תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

מציאות ומשל

מקרא ותלמוד: מה מציאות ומה משל?

 

כבר מכותרת המאמר ניתן לראות את גישת המחבר, שאין לפניו הבדל בין לשון חז"ל ובין לשון המקרא, הכל נמדד באותה אמת מדה ננסית ושטחית. וכך הוא מסלסל לסירוגין בדוגמאות מלשונות חכמים ללשונות המקרא ולהיפך.

פתח את דבריו בדברי הגמרא המפורסמת ערובין סג. על אותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו ומת, עליו אמרו חכמים כי נתפרש מקום מגוריו, שמו, ושם אביו - "שלא תאמר משל היה". והדבר מוזר מאוד: לפנינו סיפור מעשה על אדם שהורה הלכה בפני רבי אליעזר ומת באותה שנה. הסיפור סביר, ואין בו דבר שאינו הגיוני, ואף על פי כן טורחים חכמי התלמוד להביא ראיות שונות כדי להוכיח שהסיפור אמיתי הוא ואיננו משל אשר לא היה במציאות כלל.

439) וכבר האריך המהר"ל בדבר. אבל פשטות כוונת הגמרא אינה שייכת כלל למשלים, שהרי אין שום משמעות למושג "משל" על מעשה כזה, שאין לו שום נמשל. המושג "משל היה" הוא פראפרזה לבטוי שאמרו על איוב "לא היה אלא משל היה" (ב"ב טו), ונקטו בדרך צחות שסיפר ר' יוחנן את פרטיו המלאים של המעשה בכדי שלא יבואו ידענים שונים לפקפק באמיתותו. וכמו שנתבאר תגובה 11.

ואנו נביא לך, התלמיד החפץ בדעת, כמה דוגמאות לדבר משונה ומוזר זה שאדם כותב ועורך בספר ואינו עיקבי. ואנו לא נדע אם דבריו דרך מליצה ומשל או אם מספר הוא את מה שהיה באמת. והנה נראה כי פעמים כוונתו למליצה ופעמים כוונתו למציאות העובדתית, ולא הקדים וביאר את כוונתו ובלבל רבותינו וחכמינו בעניינים כאלה, ואין לדעת עד עצם היום הזה.

440) עצם העובדה שישנם דברים שהם מליצות ורמזים, נכונה, אך לא בלבל דבר זה אף אדם חכם, למרות שיש לנושא השפעה על אלו שהיו מבולבלים כבר קודם לכן: אנשים חסרי דעת וחסרי גישה לפרשנות כדוגמת ידען. ברור שבכדי להבין משל ומליצה יש צורך בחכמה ובהבנה עמוקה, ולפעמים הדבר מצריך עיון רב, ואין זה חסרון אלא מעלה. האם רק ספר שטחי המתאים לכל ילד בגן חובה או לכל ידען הוא הספר המראה על חכמת מחברו?

ומומלץ לידען לעיין במאמרו של חיים נחמן ביאליק "הלכה ואגדה", והרי קטע קטן מדבריו: "חטא חטאו כמה דורות וכתות בישראל לאגדה.. המוני המתחכמים תפסו דבריה כפשוטם וחשבוה כהבלי שוא.. גסי דעת וטעם היו, על כן טחו עיניהם מראות את המאור השירי ואת ה"אמת משל" שבה, הם חדלו להבין את לשונה". אכן גסות דעת וטעם!

ונתחיל בכתובים. ספר איוב פותח במילים: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו..." וכבר נחלקו רבותינו אם היה אדם כזה או לא (בבא בתרא טו ע"א): "יתיב [ישב] ההוא מרבנן קמיה [לפני] דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה... רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה". הנה לך: אפילו על הדמות המרכזית של אחד מספרי הקודש לא התבאר לרבותינו אם היה אדם כזה, בשם איוב, או שמא רק משל היה.

