תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

מכתב לרב

מכתב לרב

 

לאחרונה עלה לאתר דעת אמת מאמר בשם "מכתב לרב", במאמר זה מגובבים רוב התכנים הנמצאים במאמרי דעת אמת השונים. מאמר זה אורך יותר מ100 עמודים, ואם הטעות אורכת 100 עמודים, הסבר הטעות יקח לפחות 500 עמודים. אך בסופו של המאמר ישנם 30 נקודות לסיכום. לכן בחרנו להתייחס לנקודות אלו [עם ציטוט מתוכן ה'מכתב', לפי הצורך], ובמקומות שהנידון כפול לגמרי, נציין למקום בו טיפלנו בענין.

 

1. כמה מהדברים המופיעים בתורה שבכתב סותרים את המציאות בשטח: סיפורי המבול הגדול ומגדל בבל, למשל, או סיפור השפן והארנבת 'מעלי-הגירה'. ידע מוטעה כזה על המציאות בשטח אינו יכול להיות מיוחס לאלוקים ומכאן שהאמונה במקורה האלוקי של התורה כולה היא דבר המוטל בספק חמור.

סוגיית שפן וארנבת – בהתייחסות לקונטרס מס' 3. המבול להלן תגובה 358, מגדל בבל להלן תגובה 359.

בגוף המכתב: יודעים אנו לבטח, על-פי המחקר המדעי, כי העולם קיים כבר מיליארדי שנה.

קביעה שטותית זו, מראה עד כמה אין לכותב מושג על מהות ה"ידיעה לבטח" של המדע בנושאים אלו, כשהמדובר בספקולציות והשערות, שאין כאן המקום להתייחס אליהן. רק נזכיר עובדה אחת ברורה, בלשונו של החיבור הקלאסי קורות העולם' (מאת קולדוואל מריל) הפותח במלים: "אף כי ההסטוריה של התרבות מקיפה שנים רבות, הרי לעומת השנים הרבות מספור של חיי כדור הארץ, היא קצרה מאד. ההסטוריה של האדם אשר עליה שמורים בידינו מסמכים שבכתב אינה מקיפה אלא את ששת אלפי השנים שלפנינו, ואלו את הזמן מאז נוצרו חיי אדם על פני כדור הארץ מעריכים בשנים לאין ערוך הרבה יותר". וכל הרואה יבדיל בין עובדות הסטוריות, לבין השערות פורחות באויר.

הנתון של ששת אלפי שנה הסטוריים בלבד עולה ממקומות רבים, וראה למשל באנצ"מ ערך אור כשדים: "המסורת ההסטורית האגדית השומרית מספרת על שושלות רבת והקובעת את זמני מלכותם עד כדי אלפי שנים.. אך עם השושלת הא' של אור (המאה הכח' כז' לפנה"ס בקירוב) אנו מגיעים לממשות הסטורית והארכיאולוגיה מעלה שרידים".

2. הסיפור על יציאת-מצרים המונית, שבה 600,000 זכרים בוגרים, על נשיהם וטפם, עזבו בו-זמנית את ארץ מצרים במחצית השניה של האלף ה-2 לפנה"ס, נראה כסיפור דמיוני מבחינה היסטורית. והדבר נכון גם לגבי סיפור נדודיה של אותה קבוצת אנשים במשך 40 שנה במדבר סיני אחרי יציאת מצרים, וכן לגבי סיפור כיבושה של ארץ כנען על-ידי אותה קבוצת אנשים לאחר הנדודים במדבר. כלומר, הגרעין המרכזי של המסורת היהודית הינו חסר אימות היסטורי.

בנידון מנין שש מאות אלף, נצטט גם מתוכן המכתב:

הבעיה היא שאין מקום לסיפורי יציאת מצרים– סיני– ארץ-ישראל בתמונה זו. ראשית, בכדי לעזוב את מצרים, צריכים היו בני ישראל להיכנס אליה קודם. התורה מספרת שמספרם של בני יעקב הבאים מצרימה היה 70 (שמות א, א-ה). ואילו בשמות יב, לז נאמר ש-600,000 גברים עזבו את מצרים, ואם ניקח בחשבון את הנשים והילדים, הרי מדובר בכ-2.5 מיליון בני-ישראל העוזבים את מצרים. על-פי המסורת היהודית שהו בני-ישראל במצרים במשך 210 שנה. שיעור כזה של התרבות אוכלוסין – יותר מפי 35,000 בכ-200 שנה – אינו יוצר רושם של אמינות בהשוואה לידוע לנו על דמוגרפיה אנושית.. מספרים חריגים אלה [באגדות חז"ל] מעוררים כמעט גיחוך, ותחושה ברורה שמדובר בהגזמה דמיונית, הרחוקה מאוד מהמציאות.

357) עצם הדיון על הגיוניותו של מספר בני ישראל, כמוהו כדיון על הגיוניות קריעת ים סוף. נסי יציאת מצרים הם הטיעון – המחודש והמחייב הוכחה ברורה מטבעו, והמסורת וכל הכרוך בה אמורים להיות ההוכחה. הצבעה על היחודיות שבטיעון היא חסרת משמעות. שהלא עיקרו של הטיעון הוא שאלהים שינה את הטבע, ולכשיוכח שאכן כל זאת אירע, דוקא שינוי הטבע הוא הוא ההוכחה לכחו של האל. מספר בני ישראל ש"פרו ורבו וישרצו" מוגדר כנס שרבות מסופר עליו באגדה, בספרים החיצוניים, וברמזי הפסוקים. והוא חלק מכל ניסי מצרים אותם באה המסורת להוכיח. וגם אם אינו בגדר 'נס' הלא הוא מתואר כמאורע יוצא דופן שעורר את חמת מלך מצרים וכל עמו, והרי במרכזו של כל סיפור הסטורי עומד איזה שהוא צירוף מקרים שגרם לסיפור להיות בעל ענין וליצור את ההשלכות ההסטוריות שיצר.

אך, גם בדרך הטבע, מי שמספרים אלו "מעוררים אצלו תחושת גיחוך, ותחושה ברורה שמדובר בהגזמה דמיונית", פשוט איננו יודע חשבון.

היורדים היו אמנם שבעים נפש, אך הראויים להוליד היו 59 [מלבד 11 בני יעקב] בכדי לעגל את המספר נחשב ששים. אמנם גם בני יעקב, או לפחות חלקם, יכלו עדיין ללדת ילדים נוספים במצרים, כמפורש במקרא (בראשית מב לב, מג כט) שבנימין היה נער צעיר, וכן יוסף היה במלוכתו עדיין נער צעיר (בראשית מא יב, מב כב). בפרט שמנהגם היה לשאת גם נשים צעירות מהם, הרי סביר בהחלט שעדיין ילדו השבטים ילדים נוספים במצרים. וכן היו לכולם בני פילגשים שלא נמנו שמותיהם בכלל (כמו שמוזכר בדרך אגב אצל אברהם ששילחם – בראשית כה ו). אך לא נתחשב בנתון זה כאן.

59 איש אלו לקחו להם כמובן בשלב מסויים נשים כדרך כל הארץ, איננו יודעים אם לקחו להם נשים מחרן, או משבטים שמיים אחרים, או שמא מצריות. שהרי השבטים עצמם נשאו נשים כנעניות (בראשית מד: שאול בן הכנענית – אשת שמעון. וכן אמר ר' נחמיה במדרש בראשית רבה "שבטים כנעניות נשאו"). להלן נרחיב עוד באפשרויות הקרובות לענין.

[הערה: אין אפשרות של נשואין בינם לבין עצמם שכן לא מנויות כלל בנות בין צאצאי יעקב, למעט שרח בת אשר. אפשר באמת שהיו בנות נוספות שלא נמנו, (ושרח נמנתה מפני חשיבותה ההסטורית המיוחדת). שהרי שהפסוק עצמו מעיד באותה הפרשה: "בניו ובני בניו אתו בנתיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה", ובמנין לא נזכרו כלל בנותיו, ורק בת בן אחת. וגם דינה בת יעקב (בראשית לד, כל הפרק) לא מנויה כלל. וכן מסיים הפרק "מלבד נשי בני יעקב", שגם הם אינם במנין. וכן מניעה נוספת: לא היה עירוב בין שבט לשבט, שאילולי היה לא היינו מוצאים 12 שבטים בסופו של דבר. וגם ודאי שבאופן נורמלי אין לנו להניח שנשאו את אחיותיהם].

בכל אופן שנבחר, עדיין נשאו ששים איש אלו נשים, והרי הם 120 נפשות הראויות להוליד.

ננסה לעשות את החישוב, בהנחה שבני ישראל התחתנו רק בינם לבין עצמם: ניקח את ממוצע הילדים כ6 ילדים בני קיימא למשפחה, שהוא מספר סביר מאד [לבנימין, למשל, היו עשרה בנים, מבלי להתייחס לבנות, עי' לעיל]. את גיל הנישואין ניקח כ20, למרות שהיו תקופות בהם התחתנו בגיל צעיר יותר. [גיל הנישואין של האבות אינו רלבנטי, שכן הם חיו כנוודים בלתי מבוססים חברתית, חוו מלחמות וטראומות שונות, וחיפשו את זיווגם הרחק הרחק. לעומת זאת בני ישראל בגושן קיבלו חבל ארץ פורה שלם למשפחה מורחבת אחת המתבססת בו].

חשבון זה מביא אותנו מ120 איש ל360 צאצאים [מלבד ההורים] תוך דור אחד. 60 זוגות X 6 ילדים. אך זה אינו ברור, שכן הביגמיה היתה מקובלת ביותר אז, כמו שמצאנו את יעקב הנושא ארבע נשים[1], אם נלך לפי חשבון כזה ניתן לכל ארבעה בני אדם 24 ילדים במקום 12 בחשבון הקודם [יעקב לא זכה לזה שכן שניים מנשיו היו עקרות במשך תקופה, מלבד שלא חי חיים סדירים ותקינים, כלשונו: "מעט ורעים היו שני חיי" בראשית מו]. ואין לתמוה, האם אחוז הגברים היה אז רק רבע מן האוכלוסיה? שכן אדם מבוגר היה רגיל לקחת גם נשים צעירות ממנו, וכך היו תמיד הזכרים מהדור הקודם 'משתמשים' בנשים של הדור הבא, בעוד הזכרים של הדור הצעיר נשארים רווקים בינתיים. גם בלא זה אחוז הנשים גבוה מן הגברים, כתוצאה משלשה גורמים: 1) נתון טבעי של ריבוי לידות נקבות. 2) נתון טבעי של ריבוי הפלות זכרים. 3) שרידות ואורך חיים גבוה של האשה. אם בימינו נתונים אלו מזכים את הנשים ב5% יותר מן הגברים (השנתון הסטטיסטי מס. 40 (1989) עמוד 75 לוח ב/20. הנתון הזה מתייחס ללידות בלבד, ז"א שאינו מביא בחשבון את גורם מס' 3 הידוע מסטטיסטיקות אחרות), קרוב לודאי שבימים עברו תנאי החיים וחוסר הידע הרפואי העצימו את שני הגורמים האחרונים במדה רבה, בפרט כשהגבר היה נתון לסיכונים נוספים של מלחמות ותאונות טבעיות בעבודה שגם הם היו אז במדה מרובה מהיום, וביותר בתנאי שעבוד. נתון טבעי זה של ריבוי נשים בודאי היה אחד הגורמים לביגמיה בתקופה העתיקה. ראה גם להלן אפשרויות נוספות.

אך אנו נסתפק לצורך חשבוננו בממוצע של 2 נשים שכל אחת יולדת 6 צאצאים. לפ"ז: כל תא של 3 בני אדם הופך לאחר דור לקבוצה של 12 בני אדם [מלבד 3 ההורים].

בעיה סבוכה להצגה היא חישוב שנות בואם לעולם של הילדים הבאים. אין קושי להניח כי ילד נולד אחת לשלש שנים, אך הדבר יאריך מאד את חישובינו שכן נצטרך לפרט לחוד לגבי כל צאצא. לכן נעשה גם כאן ממוצע הקובע שלאחר 32 שנה באו לעולם 6 ילדים, אף שאפשר שבאו רק לאחר 38 [אחת לשלש שנים] ואפשר שבאו רק לאחר 26 [אחת לשנה].

מספר השנים לפי פשוטו של מקרא הוא 400 שנה. המאמין בדברי חז"ל, אינו צריך לעשות חשבונות סבוכים. ואנו באנו לדון על הטעון והניתן בהוכחה – דברי התורה. אך לענינינו יספיקו גם 210 שנים. [שעולים ברור מרשימת היוחסין].

התרגיל שעלינו לעשות הוא 360 לחלק ל3 = מספר המשפחות. X 12 צאצאים = הנפשות כעבור דור אחד. ומכיון שקבענו לדור 32 שנה, עלינו לחזור על התרגיל כמספר הדורות הנכנסים ב210 שנים (7[2]).

