מאופי.

אופי האדם נמשך כמעט בצורה בלתי נשלטת למעשי טקס וסמליות סביב ערך כל שהוא. וכבר עמד על כך באריכות קארל גוסטב יונג בתורת הפסיכולוגיה האנאליטית שפיתח, יונג גם הראה כי יש משמעות ארוכת טווח לסמלים אלו, ואותם סמלים מסמלים תחושות שוות בהפרשי מקום תרבות וזמן אדירים בעולם.

נפש האדם שונה שנוי מהותי מנפשות בעלי החיים, בעל החיים מרוכז אך ורק בצרכיו. הדוגלים במתירנות מתוך אתאיזם רואים את האדם כבעל חיים מפותח בעל צרכים מפותחים, ולפיכך הרצוי הוא להעניק לו את צרכיו ללא שום הגבלה שאיננה חלק מצרכיו. אך האדם על כרחו הוא יצור הזקוק להגשמה נפשית, לספוק, ולסמליות. האדם החי בחברה מתירנית אתאיסטית נאלץ להפוך את צרכיו לערכים וליצור סביבם מעשים סמליים.

ישנם אנשים שאצלם הכסף הוא ערך והם חיים במדה מרובה על פי דת זו, אין צורך להאריך בדוגמאות מפני שהתופעה מוכרת[3]. ישנם אנשים שדברים המוערכים על ידי המדע הפכו אצלם לערך בעל משמעות סמלית, [כל מחקר באשר הוא המשתמש בכלי לוגי מדעי עומד מבחינתם ברמה של ערך, שיש להאמין בתרומתו לעולם ולתרום לו, למשל הענקת זכות לארכיאולוגיה לחקור גם על חשבון אחרים. תואר כבוד מדעי נחשב אצלם כשאיפה טהורה, ונושאו הוא מין אדם עליון המתרומם מעלה עם כל תואר נוסף, התכנים שמספק המדע מוערכים יתר מכפי ערכם האמתי], ישנם כאלו שהטבע הפך אצלם לערך, [בלי שום קשר לצער בעלי חיים שהינו ענין מצפוני, הכוונה כאן לאנשים שהיכחדותו של מין שרך מטפס בג'ונגלים של דרום אמריקה למשל, גורמת להם צער עז ודאגה כנה]. והדוגמא הקלאסית לאלילות, היא הערצה לזמרים ואמנים, הערצה רגשית בלתי מוסברת, איך וכיצד אפשר לפרש את התחושה המופלאה העוברת בלבו של אדם שזוכה ליחס כדוגמת קריצה מאמן או זמר אותו הוא מעריץ, בעולם המודע שלו אין לו שום הסבר להערצה זו, הוא יודע יפה כי גם אם ניחון בקול יפה אין זה אומר דבר לגבי אישיותו, ובכל אופן הוא אוהב ומעריץ אותו, וגם אם האליל קרץ לו, אין זה אומר דבר לגביו וגם לא נותן לו כלום. והדבר בא לידי בטוי במיוחד בהערצת ספורטאים, הספורט הוא דבר חביב ומענין לדעת רבים, אך מה יכול לגרום לאדם להיקשר נפשית לקבוצה מסויימת, להוציא הון עתק על נסיעות וטיסות עמה ברחבי העולם, למרוט את שערות ראשו מצער או לחלופין להתפרץ בשאגות אימים של שמחה, לפי הצלחותיה של הקבוצה, לחוות חוויה עזה בהתקרבות לאליל ספורט מסויים. הענין בו מגלים רבים בספורט הוא הרבה מעל למה שאפשר להסביר בתחומי הענין האמתיים של האדם. זהו טבע האדם, וזוהי אלילות במיטבה.

איזה עתון שמכבד את עצמו יזכיר אלמנטים של אמונה בהשגחה אלהית או נסית? ואיזה עתון שמכבד את עצמו לא יפרסם כמובן את ההרוסקופ החדשי? האם להאמין באל אחד זו פרימיטיביות, ולהאמין בכוכבים זו התקדמות? אין ספק כי ההירוסקופ תופס מקום - משום שבשאלה של גורל ותכנון העתיד ישנו חלל ריק, במקום גישת היהדות הממלאת את החלל ע"י הפעולות הריאליות והאמיתיות של אמונה ותפלה, באה גישה חסרת הסתמכות הדוחפת את בני האדם למוזרויות ולחרדות או ציפיות על לא דבר[4].