441) ובאמת כבר ביארו חכמים דבריהם במדרש רבה (בראשית נו') [וכן הביא מהר"ם אלשקאר בתשובותיו סי' קיז' בשם ירושלמי] "איוב היה יסוריו לא היו", דהיינו שאישיות בשם איוב היתה ידועה ומוכרת, ואף אדם לא התוכח על זאת, שהרי בספר יחזקאל (יד יד) מוזכרים "נח דניאל ואיוב" כשלשה צדיקים מפורסמים, וגם באגדות העמים הקדמונים ספרו על צדיק שעבר אירועים כאלו (אנצ"מ ערך איוב), וראה לעיל תגובה 179 כי דעת החוקרים "שאיוב היה אישיות שבמציאות". אלא שלא סביר להניח שאותו אדם שנבחר לסבול יסורי איוב, גם זכה לארבעה חברים פילוסופים שלכל אחד מהם משנה סדורה שכזו, וכן לכח יצירה וכתיבה שיסכם את כל הדעות בצורה שכזו. לכן הניחו חכמים כי כל הדיון הפילוסופי שבספר איוב אינו אלא שימוש של החכם הכותב את הספר להציג מספר דעות, ומכיון שהשתמש באגדה ידועה ומוכרת הלא ברור לכל קורא שאין זו אלא צורה של הבעת דעות.  

ואף בתחיית המתים של יחזקאל הנביא נחלקו רבותינו..

וכבר נתבאר הדבר בפרשת ניצבים תגובה 345 שמבואר הדבר במקרא שאין זה אלא חזון.

ודעת ר"י אלבו שהמשפט אני מבני בניהם גוזמא בעלמא הוא, הרי כאן אין מנוס מן המחשבה הקשה כי הרב יוסף אלבו ממש מאשים את ר' יהודה בשקר רח"ל!

442) אבל אין זה שקר רח"ל, אלא למי שאינו יודע להבחין בין אמת לשקר, ואינו מאמין ברחמנא, וגם אינו חפץ שיצילהו מן השקר, רק להיפך. ומה ענין גוזמא לשקר? אלא שהוא אחד מדרכי הסגנון שהיה מקובל מאד בזמניהם, ולדוגמא נביא מב"ב עג: לאחר שרבה בר בר חנה מספר עוד אחד מחידותיו על בעלי חיים שאינם במציאות שעשו מעשים בלתי אפשריים, שהוא מן הדברים שברור לכל שומע שאינם אלא חידות, ולשם הדגשת הענין הוא פותח "לדידי חזי לי", שהרי ברור שגם אם היו אי פעם מעשים דמיוניים כאלו, לא נעשו כולם לעיני האמורא רבה בר בר חנה [והריטב"א מפרש בשם הגאונים דוקא מתוך הלשון "לדידי חזי לי", שהמדובר במיני חזיונות שראה בכח הדמיון, כעין חלומות]. ובכל אופן תגובתו של ר' פפא בר שמואל למעשה זה הוא "אי לא הואי התם לא הימניה" – אם לא הייתי גם אני שם לא הייתי מאמינך. וברור שר' פפא בר שמואל שהיה דיין בפומבדיתא (סנהדרין יז: ועוד) לא הלך לקצוי הארץ לחפש מאורעות שכאלו, וכמובן שגם לא נפגש במקרה יחד עם רבב"ח. משמעות תגובתו היא שהבין את כוונתו האמתית של רבב"ח וברצונו לחזק את דבריו, הוא משתף פעולה עם לשון החידות של רבב"ח וממשיך לספר כאילו גם הוא [ר' פפא] היה שם וראה את הדברים ולכן הוא מאמין להם, כלומר שהוא מסכים ומבין את תוכן סיפורו.

כך ברור שגם המשפט "אני מבני בניהם של מתים שהחיה יחזקאל" כוונתו גם היא לחזק את הדבר ולומר שהסיפור אמיתי וגם אני יכול להיות מבני בניהם [ולמען האמת לאחר 800 שנה מאותו אירוע, סביר מאד שרוב עם ישראל הוא מבני בניהם של אותם אנשים, שהרי קבוצה של מאות אנשים המשתלבת בקבוצה של מליונים בודדים (שזהו גדלו המירבי של עם ישראל באותם שנים) עשויה תוך מאות שנים להגיע למצב שכל אדם מתוך העם יהיה צאצא של לפחות אדם אחד מן הקבוצה[1]]. וברור הדבר שלו היתה לבן בתירא מסורת יוחסין כה מענינת היה הדבר מפורסם ולא היה אפשר להתווכח עמו וגם חכמי ישראל לא היו מבטלים את דבריו.