כעבור שני דורות היו בני ישראל 1440 נפש. כעבור שלש דורות 5,760 כעבור ארבע 23,040 כעבור חמש 92,160 כעבור שש 368,640 כעבור שבע 1,474,560 אלו הם הצאצאים הראויים להוליד, אך הלא עדיין גם הדור הקודם להם [32 שנים לאחור] חי וקיים, לכן יש להוסיף לכל אדם גם את אביו ואמו [368,640 + 1,474,560 =] 1,843,200 הרי לפנינו מליון ושמונה מאות אלף בני אדם.

למען האמת היה עלינו להוסיף גם כמחצית מהדור השלישי לאחור, שהרי אדם בן 20 שאביו בן 40 - 58 קיים, אפשר שגם סביו בן ה60 - 78 קיים (ולפי התוספות ב"ב קיז: היו גם מעל גיל ששים בכלל המנין). אך נסתפק בחשבון זה.

מליון ושמונה מאות בני אדם הם בדיוק, כלשון הפסוק, "שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף". גם לאחר כל ה'הנחות' שעשינו לעיל בדרך החישוב. והרוצה להבין את המספרים שנקטו חז"ל, יכול להגיע גם אליהם בדרך טבעית לגמרי.

החושב כי המספר שש מאות אלף מעורר תחושה של גוזמה, מלבד שאיננו יודע חשבון כמו שנתבאר. גם אינו יודע לקרוא בדברי התורה. שהרי התורה בספר במדבר פרק א' מפרטת באריכות עצומה את כל מנין הפרטים של של שבט ושבט. ולא זו בלבד, אלא שהמספרים אינם צפויים, הם אינם ביחסים שוים או מקורבים, אלא יש שבטים שהתרבו ביותר, ויש ש'התכווצו'. ואם לא די בזה: כשמחברים את הערכים של כל השבטים, אין מקבלים את התוצאה המדוייקת של שש מאות אלף אלא ישנם כמה אלפים מיותרים[3], (3550) ולמותר לציין כי רשימה בדויה לא היתה מביאה תוצאה שכזו. צורת סיפור שכזו בשום אופן אינה יכולה להיות סתם "גוזמה".

הגורם המעכב בהבנת הדברים, הוא נקודת ראייתינו. לו היו החיים בכדור הארץ מתרבים בקצב כזה במשך 210 שנה, כמעט והיה נגמר החמצן על פני כוכבינו.. אך ישנם גורמים ברורים הפועלים שעלינו להתחשב בהם:

בחברה המערבית רוב בני האדם כמעט ואינם מתרבים [כשזוג נשוי מביא שני ילדים, אין כאן ריבוי. בצירוף אלו המביאים ילד אחד, או את אלו שאינם מביאים ילדים כלל, או המתים קודם להיותם ראויים לכך]. ואילו במדינות העולם השלישי אין אפשרות טכנית לעמים המתקיימים בהם לעבור גבול מסויים, בסין ישנה הגבלה על הבאת ילדים לעולם, וכן בהודו אין כמעט אפשרות להביא ילדים בצורה שתביא לידי 'התרבות', שכן מקורות המחיה שבארץ אינם מספיקים ליותר. אלו שאין להם מקום, אינם מובאים לעולם כלל, ובמקרה שבאים הם מתים מרעב, צמא, מחלות הבאות מצפיפות וחוסר אמצעים, וכך הלאה. כך גם באפריקה.

גם בעת העתיקה עמדו הגבלות טבעיות אלו בפני המין האנושי, אך היתה אפליה גדולה לטובת עמים ספציפיים: קשיים עצומים היו לאדם להתגבר על איתני הטבע, ורק ממלכה גדולה וכבירה יכלה לאפשר לעצמה התמודדות עמם במדה שתאפשר התרבות אמתית. עמים חסרי כח צבאי נהרגו בהמוניהם, גוועו מול חוסר במקורות מים ושינויי אקלים. כן לא היה בידיהם סיפק להכין תשתית אמיתית לחיים, רפואה מינימלית נסיונית, חכמה נצברת לאורח חיים ולחוקים בין בני אדם המספיקים למניעת תהו ובהו. יצירת חומות, דרכים, גשרים, אמצעי אספקה. אמצעים טכניים להתמודדות עם מחלות ואסונות טבע. גם במדה שהיו העמים הנחותים בקיאים בהם – הממלכה החזקה היתה משתלטת על כל סביבותיה ושואבת את הרווחה רק לעצמה. זהו פשר התופעה שאנו רואים לכל אורך העת העתיקה: בכל דור ישנו עם מסויים הרודה או מנסה לרדות בכל העמים האחרים בצורה אגרסיבית ביותר, אין זו רשעות סתם, היה זה תנאי לקיומו של המין האנושי בתנאי רווחה המספיקים ליצור תרבות ולהעבירה מדור לדור.

אין ספק כי מצרים בימיה הגדולים, בבל בימיה הגדולים, וכן כל שאר הממלכות שאיננו מכירים מספיק, הגיעו לתנאי התרבות אמיתיים. כך היה הדבר גם באופן יחסי: כאשר הפלשתים שלטו בישראל היו הם אלו שהתרבו, וכן הפוך.

ישראל קבלו במצרים תנאים מירביים להתרבות: ארץ פוריה המיוחדת רק להם. אח בבית המלוכה. ומעמד אצילים חשוב. גם בסוף תקופת מצרים כאשר שועבדו – נשארו כעם בפני עצמו, וגם את עבדיו אין עם משמיד. ישראל לא הושמדו פיזית במצרים בקנה מדה גדול והיוו תופעה יחודית של עם עבדים [גזרת הבן הילוד היתה שיגעון זמני כמבואר בתורה, ולו באמת היתה מתקיימת במשך דור אחד היו 'נגמרים' היהודים] השומר על יחוס אתני. לפיכך אין שום מוזרות בכך שישראל ניצלו את האפשרות הטבעית שלהם להתרבוּת. זאת, מבלי להתייחס לפרטים הנזכרים במקרא והמורים על תכונות גוף מפותחות שהיו על כל פנים בגזע העברי: אורך החיים של האבות גבוה מאד, וגם בניהם ונכדיהם מאריכים ימים ביותר: קהת חי 133 שנה, בנו עמרם 137 בנו משה 120.

מ. גרובר במאמרו "הריבוי המופלג של בני ישראל במצרים" (בית מקרא קיג', תשמח') מביא נתון נוסף שגרם לריבוי ילודה דוקא בישראל: המנהג למסור את הילוד לידי מינקת (שמות ב ז) ממעיט בהרבה את אחד ממונעי הפוריות הגדולים בימי קדם, שכן מהיעדר מזון תעשייתי לילודים היה מן ההכרח להניק את הולדות למשך תקופה ארוכה, הנקה מלאה המונעת את הפוריות. תהליך שצמצם את הילודה בימי קדם  ב60%(גרובר, שם). בני ישראל בהשתמשם במיניקות התגברו על מכשול זה.

מלבד כל זאת, סביר מאד להניח כי השש מאות אלף אינם צאצאים של בני יעקב בלבד. כבר על אברהם מסופר כי עשה 'נפש' בחרן, ותמיד הוא נזכר יחד עם חניכיו ובני ביתו. אברהם נקרא 'נשיא אלהים' משום שהיה נשיא שבט כבד באדם ובנכסים, שבט שנלחם בארבעת המלכים וניצחם. מובן שעם השנים השבט גדל ולא הצטמק. מסתבר שנוספו על יעקב ומשפחתו גם רבים מבני שבטים שמיים נוספים שהלכו לאורו, ואברהם כבר מל את כל 'בני ביתו' [היה לו ילד אחד], וכבר האריכו באגדות בזה. נכון הדבר שיעקב ובניו ירדו ככל הנראה בצורה יותר מצומצמת למצרים [אף שכאמור לעיל, כשם שלא נמנו הנשים, והעבדים, אין ללמוד מהרכב הרשימה], אך לאחר ירידתם למצרים שמרו על קשר עם כנען [שהיתה פרובינציה מצרית] ואף חזרו לקבור בה את יעקב בחלקת השדה שנשארה שייכת להם. יעקב נתן ליוסף את שכם, והוא מועלה לארץ להיקבר בנחלתו בשכם "בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד לב), כאלו שלא היתה הפסקה של כמאתיים שנים! הירידה למצרים לא היתה מתוכננת כעקירה, בודאי הפקידו בני יעקב את עבדיהם ונאמניהם על נחלותיהם, וכן נראה כי בתחלה שמרו על קשר לארץ, [השבטים עצמם תכננו לנחול את הארץ ולא תכננו שעבוד במצרים, יהודה כבר ישב בשפלה -בנחלת יהודה לעתיד, כפי שמתואר בתורה, ובברכות יעקב יש רמז לנחלות מתוכננות גם לשאר השבטים].

שכם היתה לנחלה ישראלית עוד קודם הירידה למצרים[4], יעקב נתן אותה ליוסף. ובאמת גם כשיעקב עזב את שכם כפי שנצטוה (בראשית לה א-ג) וישב בעמק חברון, מוסיפים בניו לרעות את צאן אביהם בשכם (שם לז,יב). וגם לאחר הירידה למצרים, עלו בני יוסף לארץ ישראל "והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם" (דה"א ז כא), ובת אפרים שארה בונה שלש ערים בכנען (שם כד'), גם יאיר בן מנשה לכד את חוות יאיר וקרא אותם בשמו "עד היום הזה" (דברים ג יז, במדבר לב, וכפי שהעיר בצדק המפרש לדברי הימים שהמעשה היה קודם היציאה ממצרים). וראה גם באנצ"מ ערך אפרים וערך דינה נתונים דומים.

אמור מעתה: בני אדם רבים נמנו על שבט יעקב ובניו, ומציאותם היתה בעלת רושם בכנען. כשם שבני יעקב עלו לארץ לצרכים מסויימים, כן ירדו הם אליהם למצרים. אלו שדבקו בגזע היהודי, ואף התחתנו בהם מן הסתם [כמו שנתבאר לעיל לגבי נשי בני יעקב ונכדיו] נחשבו כחלק בלתי נפרד ממנו, ומובן שאין בכך שום פגם ליהדות, אין אנו מתהדרים בטוהר גזע כי אם בטוהר קבלת עול מלכות שמים. כשם שאברהם התקדש כשהפך למאמין באלהים ומקבל את עולו, כך התקדשו כל בני משפחתו וגזעו שעשו כן והפכו לעם ישראל, וכשם שבני משה הלויים היו נכדיו של יתרו המדייני. וזכר לדבר יש לראות בתופעת הערב רב שעלה עם בני ישראל (שמות יב לח). גם ללא כל זה: לקיחת נשים זרות בודאי היתה דבר מקובל ולמשה היתה אשה כושית[5].

המספר ששים רבוא נפש הוא הבסיס של כל המסורת ההסטורית התנכי"ת, שכן אין אפשרות לקבוצה קטנה בהרבה לכבוש את כל ארץ כנען מידי הכנענים ובני הענק ולהורישם, וגם להתיישב במקומם בארץ – מה שמסופר בפרוטרוט בספר יהושע.

אם כן: המספר של ששים רבוא נפש יוצאי מצרים איננו פרט מוזר, אלא חלק בלתי נפרד מכל פרטי הסיפור ההסטורי, מן הירידה למצרים ועד העליה ממנה וכיבוש הארץ.

התורה מספרת לנו על מבול כלל-עולמי שהתרחש 1656 שנה אחרי בריאת העולם (2,104 לפנה"ס, על-פי מסורתנו), מבול שממנו שרדו רק נוח, משפחתו והחיות שבתיבתו. אולם המחקר הארכיאולוגי אינו מגלה עקבות למבול כלל-עולמי שהתרחש בזמן כלשהו ב-10,000 השנים האחרונות. ההיסטוריה של תרבות מצרים מתועדת יחסית טוב, מהאלף ה-4 לפנה"ס ועד לכיבוש היוני של מצרים במאה ה-4 לפנה"ס – ראה על כך בכל אנציקלופדיה – וכל מבול אינו מוזכר שם, וגם לא משהו שיכול להתפרש כהרס מוחלט ולידה-מחדש של התרבות המצרית. הגיאולוגים מצאו למעשה שרידי מבול באיזור הים-השחור בשנת 7,500 לפנה"ס בקירוב (ראה: K. A. Svitil, "Forty Days and Forty Nights, More or Less," Discover, January 1999). אולם גם זה רחוק ביותר מהמסופר בתורה: "ויכֻסו [במים] כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים" (בראשית ז, יט), וכן כל זה התרחש 3,800 שנה לפני זמן בריאת העולם, על-פי אמונתנו.

358) עקבות המבול נמצאו גם בבבל, וולי שחפר באור ב1929 פירסם כי נמצאה שכבת סחף וטיט מתחת לקברי מלכי אור בעובי של שלש מטרים ותחתיהם נמצאו שכבות ישוב פרימיטיביות.

ע"פ מאובנים עתיקים, לפני כמה אלפי שנים אירעה שואה כבירה אשר התרחשה בכל כדור הארץ שגרמה להפחתה פתאומית בכמות החי והצומח בכלל והאנושות בפרט (בריאה מוצא האדם, פרופ' מ. טרופ, ירושלים 1982).