לכן הטקסים שביהדות אינם אלא מנתבים את נפש האדם לפי טבעה במסלול של רצון הבורא, במקום שהנפש תנתב את דרכה במסלול של יצירת ערכים וטקסים מדומים.



[1]בסקר גאלופ בארה"ב (2001) הסכימו לא פחות מ45% מהאמריקנים הבוגרים שהשיבו לשאלות הסוקרים לאמירה ש"אלהים ברא את בני האדם בצורתם הנוכחית פחות או יותר ב10,000 השנים האחרונות בערך". 37% מאמינים כי האלהים ברא את העולם באמצעות האבולוציה. רק 12% מהאמריקנים מאמינים שהאבולוציה אכן התרחשה ללא מציאות או התערבות אלהית. תוצאה זו זהה פחות או יותר לסקרי גאלופ שנערכו בארה"ב בשנים 1982, 1993, 1997, ו1999. [בסקר עכשוי שערך מכון TNS עבור נשיונל גיאוגרפיק עולה כי 18% בישראל לא שמעו על תיאורית האבולוציה. וכן: 42% מהאוכלוסיה בישראל מאמינים בבריאה ע"י אלהים, 20% מאמינים בבריאה אבולוציונית ע"י אלהים, ו31% מאמינים באבולוציה ללא אלהים] מתוך נשיונל גיאוגרפיק "אבולוציה" 2005. כל זאת לאחר שכל אמצעי שטיפת המח במערב מופנים כמובן לכיוון אחד בלבד.

[2]ומקורות רבים לכך, ראה דברי הרמ"א בתורת העולה ח"ג פי"ז: כי כל כח בה' יתעלה נקרא מלאך.. כל רצון ופעולה הן להפסד הן לקיום הוא מלאך ה' יתעלה. ובח"ב פכ"ד: כל פעולה טבעית נקראת מלאך. ובתשב"ץ ח"ב קכח פירש מש"כ בגמ' חלום ע"י מלאך, "והמלאך כאן הוא הכח המדמה כי כל כח הוא מלאך כמו שהשריש הרב ז"ל בספר המורה". ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א קצח: "ויאמר אלי המלאך היא הכח השכל הפנימית עי' רמב"ם מורה נבוכים". ובאליהו רבה או"ח סב' "ידוע דמלאך ענינו כח וכחות הטבע יקראו אצל חכמינו בשם מלאכים ולכחות הרעות בשם מלאכי חבלה כו' ומה שאר"י שאין מלאכי השרת מכירים בל' ארמי ירצה לומר שאין כחות הטבע מורגלין בו ואין בידו לכוין מפני הלשון אשר הוא זר אצלו".

[3]לדוגמא: צבירת כסף ללא שום פרופורציה לצרכים העכשויים והעתידיים, הימנעות מצרכים מינימליים כדוגמת אוכל ולבוש לשם צבירה זו, [מצוי בעיקר אצל קשישים, כסמל של כח, כשהגוף נחלש ומעמדם בחברה גם הוא נחות ביותר, מתפרש הכסף כגורם של כח עצום המאזן את נחיתות הכח בשאר התחומים]. אדם מסוגל להתאמץ / להתמקח / לטרוח / לכעוס / לפגוע בשביל סכום שאותו הוא משלם ברצון ובלי לחשוב פעמיים לנהג מונית, בכדי לחסוך הליכה שאינה מגיעה לעשירית המאמץ הנ"ל.

[4]בלשונו של ליבוביץ' (רציתי לשאול אותך... עמ' 116): "כבר אמר קארל יאספרס 'מי שאינו מאמין (במובן הדתי), מסוגל על פי רוב להאמין בכל מיני אמונות תפלות', צא ולמד מן האמונה בכריזמה של משה דיין בטלפטיה של אורי גלר בפסיכואנליזה באסטרולוגיה ביוגה או זן בודהיזם או באלוהים פנתאיסטי או בהשראה אלהית". ואנו נוסיף, במקום "מסוגל על פי רוב" - "מרגיש צורך עמוק", והצורך אינו מתגשם דוקא ע"י אמונה במיתולוגיה או בדברים בלתי טבעיים, אפשר למלא את החלל הריק גם ע"י אמונה בבית המשפט העליון, או הקל ביותר - מה שעשה גם ליבוביץ': להאמין במדע. ויותר גרוע, מה שעושה ידען: להאמין בגיבובי דברים שאינם לא תורה ולא מדע, פרי מח קודח וחסר דעת, ולבסוף להציגם כבדיקה חקירה ודרישה ללא משוא פנים.