בוא, מבקש האמת, ותבדוק באריכות איך ביארו רבותינו את סיפור שאול ובעלת האוב מעין-דור.. כלומר, לדעת הגאון שמואל בן חופני הסיפור איננו מתאר את מה שהתרחש באמת אלא דוקא את הרמאות של בעלת האוב. ודוק, הרמאות מתוארת במקרא כאילו היא היא האמת! ועיניך רואות איך שהמקרא בלבל את רבותינו.

443) דעת חכמי ספרד ידועה ששללו בצורה מוחלטת את הקשר עם המתים, למרות שקשה לנו להבין את דעתם, מכיון שהם מודים בהישארות הנפש, מנין לנו לדעת אם הנפש הנשארת מסוגלת או אינה מסוגלת ליצור קשרים עם ישויות שונות. ויותר נראה שכל האריכות הגדולה שהאריך הרמב"ם היא משום שהכיר את המציאות בשטח כאשר כל שרלטן או שוטה מפתח 'שיטות' משלו כיצד 'להוריד' השפעות שונות, בדיוק כמו בימינו, ולכן אין להניח שיש באמת אדם שהצליח ליצור קשר עם נשמות מתים, שהרי כל העיסוק בזה אינו כעיסוק בחכמה מסויימת אלא כאמצעי לגריפת כסף או כבוד. ולכן התעלם הרמב"ם ממעשה שאול ושמואל ולא הוצרך לפרשו בדרכים הרחוקות שפירשו ר"ש בן חפני, שהרי אפשר באמת ששמואל הנביא ראה צורך להודיע הודעה לשאול, והלא הודעה זו באמת התממשה הרי שהיתה דבר נכון ואמיתי.

וסיומו הדקדקני של ידען שהרמאות מתוארת במקרא כאילו היא האמת, גם הוא חוסר הבנה, שהרי לדעת ר"ש בן חפני אלו הם שיטות העבודה של כל בעלת אוב, וזוהי ההנחה המוקדמת של כל מי שעוסק בענין. כשם שכל תיאור של מופע קסמים בימינו טומן בחובו את ההנחה כי הכל הוא סוג של אחיזת עיניים, גם מבלי לפרט איך תוכננו הדברים, כך התיחס רשב"ח לתיאור של אוב.

הנה התורה (בראשית לב, כה-לג) מספרת לנו שיעקב נאבק עם איש ואף נגרם נזק לכף ירכו של יעקב, והרמב"ם אומר שלא כך באמת היה אלא הכל במראה הנבואה. וכך אומר הרמב"ם גם על מעשה פי האתון ובלעם המוזכר בתורה (במדבר כב, כא-לה).

443) ושכח דברי הרמב"ם: "הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו", דהיינו שהרמב"ם מניח הנחה קדומה שכל דבור או פגישה של אדם עם מלאך היא בהכרח דוקא בחזון, מכיון שמלאך אינו דבר גשמי, וממילא מובן מאליו שבכל מקום שנזכר מלאך [כל אחת מן הדוגמאות הנ"ל] היה הדבר בחזון, ואין כאן בלבול אלא כלל ברור. רק שהבאים אחר הרמב"ם נחלקו על הנחתו היסודית, אלא שידען מחבב דעות יחיד, בכדי לשוב ולטעון עליהם מה שטענו כבר הקדמונים.

ולא רק בכתבי הקודש אנו מוצאים שדיברו בדרך גוזמא ומשל, אלא אף במשנה, שהיא טקסט משפטי-הלכתי, מצינו דברי גוזמא.

וחוסר ההבנה של ידען בזה נתבאר כבר בפרשת ויגש תגובה 204, ובפרשת ניצבים תגובה 344, וכנראה חושב שאם יחזור שוב ושוב על דברי ההבל, יהפכו בסופו של דבר לדברי טעם.