א. קורמן בספרו "הבריאה והמבול" מאריך בדוגמאות המוכיחות לדעתו ולדעת מומחים שונים את המבול, ראה במיוחד בעמ' 184 ההוכחות מקידוחים בים, וכן הוא מונה שם אירועים גיאולוגיים רבים שאין להם הסבר מלבד המבול כדוגמת סלעים אדירים שהוסעו ונגררו, חריצים בסלע המעידים על קטסטרופה, וכיו"ב, ובעמ' 165 עדויות של ילידים מכל השבטים בעולם על המבול. לא נכנסנו לפרטים אלו מכיון שקשה לדייק בהם ולהוציא מהם מסקנות ברורות. אך בודאי אי אפשר לבא ולטעון ש'אין שום זכר'.

כל התיארוכים הגיאולוגיים מבוססים על השערות, במקרה הטוב, ואין כאן המקום להיכנס לכך[6]. אך העדות על מבול כלל עולמי ברורה. מגוחך להכחיש את המבול שהוא העובדה ההסטורית המפורסמת ביותר בעולם, ואין שבט בעולם כולו מקצהו ועד קצהו שלא ידע אותה.

ד"ר וליקובסקי בספרו "עולמות נפגשים" מונה בפרוטרוט מאות מיתולוגיות מן העולם כולו ומכל השבטים שבאיים הנדחים כשכולן מספרות על אותם אירועים, המקבילים בהרבה פרטים לספור התורה. קארל סאגאן כתב על כך (פורסם ב"פנטסיה" 2198): "בספרו הפנה ווליקובסקי את תשומת ליבנו לדמיון וההתאמה המפתיעים בין סיפורים ואגדות שרווחו בקרב עמים שונים שמרחקים גדולים הפרידו ביניהם. אינני מומחה לתרבויותיהם ולשונותיהם של כל העמים הללו, אך אני מתרשם שההתאמה והאחידות של רבות מהאגדות שליקט ווליקובסקי היא מפליאה.. דעתי האישית היא שאפילו אם רק ב- 20 אחוזים מההתאמות בין האגדות המוצגות ע"י ווליקובסקי יש ממש, עדיין יש בפנינו תופעה חשובה שראוי למצוא לה הסבר.. אני מודה שהדמיון וההתאמות בין סיפורים מיתולוגיים שונים הוא עניין מדהים, ובהחלט ראויים למחקר נוסף, אך ככל הנראה ניתנים להסבר באמצעות ההפצה או הסברים אחרים". וכל מעיין יראה מהי העובדה, ומי בודה תיאוריה פנטסטית של "הפצה".

"כבר גרוטיוס למד במאה השבע-עשרה מסיפורי נוסעים על קיומם של סיפורי-מבול בקובה, מקסיקו וניקרגואה; ואילו בראשית המאה שלנו ליקט פרייזר (J.G. Frazer) בספרו – Folklore in the Old Testament, 1918 למעלה ממאה נוסחים של הסיפור.. הדמיון הרב בין הגירסאות מוכיח כי כולן מתייחסות לאותו מאורע עצמו" (אלה תולדות נח והמבול, פרופ' יעקב שביט, מאזניים סב' ינואר 1989). בספרם של C. Sellien and D. Balsiger תועדו סיפורי המבול מ217 תרבויות!

ספרות רבה נכתבה על הנושא, הפליא לעשות וליקובסקי בחישובים מדעיים של כל הכרוך במבול ובהשפעתו הגיאולוגית על כדוה"א. כן קורמן הוסיף מקורות רבים לעיון הקורא. לאחרונה (2000) יצא ספרה של ד"ר הדסה מלמד "סוד המבול" בו היא הולכת בשיטת וליקובסקי, ומוסיפה לענין מחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות המתאימים לתיאוריה זו.

"בשנת 1887 דיווחו שני נסיכים פרסיים שראו את תיבת נח על אחד מהרי אררט, ובשנת 1916 טענו שני טייסים רוסים, שראו את התיבה ממעוף הציפור. מאז פורסמו עשרות דיווחים בנושא זה (ראה: the Walking 2001 Brud Feiler ,elbiB), ולמן שנת 2000 - בעקבות הממצאים שנזכרו לעיל - כבר היה המבול לעובדה מדעית מוגמרת.. ארכיאולוג אנגלי בשם Wooley Leonard  [נ.ב. ראה לעיל] קבע, שהמבול אירע בשנת 2,800 לפנה"ס. לאחרונה הוכיח Faulstich Gene מהמכון למחקר במדינת  awoI , שהתאריך המדויק הוא 2,345 לפנה"ס, ובעזרת שיטות אסטרונומיות קבע את זמנו לחודש מאי באותה השנה. כבר חז"ל נגעו בשאלת העיתוי של המבול, ור' יהושע קבע שזמנו היה בחודש אייר (ר"ה יא, ע"ב). נמצא שממצאיו של Faulstich מתיישבים יפה עם דעתו של ר' יהושע" (מתוך מאמרו של פרופ' מ. קוה דף שבועי של אוניב' בר אילן 415 תשסב'. ראה שם את הצעותיהם של כמה חוקרים מפורסמים על הדרך בה עלו וגאו מי המבול (Noahs Flood: The New Scientific :1999 Discoveries About the Event that Changed History) בצירוף ממצאים מפתיעים מקרקעית הים).

הנתון האחרון שאפשר לקום ולסתור ממנו את סיפור התורה – הוא המבול, ומי שאינו יודע זאת, הדבר מעיד עד כמה אין לו צל של ידיעה בכל מה שקשור לגיאולוגיה ולהסטוריה של העת העתיקה.

על-פי התורה, הופיעו שפות שונות בעולם אחרי פרשת מגדל בבל, בשנת 2100 לפנה"ס בקירוב. אולם יודעים אנחנו בוודאות, שמאות שנים לפני-כן כבר דיברו המצרים בשפה המצרית (ההיסטוריונים גם מציינים מעבר מהמצרית הקדומה אל המצרית התיכונה, בשנת 2200 לפנה"ס בקירוב), וכן האוכלוסיה השמית במסופוטמיה דיברה אכדית, והשומרים דיברו שומרית (ראה: Encyclopaedia Britannica, Egyptian language; שם, Akkadian language; שם, Sumerian language). שפות אלה היו לגמרי שונות זו מזו. כל שפה התפתחה עם מערכת הכתב שלה, ונמצאו תעודות הכתובות בכל השפות, שזמנם הוא טרום-זמנו המקובל של המבול, על-פי המסורת.

יתרה מזאת, אנו יודעים שב-2100 לפנה"ס איכלסו בני-אדם את רוב שטחי כדור-הארץ, ומאורע כלשהו של בילבול שפות במסופוטמיה לא יכול היה להשפיע על התפתחותן של שפות בפינות מרוחקות של העולם כמו אמריקה, סין, אוסטרליה או סקנדינביה. אולם התורה מספרת לנו שרק בעקבות מעשה מגדל בבל הופצו בני-האדם על שפותיהם השונות בעולם: "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ" (בראשית יא, ח) – אך גם זו קביעה בעייתית: ידוע לנו שבני-אדם היו מפוזרים בעולם, עד מקומות מרוחקים כמו אוסטרליה, כבר לפני 40,000 שנה בקירוב (Encyclopaedia Britannica, Australia, history of, Prehistory).

359) במסגרת דלה זו לא נוכל להתייחס לתיארוכים הגיאולוגיים, שכולם בנויים על השערות ותיאוריות, או אפילו הנחות גרידא (מקורות רבים בנושא, ובפרט: "בריאה מוצא החיים" פרופ' מ. טרופ י-ם 1982[7]). אך העובדה של בלילת הלשונות ומקור התרבות מבבל אושרה ע"י הארכיאולוגיה, בפרט סיפור מגדל בבל על כל פרטיו מראה בקיאות רבה במציאות ההסטורית ונכתב בהכרח ע"פ ידיעות ממקום המאורעות עצמם, כפי שנפרט:

שיטת הבניה: "ספור מגדל בבל מגלה בקיאות בשיטת הבניה המיוחדת שהיתה רווחת במיסופטומיה במקום לבנות את הבנינים מאבנים חצובות המוצמדות זו לזו בחומר בנו אותם בהעדר אבנים בארץ מישור זו מלבני טיט מיובשות בשמש או צרופות באש שחוזקו ע"י חימר, במיוחד הקפידו להשתמש בלבנים שרופות בבנית מקדשים וארמונות" (עולם התנ"ך בראשית עמ' 83) "דרך הבנין של מגדל בבל המתוארת בתנ"ך תואמת את תוצאות החקירה, השתמשו כפי שמאשרות החקירות בלבנים מצופי חימר בשביל היסודות דבר זה היה הכרחי כנראה לשם בטיחות הבנין מטעמי רשות הבנין שכן בבניה סמוך לנהר צריך היה להביא בחשבון את גובה פני המים ולחות הקרקע, מחימר הוא האספלט נבנו איפה היסודות והקירות כדי שיהיו חזקים ובלתי חדירים" (התנ"ך כהיסטוריה עמ' 90. קאסוטו מנח עד אברהם עמ' 65).

המגדל: ידוע לנו שבכל עיר קדושה מיסופטומית היה מגדל או תל מלאכותי רחב וגבוה שעליו נבנה המקדש המרכזי מגדלים התנשאו לגובה רב והבבלים התגאו בהם מאד (עולם התנ"ך בראשית עמ' 83, ראה שם על מקדש ספציפי במאה היח' לפנה"ס ששמו "הבית הנושא את ראשו לגובה רב" [בפסוק: "וראשו בשמים"] ועמד בחרבנו כמה מאות שנים, כהני בבל האמינו כי המקדש נבנה בבירת העולם ע"י האלים לכבוד מרדוך. ובעלילת הבריאה הבבלית "אנומה אליש" מתוארים האלים בונים בנין גבוה כעומק התהום להיות מושב למרדוך). "בכמה טקסטים נאמר על מי שבנה או תיקן את המגדל שהוא הרים את ראשו עד השמים, ושמו השומרי של המגדל 'בית יסוד שמים וארץ'" (קאסוטו, מנח ועד אברהם, עמ' 65).

בלילת הלשונות: "במאה הכא' לפנה"ס מסופר באפוס השומרי "אנמרכר ומושל ארתה" על קרב גדול בין שני ערים שכלל שליחויות והתכתבויות, ובהערת אגב מספר המחבר כי היה זה לפני שבלל האל אנכי את שפת בני האדם ולכן כולם דברו לשון אחת, לפי המיתוס הזה בלילת השפות נוצרה ע"י ריב בין שני אלים" (עולם התנ"ך עמ' 84). שים לב לתאריך: 2100 לפנה"ס!!

מוצא התרבות - "העיון בקובצי החוקים ובתעודות הוכיח בבירור שהיתה קיימת בארצות המזרח מסורת משפטית אחידה ביסודותיה ובעקרונותיה שרשיה של מסורת זו היו נעוצים במסופטומיה" (קאסוטו שמות עמ' 180). מצב כזה הוא יוצא דופן ויחיד מסוגו בעולם, ואף כיום קשה לנו לדמיין מסורת משפטית אחידה שתהיה מקודשת על עמים שונים ואף יריבים. מכאן יש ללמוד שני דברים: ראשית הישוב הנוכחי של העולם היה במקום אחד תחת סמכות דתית אחת, מקום זה הוא מסופטומיה, ומשם נפוצו בני האדם התרבותיים – מעשה דור הפלגה. ומכיון שידוע לנו שתקופה זו של המזרח הקדמון בשלב הטרם הסטורי לא היה קרוב לראשית התרבות האנושית בכדור הארץ, בהכרח שהתכנסות האנושות בבבל היתה התכנסות של אנושות צעירה לאחר קטסטרופה כלל עולמית – המבול.

א. לפנזון (בית מקרא דצמבר 1993 קלו') כותב: "הסיפור המקראי מדייק גם בתיאור המקום הגיאוגרפי, שבו החלה ההתיישבות האנושית הראשונה – עמק שנער (עפ"י הפרופסורים קוטשר ותדמור, ב"סוף דבר" ל"ערש הציביליזציה", בהוצאת "ספריית מעריב" – שנער היא שומר; הבבלים לא ביטאו אותיות גרוניות, ולכן החסירו את האות ע', שנשמרה בשפה העברית, שדובריה הכירו את השפה השומרית העתיק. -עפ"י החוקר ש.נ. קרמר, מחבר "ההיסטוריה מתחילה בשומר" ו"ערש הציביליזציה") – אמנם שומר/שנער היא ראשיתה של ההתיישבות החקלאית והעירונית, כפי שבה החלו גם ראשית הכתב, ראשית ההיסטוריוגרפיה, המצאת הגלגל – או שימוש ראשון בו – מגדלים גבוהים שנקראו בשם זקורית, ועוד".

עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות ששבטים פרימיטיביים שונים לא היו בכלל פרשיה זו של מגדל בבל, והכוונה לעמי התרבות המוכרים, שהרי אפילו בהקשר למבול כותב רד"צ הופמן (בפירושו לבראשית) כי אפשר שאינו מקיף אלא את החלק התרבותי של האנושות – שהוא אשר חטא והשחית דרכו - ולא הגיע לכל מקום ישוב של שבט נידח בקצה העולם.

בבראשית יא, לא נאמר שאברהם עם אשתו, אביו ושאר בני-המשפחה "יצאו... מאוּר כשדים". על-פי מסורתנו נולד אברהם ב-1813 לפנה"ס ומת ב-1638 לפנה"ס. אולם, שבטי הכשדים הגיעו לדרום- מסופוטמיה, לסביבות העיר אור, רק בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, וההתייחסות הראשונה אליהם מופיעה, בתעודות אשוריות, אך ורק במאה ה-9 לפנה"ס (האנציקלופדיה העברית, 'כשדים', כרך כ, עמ' 1076). והעיר אור הפכה למרכז דתי מרכזי של ממלכת בבל החדשה (הכשדית) רק במאה ה-6 לפנה"ס (י' פינקלשטיין, נ"א סילברמן, ראשית ישראל [תל-אביב תשס"ג], עמ' 305). כך שאברהם לא יכול היה לעזוב את "אור כשדים" אי-שם במאה ה-17 לפנה"ס, והסיפור (בבראשית יא, לא) נראה כאנכרוניזם– טעות בזמן, ייחוס של דבר לתקופה שאינה מתאימה לו, המעיד על כך, שהדבר נכתב על-ידי מחבר, אשר ייחס בטעות את תמונת העולם של זמנו לתקופה קדומה יותר.

360) אבל חוקר כתבי המזרח ראשון מסוגו, פרופסור קאסוטו כנראה לא ידע על כך, וכך הוא כותב ("מאברהם עד נח" עמ' 186): "אור כשדים הוא בודאי שם עיר.. היום ביחוד אחר התוצאות המזהירות של חפירות סיר ל. וולי בתל אל מקייר, מקום אור העתיקה, הכל מודים שאין אור כשדים שבמקרא אלא עיר מפורסמת זו, שהיתה אחר ממרכזיה החשובית ביותר של התרבות השומרית, והגיעה לשיא עצמתה המדינית ופריחתה הכלכלית כנראה בסוף האלף השלישי ובתחלת האלף השני לפני סה"נ. כדי לבאר את תוספת כשדים על שם אור יש אולי לחשוב שרגילים היו תושבי ארץ כנען לצרף לשמה של עיר זו את השם הכללי של האיזור שבה היא שוכנת, ושבו היו נעים ונדים לכל הפחות החל מראשית האלף השני, שבטי הכשדים, שבטים שמים מערביים יושבי המדבר". כשדים הם כנראה יוצאי ארפכשד, מבניו של שם.

בהקשר להשערה האחרונה על סבת הצירוף "כשדים", מעניינת מאד העובדה כי אף שבתורה נזכר פעמים רבות כיצד אברהם יוצא מחרן, הבטוי אור כשדים נמצא אך ורק בשלשה מקומות, שהם תיאור חיצוני, כגון: "וימת הרן על פני תרח אביו באור כשדים", שהם יכולים להתפרש כחלק שנוסף להשלמת התיאור, על ידי משה. אף שהסיפור המקורי כבר היה מסורת עתיקה כלשונו ביד בני ישראל.

המחקר מוכיח שדוקא הכינוי "כשדים" מלמד על קדמותו, שכן בפי כל העמים נקראה אומה זו "כלדים" מאז המאה ה15 לפנה"ס והלאה, גם האשורים והכשדים עצמם כינו את עצמם כלדים עקב שינוי פוניטי שחל בשפה, רק שבטי ישראל ששמרו את הידיעות עוד קודם לשינוי זה שימרו את השם העתיק כשדים, (יחודו וקדמותו של ספר בראשית, י.מ. גרינץ עמ' 67, ראה שם עמ' 68 על מציאות הכשדים בזמן ההוא).

סוגיית "פלשתים" בימי האבות – ראה במאמר על מקורות ארכיאולוגיים תגובה 19.

תולדות מצרים באותה תקופה, כמו בכל האלף ה-2 לפנה"ס, מתועדים (!) היטב, ויש לנו תמונה די ברורה על מה שהתרחש שם. מלבד מצרים, שיגשגו באותו זמן גם תרבויות אחרות במזרח הקרוב: הבבלים והחתים, ולקראת סוף האלף ה-2 לפנה"ס גם האשורים. כל אחת מהתרבויות הללו השאירה תעודות היסטוריות רבות, ומהם אנחנו משחזרים תמונה היסטורית ברורה על שהתרחש במזרח התיכון באלף ה-2 לפנה"ס.

361) בכדי לרענן את זכרונינו כיצד "אנו משחזרים תמונה ברורה" על תולדות מצרים למשל, נעלעל קצת בספרי ההסטוריה. הכרונולוגיה המצרית כולה מבוססת על ההסטוריון המצרי מנתון, שחי במאה ה3 לפנה"ס, על סמך דבריו והשערות שונות נוספות [ראה לעיל בהערה לתגובה 358 פירוט] מתוארכת ההסטוריה והארכיאולוגיה של מצרים לאלפי שנים! (עד 3000 לפנה"ס ויותר!), על פי תיארוך הארכיאולוגיה המצרית בנויה כל מערכת התיארוך הארכיאולוגית של המזרח (יון א"י אסיה הקטנה וכו'). ידוע כי מנתון התחרה עם בירוסוס הכשדי בביסוס והילול נפלאות וקדמות הלאום (ראה למשל אנצ' מסדה ערך מצרים). חלק חשוב מכל החומר המדעי, או החומר הנלמד במסגרות למודים תלוי ועומד על ספוריו של מנתון! אף שידוע שכמה מן הפרטים שמסר הם בלתי ניתנים להתקבל (ראה בספר "התנ"ך האבוד", מאת י. עציון, בפתיחה). ואף שברור שהוא מדבר על תיארוך של שושלות מלוכה ממרחק של מאות ואלפי שנים, ואף שידוע, כאמור, שנימת התפארות מובילה את דבריו, [ובכלל, ספרו לא שרד, והידע שלנו הוא ע"פ מובאות בספריו של פלביוס כשחי שלש מאות שנה לאחריו! ועוד קטעים שנשתמרו בדרך דומה].

למרות כל זאת אין כאן אבסורד, כי הסטוריה של עם ידועה לו באופן כללי, ולא ניתן לשנותה בקנה מדה גדול, גם אין אנו מצפים מעם שישנה את ההסטוריה של עצמו בקנה מדה כזה. אך אין זו "תמונה ברורה" יותר מההסטוריה העברית.

אף ארכיאולוג אמתי, המכיר את הארכיאולוגיה, את מעלותיה דרכיה ומגבלותיה, איננו סובר כי אנו יודעים "תמונה ברורה" על האלף השני לפנה"ס.

גדול הארכיאולוגים של א"י בדור האחרון, פרופ' יוחנן אהרוני כותב: "לאחר כל התגליות האפיגראפיות המרובות נשאר המקרא המקור העיקרי לגיאוגרפיה של א"י בתקופה הישראלית, סיפוריו ותיאוריו משקפים את המציאות הגיאוגרפית בארץ, והספרים ההסטוריים מתארים את תולדות הארץ בתקופה זו.. מצויות במקרא תעודות גיאוגרפיות מובהקות שרובן נלקחו מן החיים המנהליים והמדיניים של הארץ" (א"י בתקופת המקרא עמ' 70). ואילו על הארכיאולוגיה – מקצועו, הוא אומר: "בשיטת האינטרפריטאציה ההסטורית והגיאוגרפית- הסטורית על כרחנו אנו עומדים בשדה מדעי הרוח בהם אין דרך אלא להשתמש בהערכות והנחות" (שם עמ' 109)[8].

ובהקשר לתולדות בבל ראה באנצ"מ ערך חמורבי: "מתכנן של התעודות הללו אין אנו למדים הרבה על מה שקוראים עובדות הסטוריות.. אין בכל אלה אלא ללמדנו שכל נסיון לתאר את דמותה של אותה תקופה קובעת בתולדות בבל בעל כרחו שיסמוך בעיקרו על סברות והכללות שבשיקול דעת וכל תעודה חדשה שתתגלה עלולה לגרור תיקונים ושינויים גדולים בכל השערה שנאמרה". הרי לנו "תמונה ברורה"!

ותולדות מצרים: "הארכיאולוגיה במצרים העלתה חומר רב על מנהגי קבורה ועניני פולחן ודת, ולא מצאה אלא מועעט שבמועט מעניני חברה וכלכלה מנהל ומשטר. וכך הקדימה הארכיאולוגיה המצרית את חברותיה בחקר הטיפולוגיה לפי שבקברות נמצאו אוצרו של חפצים. ועדיין היא נחשלת במחקר הסטארטיגרפי" (אנצ"מ ערך חפירות עמ' 247). וכנראה שבעיני ידען גם ארכיאולוגיה נחשלת עדיפה מתורה הסטורית אבל מחייבת!

ובערך מצרים עמ' 254: "..שושלת ארוכה זו (שושלת יג') לא נודע אלא מעט על עניני הממלכה בכללה ואין דמויות חיות של אישים שמחוץ לבית המלוכה מצטיירות בבירור.. תקופת החיקסוסים, קשה במיוחד לשחזר את קורותיה של התקופה שבאה אחר שושלת יב' מחמת חוסר התאמה בין המקורות: לפי מנתון למשל נמשך שלטונן של שושלת יג-יז 1590 שנה, ואילו סינכרוניזמים היסטורים וארכיאולוגיים עם מאורעות ומושלים באסיה בצירוף תאריך סיריוס המוחלט של שושלת יב' אינם מניחים אלא 211 שנים לאותה תקופה.. מעידים על אי יציבות מדינית גדולה ביותר, והבהרתה של בעיה זו אינה אפשרית בהעדר כל עדות ברורה". הרי לנו כיצד העדר עדות ברורה וסתירות של 1300 שנה ויותר נהפכים אצל החכם מכל אדם ל"תמונה ברורה".. [ראה עוד שם עמ' 261: "המונחים האתניים והגיאוגרפיים ששימשו את המצרים בימי הממלכה הקדומה הזיקה לארצות אסיה הם ברובם הגדול סתומים מכדי שיספקו לנו פרטים לשחזור המצב בארצות אלו"]. אך כנראה שלבני אדם סתומים, גם דברים סתומים הם מאירים ושמחים!

וראה אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה: "לא נשתמר חומר זה בדמותו השלימה, אלא בצורה מקוטעת, ועלינו ללמוד מן הקטע את השלם. ואף עצם הגילוי מקרי הוא. ומלבד זה פתוח הוא החומר לפירושים שונים של החוקרים, המפרשים אותו לפי דרכם ודעתם, ולפעמים כפי ההשקפה ההסטורית שהם מחזיקים בה".

דוגמא עד כמה הכל תלוי במזל, ואין לנו שום תמונה ברורה, היא גורלם של החורים: "הקבוצה האתנית שקוראים לה חורים נודעה לחכמי זמננו בשם זה רק לפני דור אחד, אבל בזמן הקצר הזה נתברר שהחורים היו גורם חיוני בכלל תולדותיו של המזרח הקרוב הקדום". לולי "הזמן הקצר" הזה, היינו צריכים לעמוד ולהצהיר כי לפי ה"תמונה הברורה" שבידינו אין ולא היה עם ששמו חורים..

כדאי גם לקרוא את מאמרו של ב"צ לוריא (בית מקרא קיד') 'הערות על דרכי המחקר' בו הוא מאריך להראות כיצד בכתובות אצל העמים השכנים לא היה כלל חופש ביטוי, נתונים סולפו שונו ועוותו, מה שאין כן בכתיבה הישראלית. א. אורבך כותב: "לא תמיד אפשר לסמוך על מהימנותם בתיאור המאורעות. כתובות הפאר של פרעוני מצרים ועל מצבותיהם וספרי זכרונותיהם של מלכים אשוריים מסוימים הם לעתים קרובות מקורות דלוחים למדי של ידיעה הסטורית" (המדבר וארץ הבחירה כרך ב' עמ' 257).

ועם זאת, אין בנמצא כל איזכור של רפורמה מעין זו במקור מצרי כלשהו. וכפי שצוין לעיל, תולדות מצרים באמצע האלף ה-2 לפנה"ס (הזמן בו אמורים היו לקרות מעשי יוסף, על-פי התנ"ך והמסורת) מתועדים (!) היטב. ישנם הרבה מקורות כתובים מתקופה זו, ואפשר לעקוב, ברמת דיוק גבוהה, אחרי התמונה ההיסטורית והחברתית של מצרים העתיקה. רפורמה גדולה, כמו זו המתוארת בספר בראשית, היתה לבטח משאירה עקבות רבים במקורות כתובים בני אותו זמן – ועובדה היא שאין בנמצא גם לא מסמך אחד ויחיד המדבר על המאורעות כפי שהם מתוארים בתורה, או על אירועים המזכירים במעט את אותן רפורמות. וזה מוביל למסקנות מאוד מטרידות ומדאיגות.

עדויות רבות ישירות על יוסף ופעולותיו במצרים – תגובה 25. עדויות אלו שרדו במקרה, כמו כל ידיעותינו על מצרים, והחושב כי כל רפורמה פנימית בסדר גודל כזה מאוזכרת בעתיקות מצרים, אות הוא כי אין לו שום מושג בארכיאולוגיה. בפרט לא בארכיאולוגיה מצרית הממוקדת רק במתים וסדריהם, ראה באנצ"מ ערך מצרים. רק לאחר מהפכת אחנתון "חלו שינויים ניכרים ביצירות האמנות והספרות שבאותו זמן. במקום הציורים הקפואים בצורתם באו עתה תמונות מחיי יום יום, אף של המלך ובני ביתו שצוירו מתוך גישה שקרויה בפינו היום "ענין אנושי" (עמ' 270), קודם לכן היו התמונות מועתקות בקפדנות דור אחר דור והתמקדו במחזות מסויימים וספציפיים כחלק מדת המתים, גם ציורי החיים היו מה שרצו שימשיך המת לעשות בקברו ראה שם. ממצרים לא שרד שום קובץ חוקים ומסמכים משפטיים מקוריים הם נדירים כל כך שאין אנו יכולים ללמוד אלא מעט מן המעט (עמ' 271).

"יסודות מצריים רבים מצויים בספורי יוסף המעידים על הכרת ההווי המצרי לעתים עד לפרטי פרטיו" (אנצ"מ ערך מצרים עמ' 284).

עוד נאמר בבראשית מא, נז: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ". אם המצב היה כמתואר כאן, לבטח היו נשארים עקבות לכך בתעודות ההיסטוריות של אותן ארצות שבאו למצרים לשבור לחם – "כל הארץ", על-פי התורה – ועם זאת אין דבר בנמצא. בבבל, שהיתה אז תרבות מאוד מפותחת והספרות פרחה בתחומה, ושרדו ממנה מקורות היסטוריים רבים, לא נמצא גם לא מקור אחד ויחיד המזכיר תנועה רחבת-היקף של בבלים למצרים לצורך קניית מזון, וכן לא נרמז דבר בנוגע לתלותה המלאה של אוכלוסיית בבל באספקת מזון ממצרים. גם טקסטים מהאימפריה החתית הגדולה שבאסיה הקטנה אינם מגלים דבר דומה על אנשי חת. האם נגזר עלינו להבין את הביטוי התנ"כי "בכל הארץ" כדמיוני בלבד?

362) פרופ' בנימין מזר בספרו "ההסטוריה של עם ישראל בימי קדם" (דביר תשלא' ח"ב עמ' 43) מספר: "מכמה תעודות מצריות ניתן ללמוד בעקיפין על פרשה זו. כך מסופר בפאפירוס אנאסטאסי (מסוף המאה היג') על הרשות שניתנה לשבטי נוודים מאדום לעבור את תכ'ו מצודת מרנפתח אל בריכות פיתום כדי להחיות את נפשותיהם ואת עדריהם". בספר נמצא גם רישום מצרי המתאר "מכירת בר לשמים מכנען". (ראה עוד בנושא" פני עולם המקרא עמ' 107).

גם אם במקרה אין ידיעה מבבל על פעלם במשך שתי שנות הרעב אין לכך שום משמעות ארכיאולוגית, עצם השאלה בהקשר להיעדר רישום בבלי מראה על חוסר הבנה במהותה של הארכיאולוגיה, בדרך כזו יכלנו להפריך כל אירוע בכל זמן נתון.. וגם אם "כל הארץ" הכוונה למזרח התיכון הקרוב, אין זו תמיהה. נאמר "הארץ", ולא "העולם" או "תבל".

"המאורעות (המסופרים במקרא) הקשורים במצרים מסתברים על הרקע ההסטורי. סיפור ירידתם של אברהם ויעקב מצרימה לעת רעב כבד מקביל למה שנאמר במקורות מצרים על בני אסיה שביקשו עזרה במסיבות כאלה בדלתא המזרחית. האנדרלמוסיה בתקופת החקסוסים שבה שלטו בצפון יסודות לא מצריים, היא רקע משכנע לעלייתו של יוסף למשרת וזיר.. סיפור יוסף למשל יש בו הרבה מן האופייני באמת למצרים.. על הנוהג להשתמש בעבדים שמיים וזרים אחרים במצרים, במיוחד בדלתא, מעידים מקורות רבים. ונמצא שהסיפור על לחת העברים במצרים משתלב יפה במציאות ההסטורית". (אנצ"מ ערך מצרים עמ' 263).

זו תמונת המצב עד בוא בני ישראל למצרים. אולם מאכזבת לא פחות היא התמונה באשר ליציאת מצרים. אף לא מקור היסטורי אחד מזכיר אוכלוסיית עבדים ישראלית גדולה במצרים, או קבוצה אתנית כלשהי ששועבדה כקבוצה אתנית, במחצית השניה של האלף ה-2 לפנה"ס. העיר רעמסס, שעל-פי שמות א, יא נבנתה על-ידי בני-ישראל בזמן שהותם במצרים, נבנתה למעשה על-ידי המלך רעמסס השני במאה ה-13 לפנה"ס (י' פינקלשטיין, נ"א סילברמן, ראשית ישראל, עמ' 72) – עשרות שנים לאחר זמן יציאת-מצרים על-פי מסורתנו.

363) וכביכול יש לארכיאולוגיה כח לקבוע תאריך מוחלט בטווח של עשרות שנים (ראה להלן בקטע מס' 365, שם ידען יודע לומר: הידע שלנו על הכרונולוגיה המצרית הקדומה אינו מושלם, ואי-דיוק של מספר עשרות שנים הוא סביר). מקורות הסטוריים רבים המזכירים קבוצת עבדים ישראלית, ומזכירים גם את העובדה כי העברים בנו את רעמסס – בהתיחסות למאמר מקורות ארכיאולוגיים לתקופת כתיבת התורה (תגובה 25). אם חשקה נפשך לראות את תמונותיהם: העתקי רישומים מצריים בספר "התנ"ך כהסטוריה".

ונוסיף כאן עוד דוגמא: "גם ציורים ממעשה הלבנים ע"י העבדים המשועבדים יחד עם הנוגשים השוטרים נגלו בקברי מלכי מצרים. הם מראים לנו עד כמה מתאימים הם לכל המסופר בפרשת מצרים. ועד כמה נכונים כל התיאורים המובאים בה. שם אנו רואים איך מררו המצרים את חיי עבדיהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ואת שרי המסים המענים את העובדים בשדה ומכים את גובי המסים בכפרים. כמו שמררו את חיי העברים בעבודת פרך והכו את שוטרי בני ישראל" (עבר וערב, פרופ' א. ש. יהודה עמ' 15).

אומנם ישנם אלו שבאופטימיות יתרה טוענים שפפירוס איפּוּור (!) המצרי הוא תיאור של יציאת-מצרים, מנקודת מבט מצרית. אולם טיעון זה נראה בלתי סביר. הפפירוס בתרגומו לאנגלית מופיע בספר: Miriam Lichtheim, Ancient Egyptian Literature: a Book of Readings, v. I (Berkeley 1973), pp. 149-163. הפפירוס הוא למעשה תוכחה של חכם מצרי, המתארת מספר אסונות טבע ותהפוכות חברה. יש מחוקרי מצרים שלדעתם נכתב הפפירוס כולו על דרך האלגוריה, ואין לו קשר למאורעות היסטוריים כלשהם.

הפפירוס אינו מספק ולו רמז קטן שבקטנים לרובן של עשרת המכות (כולל המכה הסופית והמכריעה, מכת הבכורות), וכן אין בו זכר לעברים, בני ישראל, משה, אהרון, יציאה רחבת-היקף ממצרים וכדומה. בדל דמיון אחד ויחיד לנאמר בספר שמות מצוי במילים: 'ראה, הנהר הוא דם' (איפוור ב, 10). מספר שורות קודם לכן מוצאים בפפירוס גם את ההסבר לדם זה: 'דם בכל מקום, ומתים לרוב... ראה, הרבה מתים הושלכו בנהר' (איפוור ב, 5) – כך שאין מדובר על מכת דם, אלא על גופות מתים מדממות שהושלכו אל הנהר, וזה דבר שונה לגמרי.

364) דעת אמת מעלה כאן שלשה 'טיעונים' כנגד סיועו של הפפירוס לסוגיית יציאת מצרים. 1) הפפירוס הוא, למעשה, תוכחה של חכם מצרי המתארת מספר אסונות טבע ותהפוכות חברה. 2) הפפירוס הוא אליגוריה ואין לו קשר למאורעות הסטוריים. 3) הפפירוס אינו מזכיר את משה אהרן ויציאת מצרים וכו', והדמיון היחיד הוא מכת דם.

שני ה'טיעונים' הראשונים הם מתחום הרמז והסוד, ככתוב טענו בחטים והודה לו בשעורים. ה'בעיה' (כביכול) אותה בא פפירוס איפוור לפתור היא: "כיצד יתכנו אירועים הסטוריים כאלו שאין להם זכר בארכיאולוגיה?" והתשובה היא: למעשה, יש כאן תיאור של אסונות טבע, או: הפפירוס הוא משל ומתפרש על דרך הסוד. לפי שיטה זו לעולם לא נוכל למצוא אישוש לשום אירוע הסטורי, שהרי גם אם נמצא תיאור מפורש ומפורט שלו, אף פעם לא תהיה מניעה לטעון כי מתואר בו למעשה, אסון טבע, [המכות הם באמת אסונות טבע, ועל כך אין ויכוח] או שהתיאור הוא על דרך הסוד והרמז. ומכיון שאין לנו עסק בנסתרות, נצטרך להתעלם מטיעונים אלו..

(לגופו של ענין ראה אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' 8 העוסק בשאלת פפירוס איפובר: "בדין שיערו כי משתקפים כאן מאורעות ממשיים, שהסופר חזה אותן במו עיניו. אף זאת הפתיחות של הקטעים השונים.. עשויים להתפרש כי מדובר על מצב ענינים ממשי, שאפשר לראותו ולהצביע עליו").

הטיעון השלישי על אי הזכרת פרטים מסויימים, הוא טיעון בלתי לגיטימי בתחומים כאלו. לכל כותב יש את זוית ראייתו, לא כל מה שהיה חשוב לכותב התורה היה חשוב לאותו מצרי. אפשר שמשה ואהרן האנשים לא ענינו אותו כלל, וגם לא העבדים העבריים. כל הממצאים הארכיאולוגיים בכל התחומים הם חלקיים ואינם מספקים את התיאור המלא אותו אנו קוראים בספרי ההסטוריה, שמושלם על ידי מקורות נוספים אחרים [מלבד העובדה שהפפירוס פגום וחסרים ממנו כמה חלקים! וליקובסקי עמ' 17].

די בעובדה שהוא מזכיר פרטים רבים המקבילים ממש למסופר בתורה. לטעון שהמשותף היחיד הוא מכת דם – זהו טיעון מתחום הדמגוגיה או יותר מדוייק מתחום 'מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי'.

להלן: ביטויים מתוך הפפירוס בתרגומו של אלן גרדינר (החוקר שחשף והוציא לאור את תוכן הפפירוס, מבלי לשייכו לכתוב בתנ"ך!):

 

"דם בכל מקום.. הנהר הוא דם.. האנשים צמאים  למים"

 

"ויהי הדם בכל ארץ מצרים.. ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם ונלאו מצרים לשתות"

"והפשתה והשעורה נוכתה" (הוכתה)

     

"הכל נחרב"

 

"ותישחת הארץ"

 

"כל החיות לבם בוכה"

 

"וימת כל מקנה מצרים"

 

"עצים הושחתו אין למצוא פרי"

 

"ואת כל עץ השדה שיבר"

 

"שערים עמודים וקירות נאכלו ע"י האש"

 

"ואש מתלקחת"

 

"מצרים בוכה ארמון בלא פירות בלא תבואה חטה שעורה אוזים ודגים, השחת הכל אשר אתמול עוד נראה".

 

ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה.. ויאכל (הארבה) את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ"

 

"האדמה כמו אחרי קציר, אין למצוא פרות ולא ירק, רעב הבקר הופקר ואין איש שיאספם".

"כל החיות לבם בוכה נאנק הבקר"

 

"יד ה' הויה במקנך אשר בשדה.. דבר כבד מאד"

 

"הארץ אינה אור"

 

"ויהי חשך אפלה"

 

"בני הנסיכים הושלכו לעבר הקירות.. בתי הסהר חרבו"

 

"מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור"

 

"בכל מקום נמצא קובר אחיו באדמה"

 

"אין בית אשר אין שם מת"

 

"אנחות מלאו את הארץ, הנהמה נשמעת בכל הארץ מעורבת בקינות, הערים חרבו, הכל נהרס".