מביא מביצה ד. אחרים אומרים משום רבי אליעזר: ביצה תאכל [ביום טוב] היא ואימה, ואפרוח וקליפתו... אפרוח וקליפתו – גוזמא, הכא נמי [גם כאן] 'תאכל היא ואמה' – גוזמא.. מה לגוזמאות באמצע דיון משפטי, ענייני ומציאותי?

בכלל, כל היחס אל רבותינו כאילו דיקדקו בדבריהם ולא הוסיפו מילה מיותרת – הרי כבר נפל בבור.

444) עושה עצמו כאילו אינו יודע לקרוא, שהרי סברא לחוד ומציאות לחוד, הגמרא מוכיחה מתחלת הדברים "אפרוח וקליפתו" שהאומר נקט בשם ר' אליעזר לשון תקיפה הגם שהיא רק בדרך חיזוק, שהרי אי אפשר לאכול קליפה, והדיון "המשפטי העניני" הוא רק בהקשר לאפרוח או ביצה, כך בדיוק לגבי סיום המשפט "היא ואמה" הוא לשון ריבוי וחיזוק, [מה שמזכיר את השימוש  בימינו "לא אתה ולא אמא שלך" שמתפרש כלשון הדגשה תקיפה] ולא דובר אלא על הביצה. צורת שימוש זו במקרה זה היא עובדה ולא סברא.

ושוב חוזר על איוולתו, כביכול אם מצינו משפטים מליציים או ביטויים שהיו בשימוש, הרי כל הדקדוק בדברי חכמים נפל בבור, ואינו אלא להיפך, חכמים השתמשו בדרכי לשון וסגנון משלהם, ויש לדקדק היטב ולהבין את דרכי סגנונם.

ואנו מה נאמר ומתי נדע אם תנאים דקדקו בדבריהם או שמא דברו כלשון הדיוט שלא מדקדק בדבריו, וכפי שכתב רש"י (ערכין יא ע"א): "מתניתא גוזמא – דרך משניות לשנות גוזמא". ואיך נדע מתי שונות גוזמא ומתי לא?

445) ואין זה שייך כלל ללשון הדיוט, אלא לדרכי המליצה, וגם קטע דברי רש"י באמצעם כדרכו, שרש"י מסיים שמצאנו משניות שונות גוזמא כמו שאמרו שלשה דברים דברו חכמים לשון הבאי כו'. הרי שלא לקחו דבר זה אלא לצורך הסימן, שעשו חכמים בכדי להקל על הזכרון מי אמר כל מימרא, כיון שציינו חכמים במקום אחר על מקומות שהשתמשו במספר מופרז במשנה, לכן יכלו לציין את הבריתא ע"י "סימנך מתניתא גוזמא", למרות שאין קשר ישיר בין בריתא למשנה, אין זה אלא לצורך הסימן. ומצינו כמה וכמה סימנים שאין להם תוכן עצמי, אלא אך ורק משפט קליט, כמו: "וסימנך ר' דימי אפקא רבין קטלא" (חולין קו. ר' דימי הוציאה רבין הרגה, כשהמדובר בשני דינים שאמרו חכמים אלו בקשר לאשה, אך כמובן אף אחד מהם לא גירשה ולא הרגה). או "כהנא מסייע כהני" (חולין מט. ר' ישמעאל הכהן מסייע את הכהנים, למרות שמאמרו לא נאמר מסיבות פוליטיות), ובכתובות ו. "וסימנך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן" (מבלי שחשבו חכמי הגמרא שכל אחד המציא קולא בכדי להקל על חייו). ואין אלו אלא סימנים שאין בהם תוכן.

ולסיום נביא לך, מבקש האמת, עוד דוגמא תמוהה מהתלמוד לעניין זה (חולין קכז ע"א): אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד [מקום מרביעי כלאים – רש"י] וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב. לימים יצא [נולד] ערוד מביניהם.. הרי כל בר דעת מבין שדברים אלו, שנחש מזדווג עם צב ונולד להם ערוד, דברי הבל ורעות רוח הם אבל שמעון החסיד קיבלם כפשוטם וגם נתן בהם הסברים. ואותו שמעון החסיד כבר אמר דבר הבל נוסף (סוטה י ע"א): "תניא, א"ר שמעון החסיד: בין כתיפיו של שמשון [הגיבור] ששים אמה [30 מטר] היה..." ואף הביא ראייה מן הפסוקים לדבריו!