 

"היתה  צעקה גדולה בכל ארץ מצרים"

 

"האש עלתה גבוה גבוה ולהבתו הולכת נגד אויבי הארץ".

 

"ועמוד האש לילה לפני העם"

 

"זהב ותכשיטים נענדו על צוארם של שפחות"

 

"וישאלו.. אשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב"

"ותחזק מצרים על העם.. כי אמרו כולנו מתים"

 

"גדול וקטן אומרים מי יתן ואמות"

  
 

"פרעה אבד בנסיבות בלתי רגילות שכמותן לא קרו מעולם"

 
 

שוכני הביצות.. האביונים המסכנים בורחים"

 


 

כל זה מקביל ממש ללשונות התורה בתיאור עשרת המכות. הפפירוס מאריך מאד ועיקר המסר השב לאורך כל דבריו הוא כי מעמד העבדים הפך להיות משועבד ומעמד האצילים הושפל. וכמובן כל קורא אובייקטיבי יראה מיד כי אין זו אלא אליגוריה, מין משל ציורי, פתגמי חכמה, ורעיונות מופשטים..

אין אפשרות להסביר את כל האירועים האלו כ'אסונות טבע' גרידא שכן ישנו כאן צירוף של נתונים רבים. מדובר על "מכות בכל הארץ". "הנהר הוא דם" אינו רק כתמי דם בנהר [בכדי להפוך את כל הנילוס לדם צריכים יותר דם מאשר יש בגופות כל אנשי מצרים] אלא "האנשים צמאים למים", מימינו הם אשרינו נחרבו מה נעשה? זו שאלה מגוחכת לגבי דם שבודאי נשטף תוך זמן מה בנהר הנילוס האדיר.  

הפיכת הנהר לדם היתה אירוע שהושרש בתולדות מצריים, ובפי המצרים שגור בטוי עד ימינו להבעת פורענות או תיאור פסימי על ארץ מצרים "אבוי כי דם הוא הנהר" (אלן גרדינר, מתרגם הפפירוס הנ"ל). בכתובת מצרית המתיחסת לרעמסס השני נאמר: "כאשר תשתי את המים הם יהפכו לצבע של דם". ("יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז). כל זה אינו תוצאה של כתמי דם שנטף מגופות הרוגים..

בפפירוס איפובר ישנם פרטים נוספים שאינם בתורה, וגם ענין זה הוא מחוייב המציאות, התורה לא תיארה כל פרט מנקודת ראותו של כל אדם בקצוי מצרים. ברור שקטסטרופות כאלו גררו עמם תהפוכות רבות, כאשר כל המדינה ואנשי החוק מוכים, בורחים האסירים מבתי הכלאים [גם העברים..], מוסדות ציבור ניזוקים, שודדים ורוצחים מטילים את אימתם, ואנדרלומוסיה שוררת בכל.

ישנו גם תיאור של מכת חשך, פי החירות, וזריקת פרעה בים - וליקובסקי בספרו תקופות בתהו' מספר על מצבה שנמצאה בסיני: "מהומה גדולה היתה בארמון.. משך תשעה ימים אף אחד לא יצא מהארמון ובמשך אותם תשעה ימי מהומה היתה סערה כה גדולה שלא ראה לא איש ולא אליל את פני זולתו.. הוד מלכותו נמצא עם מקום הנקרא פי חירותי.. הוא נזרק ע"י כח כביר.. הוא נזרק לגבהים הוא נישא לשמים הוא לא חי יותר". שלשת הנתונים האלו נמצאים בתורה, מכת חושך מתמשכת, השגת פרעה את ישראל ע"י "פי החירות" (שמות יד ט), "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" (שמות טו ד).

הפפירוס מתוארך על-ידי כל חוקרי מצרים לזמנן של השושלות ה-10-12 של מצרים (2133-1786 לפנה"ס) – מאות בשנים לפני יציאת מצרים על-פי מסורתנו. אמנם, הידע שלנו על הכרונולוגיה המצרית הקדומה אינו מושלם, ואי-דיוק של מספר עשרות שנים הוא סביר, אולם ההפרש של מאות בשנים בלתי סביר בעליל. בקיצור, פפירוס איפוור אינו מסייע בחיפוש אחר מקור היסטורי התומך בסיפור יציאת מצרים.

365) נכון הדבר כי חוקרים רבים תיארכו את הפפירוס לתקופה אחרת. אך חוקרים חשובים אחרים תיארכו את הפפירוס בדיוק לשנת יציאת מצרים, החל בפרופ' וליקובסקי וכלה בעציון ("התנ"ך האבוד") המבסס ומרחיב את הדברים. לתיארוך המקובל אין הוכחות ברורות והוא מבוסס על מגדל הפורח באויר (ראה לעיל תגובה מס' 361), ובודאי הוכחה ברמה של הקבלת הפפירוס למסופר במקרא היא חזקה מה'הוכחות' לתיארוך המצרי הנ"ל. אי תיארוך הפפירוס לתקופת יציאת מצרים ע"י החוקרים המחזיקים בתיארוך הישן נובע מאי אמונה בנסי עשרת המכות, ואין אפשרות להוכיח ממנו את אותו חוסר האמונה. [אך בודאי יש להדגיש בצד הצגת הפפירוס כי הקשרו מותנה בנכונות תיארוכו של וליקובסקי, או בטעות אחרת שנפלה בתיארוך הישן].

וגם כאן יש לציין כי נפלה טעות כרגיל בדברי ידען, ונצטט מאנצ"מ ערך נבואה עמ' 708: "הפפירוס הועתק בימי שושלות יט'-כ' (1100-1350 לפנה"ס) אך החיבור הוא כנראה מסוף ימי השושלת היג'. עיקרו דברי אזהרה שנאמרו למלך מפי חכם בשם אפוור. הוא מתאר במפורט את האנדרלמוסיה החברתית והכלכלית ואת המהומות שפקדו את הארץ בימיו". הרי שהפפירוס נכתב קצת לאחר יציאת מצרים, אלא שכנראה הוא קדום, ועל כך יש לומר או שכן או שלא (הסבות להקדמתו הם לשוניות בלבד! הכתיב דומה יותר לכתובות העתיקות, וגרדינר בעצמו הודה שאין הדבר ברור, וליקובסקי עמ' 38). אבל גם אם הוא קדום הרי הוא שייך לשושלת היג' ולא הי'-יב' כפי שחשב ידען. זמנה של השושלת היג' הוא בלתי ברור בעליל, ראה לעיל תגובה 361 על הסתירות הגדולות שבתיארוכה.

יש לציין גם לדעתה של ליכטהיים שהפפירוס מאוחר לשושלות של תקופת הביניים (M. lichtheim’ Ancient Egyptipn Literature, I pp 149F)

ולעצם יציאת מצרים וכל האירועים הכרוכים בה, ראה בהתייחסות למאמר 'מקורות ארכיאולוגים לתקופת כתיבת המקרא', עשרות עדויות ארכיאולוגיות ישירות.

המשפט "ישראל חרב, אין לו זרע" מהווה, ללא-ספק, רק ביטוי למפגן כוח שכיח מצד שליטי אותה תקופה, ולא עובדה מדויקת. אולם חשובה מכל היא העובדה, שכל ספר שופטים (שעל-פי מסורתנו מתאר את אירועי אותה תקופה) אינו מזכיר מבצע צבאי מצרי כלשהו בכנען, או אפילו נוכחות מצרית כלשהי שם– וזה סותר את הצפוי מסופר האמור להכיר את היסטוריית כנען במאות ה-13-12 לפנה"ס, כשהיתה ארץ זו תחת חסותו של שלטון מצרי חזק. (המבצע הצבאי של מרנפתח לא היה כיבוש, אלא מסע ענישה שמטרתו היתה לחסל מורדים, ולהביא לידי "ותשקט הארץ" תחת שלטון מלך מצרים).

366) מכיון שהכותב מגלה בקיאות עצומה בספר שופטים, שמכיל רק 21 פרקים, הרינו להזכיר לו מקרא מפורש בספר שופטים "ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל לחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם" (שופטים ו ט) כאשר הכתוב מתייחס במפורש ללוחצים על אדמת ישראל הניתנת להם, ואת יציאת מצרים הוא מזכיר עוד בפסוקים שלפני כן. ואם לא די בזה הרי שמואל הנביא (ש"א י יח) מצטט משפט זה, למי שהספיק לשכוח אותו. ובפירוש יתר בשופטים י יא "הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם" מכאן ברור כי כנען היתה פרובינציה מצרית גם לאחר יציאת מצרים, ובסופו של דבר התנערה מאחיזה זו. מצרים שלטה בדרך כלל ע"י האוכלוסיות המקומיות, לכן ייתכן שכאשר התעמת שופט מסויים עם שבט מקומי, היה כאן בעצם עימות 'מטעם' מצרים.

וראה באנצ"מ ערך ארץ ישראל עמ' 701: "בימי רעמסס השלישי.. רוח המלחמה שפיעמה בלב מצרים בימי המאורעות האלה הלכה ופגה לאט לאט וחולשתה של המדינה הורגשה עד מהרה בכנען. רק במרכזי הישובים לאורך הדרך הראשית כגון במגידו ובית שאן נשתיירה עוד השפעה מצרית מסויימת עד אמצע המאה היב' במשך הזמן נשכחו כליל ימי זהרה וגאונה של מרות פרעה".

ועוד: מהותה של הקבוצה הקרויה "ישראל" על מצבת מרנפתח, אינה ידועה. איזכורים ראשונים, המאפשרים התייחסות לישראל כישות תרבותית וגיאופוליטית, אינם בנמצא לפני תחילת האלף הראשון לפנה"ס, מאות שנים אחרי זמנו של מרנפתח. אין כל תיעוד על קשר כלשהו – אתני, תרבותי או פוליטי – בין "ישראל" המנוצחת של מרנפתח, ובין בני-ישראל הכובשים של התנ"ך.

367) מדהים! לאחר שראינו תשובות על דרך הסוד והרמז מבית מדרשם של פינקלשטיין וידען, אנו מוצאים כעת תשובות על דרך הדיסלקציה, מנין לנו כי "ישראל" שמצא מרנפתח בכנען, הם "ישראל" שהיו בכנען. והלא אין לנו שום תיעוד על קשר כלשהוא בין ישראל של מרנפתח לישראל של ישראל! בודאי היינו מצפים למצוא כתובת כדוגמת: 'ישראל די כבש מרנפתחא הוא ישראל היושב בישראל', והיעדרה מעורר חשדות עצומים.. או אולי באמת הכוונה לישראל פינקלשטיין שהוא הוא אבד אבד עולם אין לו זרע?

על-פי התנ"ך היה מספרם של בני-ישראל שפלשו לארץ כנען כ-2.5 מיליון נפש, וברור הוא שבלתי אפשרי היה, לאוכלוסייה כה גדולה, לשרוד באיזור באותה תקופה. למעשה, גם בדור הקודם של הארכיאולוגים העריכו, שאוכלוסיית בני-ישראל מייד לאחר זמן הכיבוש המשוער, היתה קטנה בהרבה. אולברייט דיבר על כ-250,000 (ראה: C. C. McCown, "The Density of Population in Ancient Palestine," Journal of Biblical Literature, 66 [1947], p. 435), ), ומ' אבי-יונה העריך אותה בכ-1,000,000 (אנציקלופדיה מקראית, "אוכלוסיה", כרך א, עמ' 146).

368) הארכיאולוגים העריכו את התושבים בישראל, לא על פי בדיקה ארכיאולוגית [רוב רובה של ארץ ישראל המקראית לא היתה נגישה עד 1967. השומרון וגב ההר, יהודה ואיזור חברון. שבהם נערך הסקר האריאולוגי במשך שנים רבות, החל ממלחמת תשכ"ז והלאה, ע"י אדם זרטל וחבריו, שקבעו בסופו של דבר כי ישנם הוכחות ברורות להתיישבות בני ישראל בדיוק כמסופר בתנ"ך, ראה להלן. מאמרו של אולברייט נכתב ב1947!] אלא מתוך שיקולים שבהשערתם בלבד, מתוך שהם קבלו את סיפור יציאת מצרים כעובדה הסטורית, אלא שלא האמינו בהתרחשות הנסים שבתנ"ך, לא יכלו להסביר את כמות יוצאי מצרים כפי שהיא מתועדת בתנ"ך והוצרכו להניח שהמספר הינו גוזמה. ובאם יוצאי מצרים היו רק כמה עשרות אלפים, בסופו של דבר לא היו גם הרבה יותר מתיישבים בארץ. או במלים אחרות: בני האדם שכתבו את ספרי הארכיאולוגיה לא האמינו במקור האלהי של התורה ובנסים, וכתבו זאת בספריהם, למרות שנמצאו בספריהם גם נתונים ארכיאולוגים בצד אמונה אישית זו. ולא זו בלבד אלא שהנחות ממעיטות אלו יוצרות בעיה בהבנת הכיבוש הישראלי המאסיבי שיש לו עדויות ברורות בארכיאולוגיה כי שינה את כל פני הארץ מקצה ועד קצה (ראה למשל: פרופ' י. אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 163, עמ' 206), כיבוש שכזה אינו יכול להיעשות על ידי מיעוט.