446) שוב ושוב מראה בעצמו שאין לו מושג בפרשנות הטקסט עליו הוא מדבר, אנו מקוים שידען מכיר את הנחש, אך מהו צב? ומהו ערוד? ככל הנראה הבין ידען כי צב הכוונה לחיה המכונה בימינו צב, שביתה על גבה, וכן הערוד הוא כינוי בימינו לחמור הבר. אך בלשון המקרא צב הוא אחד משמונה השרצים, בדומה ללטאה ועכבר (ויקרא יג), ואפשרי בהחלט ש"במקום מרביעי כלאיים" הצליחו להרביע מין ממשפחת הנחשים עם מין ממשפחת הלטאים שהם משפחות קרובות, ואולי אף ה"נחש" המדובר היה שייך לאותה משפחה עם ה"צב". ערוד של התלמוד הוא סוג של נחש[2] (תוספתא ברכות ג' כ' ערוד שהיה מכיש וממית, ונמצא מת על פי חורו) ובתלמוד (חולין קכז.) החשיבו את הערוד כ"ממשפחת הצב". הרי מדובר כאן בהרבעה בין שני זוחלים קרובים, שיצור הכלאים שביניהם דומה להם להפליא. אין כאן לא הבל ולא רעות רוח אלא ידיעה היכולה בהחלט להיות מציאותית [ועצם מה שמביא דוגמא זו כאן אין זה אלא משום משיכתו הבלתי מוסברת לבעלי חיים מפלצתיים, שהרי אין זה שייך כלל למשלים ומליצות וכיו"ב].

ושוב, אף בעסקו בעניני הבנת מליצות, מראה בעצמו שאין הוא יודע להבין מליצה. בחשבו ששמעון החסיד התכוין לחשוב ששמשון היה אדם ברוחב 30 מטר, ולפי הפרופורציות הרגילות היה צריך להיות גבהו כ100 מטר.. ואיך וכיצד שכב עם דלילה? "ותיישנהו על ברכיה" (שופטים טז יט). אדם שכזה לא היה צריך לעקור את שערי העיר עזה, אלא בהרמת קרסול קטנה כבר היה מוצא את עצמו מחוץ לעיר? ומענין היה לראות את מקדש דגון בו הכניסו את שמשון כאשר על הגג היו אנשים רבים, ככל הנראה האמפיר סטייט בילדינג של עזה באותם ימים.. ולא עוד אלא שהתפאר שמשון כי שיסע את האריה, הלא אריה שכזה, אפילו ימלא את כריסו בבשרו של שמשון יהיה הדבר לגביו כעקיצת זבוב, אדם כזה לא היה צריך לחי חמור בכדי להכות אלף איש, הוא היה יכול פשוט לדרוך עליהם, או לכל הפחות לנפוח את האויר שבריאותיו לכיוונם.. נכון הדבר כי ידען באמת חושב שחכמי ישראל יכלו לדבר דברי שטות שכאלו ולהאמין בהם, אך אין הוא יכול לשכנע אחרים בדעותיו המוזרות, אך ורק מתוך הנחה קדומה.

דבריו של שמעון החסיד הם מן המליצות המוכרות, וכוונתו לכך ששמשון סחב את שערי העיר עזה על גבו במעלה ההר (שופטים טז ג), ומכיון ששערים שכאלו צריכים משאית גרר מיוחדת ברוחב שלשים מטרים, התבטא שמעון החסיד כי "שמשון הגיבור היה ברוחב 30 מטרים", דהיינו היה בכחו לעשות פעולה שבשבילה צריכים גרר של שלשים מטרים [לדעת המהר"ל (בספרו חדושי אגדות) הכוונה "ששים אמה" לפי המקובל בדברי חכמים שכל אדם תופס אמה, דהיינו היה כחו כששים בני אדם. ויותר נראה שמתייחס לבטוי שהיה מקובל אצלם "בין הכתפים אמה", שזוהי הפרופורציה המדוייקת (כפי שניתן להיווכח ע"י קיפול אמת היד לרוחב הגוף, קצות האצבעות יגיעו בדיוק לקצה היד השניה), ועליה התבטא שמעון החסיד כי אצל שמשון היו כנראה ששים אמות בין הכתפים – לשרירי כתפיו היה כח של ששים איש].