ובכדי להסיר ספק נעתיק את השיקולים המדעיים שהוזכרו שם באנצ"מ: "מעבר ים סוף לשני מליון נפש בלילה אחד, ונדידתם של אוכלוסים עצומים כאלה במדבר במשך ארבעים שנה, הם מן הדברים שאינם מתקבלים על הדעת". ובשביל לא להאמין בניסי יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן, הבאר, וכו' אין צריך להרחיק את העדות. כך גם בערך יציאת מצרים: " ברור שאין המנין של 600,000 מנין ממשי בתנאי הקיום שבמדברות סיני".

בהמשך הערך באנציקלופדיה שם אנו קוראים (עמ' 146) "לפי אומדנות אחרונות.. לפיכך אפשר לאמוד את מספר התושבים בימי המלוכה הישראלית למליון ושליש, ואת מספרם בימי הכיבוש ללא פחות ממליון". גם אם אומדן זה אינו מדוייק, הוא אינו רחוק כ"כ משש מאות אלף גברים, שהם לא פחות ממליון. ועל תקפותן של הערכות אלו: "יש וניסו לעמוד על מספר האוכלוסיה בא"י על יסוד נתונים ארכיאולוגיים כלומר על יסוד קביעת שטחן של הערים המוקפות חומה ומספר בתי המגורים שבתוכן, אבל קשה להגיע לידי מסקנות ודאיות בדרך זו". [ראה שם גם את העדויות על אוכלוסית מצרים מפי דיודורוס טקיטוס והרודוטוס, הקרובות למספרים המובנים מן התורה].

ידען שכח גם כי כל ה2.5 מליון נפש מתו במדבר, חוץ מאלו שהיו פחות מגיל 20 כמסופר בתורה. (אגב, המספר 2.5 מליון הוא שרירותי, והמספר המקורב ע"פ התורה הוא 1.8 מליון).

אדם זרטל במאמרו המפורסם "מכחישי המקרא וגן הילדים" (הארץ. 111199) כותב: "מ-67' הגיעו חוקרים ישראלים ליהודה ושומרון והחלו לגלות את סימני ההתיישבות הישראלית במאות ה-12 וה-11 לפנה"ס. ב-1972, בסיום מחקרם הראשוני, כתבו החוקרים רם גופנא ויוסף פורת כי "בתקופה הישראלית חל בהרי שומרון תהליך התיישבותי חדש המזוהה עם התנחלותם של שבטי אפרים ומנשה...". 11 שנים לאחר מכן, בשנת 1978, התחלנו, כמה חוקרים מאוניברסיטת חיפה, בסקר נחלת מנשה, שכונה "סקר השומרון", המשתרע על פני 3,000 קמ"ר בקירוב (קרוב למחצית משטח יהודה ושומרון). מחקר זה נמשך ברציפות עד ימינו, ובמסגרתו התפרסמו שני כרכים המביאים את תוצאות העבודה. כרך שלישי נמצא כעת בדפוס ובעתיד אמורים לצאת לאור שניים נוספים. הסקר הארכיאולוגי הוא אמצעי ראשון-במעלה לבדיקתם של תהליכים מרחביים. באמצעותו ממפים את היישובים הקדומים מכל התקופות וקושרים אותם - אם המחקר נעשה כהלכה - לגורמים אקולוגיים ונופיים: מים, קרקע, מסלע, דרכים ועוד. כך אפשר לבדוק תהליכי התיישבות ותהליכים אחרים כמו חורבן, כיבושים, השפעות זרות.. בספר דברים מנחה משה את ישראל לחצות את הירדן ולערוך מעין "טקס יסוד" בהר עיבל. הטקס אמור להערך סביב מזבח מיוחד; ועל פי הכתוב, מצוין במפורש: "היום הזה נהיית לעם ליהוה אלהיך" (דברים כ"ז, ט'). לאחר מכן אמור להערך טקס הברכות והקללות על הרי עיבל וגריזים (דברים כ"ז, כ"ח). עוד קודם לכן, בדברים י"א, כ"ט, ל, יש "מדריך" המנחה את הישראלים כיצד להגיע להרי עיבל וגריזים. ביהושע ח', ל'-ל"ה, מתוארים הקמת המזבח בעיבל וביצוע מצוות משה בנוכחות כל העם. בטקס נכללו הקמת המזבח, הקרבת קורבנות, כתיבת התורה על האבנים, חגיגות עממיות ועוד, בנוכחות "כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם" (יהושע ח', ל"ח). בסוף יהושע, בפרק כ"ד, מתוארת אסיפת יסוד נוספת בשכם - "וישם לו חוק ומשפט בשכם". מכאן יוצא שהחלקים הרלוונטיים לבדיקת המסורות של ראשית העם - יחד עם אירועי הר סיני ועבר-הירדן - משתרעים ממערב לירדן, בין יריחו לבית-שאן וסביב שכם. עד שלא נבדקו האזורים הללו בסקר מדוקדק, קשה היה לדבר על מציאה או אי מציאה, של עדויות ארכיאולוגיות לראשית העם. והנה, בסקר שערכנו נמצאו כמאתיים יישובים עם קרמיקה של תחילת תקופת הברזל הראשונה (המאות 13-12 לפנה"ס). רוב האתרים הקטנים הללו לא נודעו קודם והאזור היה מעין "לוח חלק" מחקרי. היו אלה אתרי חניה, מתחמים, או כפרים קטנים, עם ארכיטקטורה וקרמיקה הומוגנית, שונה מזו של התרבות הכנענית המאוחרת. היישובים הללו מתאימים בדיוק לאוכלוסייה נוודית-למחצה הנכנסת מעבר-הירדן, ותרבותם החומרית זהה לזו שביישובים שהתגלו עוד קודם בגב-ההר של יהודה ושומרון. במחקר משווה של סירי-הבישול של התקופה, התגלה דירוג כרונולוגי ביסוד יישובי ההתנחלות הללו ממזרח למערב - מבקעת הירדן עד מישור החוף. היישובים הקדומים ביותר נמצאים בבקעת הירדן והאוכלוסייה האמורה נכנסה לאטה מערבה, תוך שהיא מתיישבת ומתנחלת.. במרוצת 21 שנות המחקר בשומרון עלו ממצאים רבים נוספים, המאששים את התפיסה המקראית. לא כאן המקום לספר על כולם. אלו נכתבו במפורט בספרי "עם נולד - פרשת המזבח בהר עיבל וראשית ישראל" העומד לצאת לאור".

מה בידינו לעשות, כשידען אוחז מבחינת כל הכרוך במדע, חמשים שנה לאחור, והרבה יותר..

המחלוקת בין החוקרים כעת היא בדבר קיומה של ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה (ראה: "Face to Face", Biblical Archaeology Review, July/August 1997, pp. 26-42, 66). חוקרים רבים חושבים שמעולם לא הייתה קיימת ממלכה כזו, ובטח שלא ממלכה הדומה לאימפרייה הגדולה של שלמה, כפי שמתואר בתנ"ך: "ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר [עד] ארץ פלשתים ועד גבול מצרים, מגישים מנחה ועבדים את שלמה כל ימי חייו... כי הוא רודה בכל עבר הנהר, מתפסח ועד עזה, בכל מלכי עבר הנהר, ושלום היה לו מכל עבריו מסביב" (מלכים א' ה,א-ד).

369) ה'מחלוקת בין החוקרים' היא 'מחלוקת' הדעה השלטת במחקר ארץ ישראל ותולדותיה, עם שיטה חדשה וקיקיונית המבטאת את עצמה במאמר בעיתון הארץ. "חוקרים רבים" החושבים כך הם פינקלשטיין ותלמידיו, שהם אנשי פולמוס שעיקר מטרתם היא הפגנת דעות פוליטיות מסויימות מאד, את מאמרו המפורסם של הרצוג ב'הארץ' לא הבינו רבים. יסודו נמצא במשפט הסיום שלו: "מתברר כי החברה הישראלית בשלה בחלקה להכיר בעוול שנעשה לתושבי הארץ הערבים, מוכנה לקבל את שוויון הזכויות של הנשים בחברה, אך אינה חסונה דיה לאמץ את העובדות הארכיאולוגיות המנתצות את המיתוס המקראי". הקשר בין הנושאים מצוי אך ורק במוחו של הכותב, המונע מסבות פוליטיות, בלי לנסות להסתירם. בדיוק כמו ד"ר יחיעם שורק, "הסטוריון", הכותב (בעלון המקוון "הגדה השמאלית" 11 למאי 2005): "הסיפורים על כיבוש הארץ בימי יהושע הומצאו ושווקו כדי לתת צידוק מוסרי למאוויים הטריטוריאליים - כיבושיים/כובשניים של אנשי יהודה (שימו לב אגב, לתופעה די דומה המתחוללת במקומותינו, מאז מלחמת הכיבוש של 1967: כל התנחלות נושאת שם מקראי, או דומה למקראי, למרות שאין שום קשר בין ההתנחלות המסוימת למיקום הגיאו-ארכיאולוגי המקראי. זוהי דרך של ניכוס קרקע בעזרת ניכוס השם - "בעזרת השם")", וכל הסבר מיותר.

את ממלכות דוד ושלמה מצאו ואישרו טובי הארכיאולוגים. פינקלשטיין ללא כל מחקר חדש בנושא זה, בא בטענות הפורחות באויר לפרש את הממצאים בצורה אחרת. את כל 'ממצאי שלמה' של ידין, ייחס פינקלשטיין לתקופת אחאב. בעקבות טענותיו נשלחה לשם כך משלחת מיוחדת לחפירה חדשה בתל חצור בראשותו של פרופ' אמנון בן תור מהאוניב' העברית כשמטרתה היא לבחון מחדש את פרשנותו של ידין, ומסקנת המשלחת: א. יחוס העיר הישראלית הראשונה בחצור למאה הי' הוא חד משמעי. ב. העיר שקדמה לישוב זה נחרבה בשריפה עזה ביותר. ג. באתר השריפה נמצאו פסלים כנעניים או מצריים שהושחתו במתכוין כגון שראשם נכרת. (א' בן תור, 'החפירות המחודשות בתל חצור', קדמוניות, 111 (תשנ"ו), וכן הנ"ל, 'חפירות חצור לזכר יגאל ידין מטרות ותוצאות ראשוניות', ארץ ישראל, כה (תשנ"ו), עמ' 81-67; .A. Ben Tor and D. Ben Ami, Hazor and the Archaeology of the Tenth Century B.C.E.). ראה עוד בנושא בדיקת טיעוניו של פינקלשטיין, לעיל סוף תגובה 31.

כדאי לצטט כאן ממאמר התגובה של אדם זרטל (ב'הארץ' 11/11/99) "מכחישי המקרא וגן הילדים": "מה קרה לצבר-העובדות החדש שהזכרתי? כמעט כלום. לאחר פרסום התגלית בשנות ה-80 התקיימו ויכוחים מעטים, אך מאז הדו"ח המפורט והמאמרים הרבים שפירסמתי אודות החפירה והסקר - ירדה שתיקה על עולם המחקר. גם הסקר שפורסם, כאמור, כבר בשני כרכים, ותוצאותיו ידועות לא עורר את השותקים. ב-1991 אמר פרופ' לארי סטייגר מאוניברסיטת הרווארד: "אם עמד מזבח עולה על הר עיבל ההשפעה על מחקרינו היא מהפכנית. על כולנו (ארכיאולוגים מקראיים) לשוב לגן הילדים". סבורני כי דבריו של פרופ' סטייגר מצביעים על מהות הבעיה וסיבתה של ההתעלמות המכוונת מן העובדות. אם הדברים שגילינו עומדים וקיימים, כי אז יש צורך במהפיכה חשיבתית וקבלת עיקרו של המקרא כמקור היסטורי. אם אינם עומדים - נא להתמודד, ואז דרושים נימוקים מדעיים שכנגד. שני דברים קשים מאוד בעולם מדעי הנתון בצבת של מוסכמות. כשבא מישהו לאחר כל אלה וטוען שאין למקרא בסיס היסטורי - אין לי אלא לצטט את דברי חז"ל: "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".

ולענין ממלכת דוד ושלמה כמה מקורות:

אישיותו של דוד – "שתי הכתובות החשובות - כתובת מישע והכתובת מדן, מורות, שהארמים והמואבים, לא הכירו את המושג המקראי 'ממלכת יהודה' אלא את ממלכת 'בית דוד'. כשקוראים לממלכה על שם איש, סימן הוא שאדם זה יסדה ועמד בראשה בתקופת הזוהר שלה. כך גם נקט מישע מלך מואב בהתייחסות לממלכת ישראל כ"בית עמרי", וכן ההתייחסות האשורית ליהוא כ"בן עמרי". פער הזמן בין תקופת ממלכת דוד ושלמה (מאה עשירית לפנה"ס) לכתיבת הכתובות (סוף המאה התשיעית כנראה), מורה על החשיבות הגדולה שמייחסים עמים שונים לימי הזוהר של עם ישראל בארצו - תקופת דוד ושלמה" (ע"פ מאמרו של א. בורנשטיין, טללי אורות ח', -להלן ט"א, מאמרו מתבסס על חפירות ידין, מזר, ואהרוני).