לאחר דברינו אלה בצדק נשאל: איך וכיצד נדע איזה מן הדברים הכתובים במקרא ובמשנה בבחינת משל בלבד הם? אולי כל מעשה האבות רק משל? אולי סיפור תיבת נח והמבול לא בא אלא ללמדנו שלא הכל ברור מאליו ויתכנו שינויים במינהגו (!) של עולם? אולי מעמד הר סיני ויציאת מצרים וכיבוש הארץ לא היו ולא נבראו אלא הכל בדרך הגוזמא, המשל והמוסר ללמדנו לקח ועבודת ה'? והבן זה היטב – בדברי משנה ומקרא אין שום כלל בדוק הנקוט בידינו להבדיל בין מציאות לדמיון ובין עובדות לאגדות. אלא: "החכם עיניו בראשו" – כי בחושיו ישיג ובמוחו יבדוק. יחקור ויראה, יבדוק וישווה להבדיל בין האמת המציאותית והבלי גוזמאות. "והכסיל בחושך הולך" – כסומא בארובה אחר כל ממתיק שפתיים וממציא סיפור, עושה תורה כקרדום ומתפרנס מן הציבור.

447) הרי לך דברי החכם שבחושיו משיג ובמוחו בודק, ומה הן התוצאות? דלות מאד, שהרי אין לו שום כלל בדוק להבדיל בין מציאות לדמיון. ובאמת ילדים קטנים בגיל הקריאה אינם יכולים  להבין טקסטים וספרות חכמה ללא כלל ברור: הקטעים המסומנים בצבע אדום הם לגזירה, והמסומנים בצבע ירוק הם להדבקה.. אשרי שככה לו, שלאחר שנים רבות של בדיקת חושים ומוח מחכה לכללים ילדותיים, ואינו מבין כי באמת הבנת דברי חכמים ומליצותיהם הוא מקצוע גדול ורב, ואפילו מקצוע הספרות החילונית מלא וגדוש בדרכי כתיבה וסגנונות שונים למיניהם, ומלומדים גדולים אכן יכולים לפרש ולהסביר את כוונת הסופר, ברמזיו ובמליצותיו, וברעיונות עמוקים הטמונים במסופר, וכפי שמתבטא אורינובסקי: "יצירה ספרותית מודרניסטית, דורשת בשביל הבנתה וקליטתה השכלה מרובה והכשרה נפשית" (תולדות הספרות העברית בדורינו עמ' 8), מדוע צריך השכלה והכשרה? ומדוע אין "כללים ברורים" להבנת הספרות? מדוע למלומדים יש זכות לעסוק בספרות, ואילו ידען משולל מכל מקצוע הספרות שהרי לא נתנו לו מראש כללים ברורים?

ועצם מה שמנסה 'לפרש' את מעמד הר סיני ויציאת מצרים כמשלים, זוהי ההוכחה הטובה ביותר לרמת הבנתו, שאינו מבדיל בין סיפורים הסטוריים שעליהם מושתת כל קיומו של העם, לבין דברי אגדה שנאמרו בדרשות אגדתיות ומובן לכל שומע באיזה דרך יש לפרשם. ועל כל זה הוא מתפרנס מן הציבור ומקרנות שונות, ועושה את יציאותיו קרדום לחפור בהם.



[1]זהו חשבון פשוט, אם ניקח גיל ממוצע של דור [זמן בו יכול להביא אדם מספר ממוצע של ארבעה ילדים] כ35 שנה, ונכפיל פעולה זו ב20 דורות [700 שנה] כשכל אחד מהילדים מוליד ארבעה צאצאים, נגיע למספר אסטרונומי של יותר מ4 טריליון. הרי שכל אדם משתלב במערכת הריבוי של כל הקבוצה האתנית תוך מספר מאות שנים .

[2]וגם בתלמוד השם ערוד משמש אף לחמור בר (כלאים א ו).