"בתזמון מופלא נתגלתה ב-1993 בתל דן כתובת ארמית מאמצע המאה התשיעית לפנה"ס המזכירה את "בית דוד". תגלית חשובה זו מאשרת אמנם (למי שפיקפק בכך) את היסטוריות דמותו של דוד" (פרופ' א. זינגר, "הידען" 21121). דוד מוזכר גם בכתובת מישע (אנצ"מ ערך אריאל).

חלקים מארמונו של דוד נתגלו בעיר דוד בראשית אוגוסט 2005 (ע"י איילת מזר מאוניב' ת"א, נכדתו של בנימין מזר).

"בעקבותיהן של ההצלחות המזהירות בשדה הקרב ובעיצוב דמותה של מדיניות החוץ הגיעו שנות גאות כלכלית שגשוג תרבותי ויצירה רוחנית נעלה, שבאו על ביטויים לא רק בספרות המקראית הפרוזאית (היסטוריוגרפיה) והפיוטית (מזמורי תהלים) בלבד אלא גם בביצורים, בבנינים הציבוריים, בכלי החרס, וכיו"ב, כפי שמעידים השרידים הארכיאולוגיים שנמצאו בתלי הארץ, וכן נצטיינו אותם ימים בפעילות ישובית רבה בפנים הארץ ובגבולותיה". (אנצ"מ ערך א"י, עמ' 709).

המצב הכללי - החפירות מראות כי ישובים רבים שהוקמו בתקופת השופטים (המאות ה11-12) הם דלים ללא ביצור או בניה מסיבית, [מבחינים בשוני בין הישובים הישראלים באזור ההר בד"כ, לבין הפלשתיים במישור החוף הדרומי ועוד, וכן לבין ישובים כנעניים בעמקים ובמישור השרון והחוף הצפוני]. חלק ניכר מהיישובים חרבו או ננטשו לקראת סוף המאה ה- 11 לפנה"ס ובראשית המאה העשירית. כך חרבו יישובי פרזות משגשגים בעלי "אוריינטציה כנענית": מגידו, יקנעם, בית שאן, תל הדר, תל כנרות. וכן יישובים פלישתיים כמו תל קסילה. ויישובים "ישראליים" כמו שילה, ועזבת צרטה (אבן העזר?). ע"ג חרבות הישובים נמצאו עקבות ישובים מבוצרים בחומות ושערים באיכות טובה, בהשפעה מאזורי צור צידון, וכן ארמונות בהשפעה צפון סורית. באופן כללי ישנה תמונה של התפרסות בשטח בישובים גדולים יחסית תוך נטישת אתרים קטנים, ועל ארגון מרכזי בעל אופי ממלכתי (ט"א).

"שכלול ניכר ופתאומי, ככל שאפשר לדון היום, בא בדרכי הבניה עם ימי דוד ושלמה. כמעט בפעם הראשונה בתולדות הבניה בא"י מתגלית בניה באבני גזית מתואמות זו אל זו עד להפליא.. היות וטכניקות אלו של בניה וסיתות מתגלות דרך משל, באוגרית, בתקופה הקודמת לבניני מגידו כ200 שנה לפחות, יש לשער שהשיטות הטכניות הללו הובאו לארץ ישראל על ידי האומנים הפיניקיים ששלחם חירם מלך צור לדוד ולשלמה, ולאחר מכן נפוצו ונשתרשו בקרב האומנים הישראליים. מסימניה המובהקים של הבניה בתקופה הישראלית למן ימות דוד ושלמה.." (אנצ"מ ערך בניה, כרך ב' עמ' 192). "שינוי מכריע מורגש במערכות הביצורים של הערים הישראליות עם התמלכותו של שלמה.. תכנון חדש בקנה מדה ממלכתי ומלאכת בניה חדשה שבודאי הובאה בידי הבנאים הצורים מתגלים לראשונה בימי שלמה" (שם עמ' 248).

מצודות הנגב - החל מסוף המאה ה- 11 לפנה"ס נפרשת בהרי צפון הנגב מערכת של כ- 50 מערכות של "חוות-מצודות" ששטחן כ- 2 דונם מוקפות קירות סוגרים, ובסמוך להן מספר בתים. מצד אחד, זוהי התיישבות סמי-נוודית, המתאימה לתיאורי ההתנחלות של שבט שמעון (דבה"א ד,כד-מג), מאידך מייצגת מערכת זו מינהל מרכזי. כל אלה, בנוסף למצודות גדולות ומרכזיות שנחשפו במלוא תפארתן וגודלן בתמר (מל"א ט,יח) ובערד (להלן). גם בעציון כבר נמצא בנין מנהלי מרשים. כל זה מראה על ארגון מנהלי אחיד (ט"א).

ערי הספר - בנושא ממלכת דוד ושלמה ישנו גילוי חדש: "מבנים מהמאה ה-10 לפנה"ס, שנחשפו בתל בית שמש, מחזקים ההשערה שבימי דוד ושלמה אכן היה בירושלים שלטון מרכזי חזק". (כותרת בהארץ 7,3,2005)[1].

ערי המנהל - "ויבן שלמה את חצור, מגידו וגזר" (מל"א ט,טו.). בערי המנהל של שלמה: חצור, דן, מגדו, גזר. נמצא חורבן תקופה קצרה לאחר הקמת העיר, החרבן מתוארך לסוף המאה ה10 או תחלת ה9 לפנה"ס, ומיד לאחר חרבנן נבנו עם בצורים חדשים ויעילים הרבה יותר, יחד עמם נמצאו מבנים משוכללים ביותר, ושוב נחרבו לאחר שנים ספורות. הדבר מתאים לתקופת שלמה, ולמסע שישק שבא תקופה קצרה לאחריו. קיים דמיון מפתיע בין התיאור המקראי של ארמון שלמה והתגליות של ארמונות "בתי חילאני" במגידו ובצפון סוריה - אשר מן המאה התשיעית לפנה"ס. (ט"א).

חצור: בחצור נמצא חורבן טוטלי של העיר הכנענית, שממה, ישוב ישראלי דל בתל העליון, ומעליו עיר מבוצרת ביותר, חומה מרשימה וכו' ידין קובע לפי ההשואה למגדו כי הממצאים מתקופת שלמה. [גדולת חצור בימי שלמה שנמצאה בחפירות ידין, שבה ואושרה ע"י משלחת בן תור ורוביאטו בשנות ה90].

המאבק בין ערי הכנענים שבצפון לבין שבטי ישראל הוכרע איפה לטובת הישראלים ערי כנען ירדו מגדולתן ולא היו עוד כח בעל חשיבות בתולדות הארץ רובן אמנם הוסיפו להתקיים אולם לא כערים עצמאיות .. חצור נחרבה ונשרפה הדגשת חורבנה מעיד שלא נושבה מיד על ידי בני ישראל שבכוחם לא היה עדיין לבצר ולארגן עיר כה גדולה. רק בימי שלמה בוצרה העיר מחדש כאחת הערים הראשיות בצפון (מלכים א ט טו) ומאז הפכה לבירת נפתלי ושמשה כאחד המבצרים הראשיים של ממלכת ישראל בצפון. בחפירות שנערכו בחצור הוכחו עובדות אלו במלואן. נתגלתה בהן שכבת חרבן גדולה של העיר הכנענית האחרונה. על חורבותיה נעשה נסיון התישבותי של בני ישראל שעל פי כליהם המושפעים מהתרבות הכנענית ניתן להכיר שכבר זמן מסויים קודם לכן ישבו באיזור. היו אלה יושבי אהלים וסוכות וכל מה שהשאירו אחריהם הם תנורים וממגורות חפורות באדמה. נסיון זה לא האריך ימים והמתישבים עזבו את התל לפני שהחלו בבניה ממשית במקום. אחרי שכבת ביניים זו באה הפסקה ממושכת בישוב ובבצורי העיר עד להקמתה מחדש בימי שלמה. (תולדות א"י, תקופת הברזל א).

מגדו: במגדו אחת מערי הנציבות של שלמה (מ"א ד יב), נמצאו ממצאים מרשימים מאד, ידין השוה אותם לסגנון גזר וחצור (הנזכרות יחד במ"א ט טו), וכיוצא בזה בלכיש. לדעת ידין גם החומה במגדו שייכת לתקופת שלמה לדעת ידין. נמצאו בה גם ארמונות בסגנון סורי שהם בלי ספק מימי דוד או שלמה. וארמון עם כסא מיוחד למושל (דומה לסגנונו של שלמה). ושערי חצור גזר ומגדו גם יחד דומים לשער המקדש המתואר ביחזקאל (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 112). השערים במגידו חצור וגזר דומים להפליא (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 110).

ערים אלו מכונות גם "ערי הרכב אשר לשלמה" (מל"א ט,יט). מגדו לכל הדעות היתה עיר רכב, אף שלא הוכח בברור אם האורוות שנמצאו בה שייכות לתקופת שלמה עצמה או למספר שנים אחריה. ["דורו של שלמה ודאי שהיה אחת התקופות הפורחות ביותר של תרבות הישוב החמרית בקורות א"י הארכיאולוגיה לאחר שהאריכה שתיקתה מאמתת סוף סוף את מסורת התנ"ך בנדון זה בלשון מפוארת בתכלית, ראשונה בא הגלוי המרעיש במגדו, האורוות.. היו מספיקות להחזקת 450 סוסים.. הוברר היחס בין בניני השכבות.. נראה שודאי הדבר כי האורוות הם מימי שלמה בהתאם לאמור במלכים א ט טו יט" – (הארכיאולוגיה של א"י עמ' 115). "מתקנים כאלה מתקופת שלמה נמצאו גם בחצור ובתל אל חסי" – (מתקופת האבן עד הנצרות עמ' 174)].

לאחרונה נתעורר שוב הויכוח על חצור ומגדו, והפרופ' מזר וברוינס פרסמו בכתב העת סיינס (מאי 2003) תיארוך המבוסס על דגימות פחמן 14 בגלעיני זיתים ותבואה רבים שנמצאו בשכבות אלו. התיארוך קבע את השכבות לתקופת שלמה כפי זיהויו של ידין. [לטווח קצר אפשר להסתייע בפחמן 14].

גזר: עיר כנענית חרבה, ישוב פלשתי שנחרב, בנין מנהלי ולוח חקלאי עושים רושם של מרכז מנהלי חקלאי.

בערד נמצאה מצודה המיוחסת לימי שלמה, נחרבה במסע שישק ומוזכרת בכתובת שישק.

בדן נמצאה קרמיקה בעלת אופי של ישובי התנחלות עם קשר לחוף הפיניקי, חפצי פולחן רבים, לאחר מכן הוקמה בדן עיר מבוצרת עם שער אדיר ומתחם פולחני גדול.

חופרים ייחסו לתקופת הממלכה המאוחדת תגליות באתרים רבים כמו תל כנרות, תענך, בית שאן, שכם, לכיש, יוקנעם, תל בטאשי (תמנה?), תל בית מירסים באר שבע, ועוד (ט"א).

ירושלים - מפעלי הבנייה של שלמה בירושלים, כוללים מקדש מפואר, ארמונות, בית אוצר נשק (=בית יער הלבנון) חומות, מילוא, (מל"א ז-ח, ט,טו; דבהי"ב ד).

מקדש שלמה הוא בסיס ההסטוריה של העם לאחר מכן, ואינו זקוק לאישוש, בשנה האחרונה נתגלה מגדל אדיר סמוך למעיין שנבנה בתקופת הברונזה התיכונה והמשיך לשמש גם בראשית תקופת הממלכה המאוחדת (כדעתה של קניון ששלמה השתמש בבסיס החומה העתיקה). בסמוך למגדל, נחשף שריד של שער, שאולי הוא הנזכר בהקשר למשיחתו של שלמה למלך - "על גיחון" (מל"א א, לט). עוד בהקשר לבניית שלמה ראה התנ"ך האבוד. [ראה גם באנצ"ע ערך בית המקדש: "שיטת הבניה בעץ ואבן כאחד.. היתה רווחת בארץ ובארצות הסמוכות לה גם בראס שמרה נמצא בנין בנוי אבנים ועצים ואף כאן נתון טור העץ בין הנדבכים השלישי והרביעי וכם הוא גם בבנינים שנצאו במגידו ובז'ינגירלי.. מקלעות, כרובים, תימורות, פטורי ציצים ושרשרות. כל המונחים הללו שעד השנים האחרונות לא היתה משמעותם ברורה כלל וכלל נעשו הודות לתגליות הארכיאולוגיות שחשפו את תבליטי השן בשומרון ארסלאן טש מגידו ועוד מוחשים ומובנים"].

בספרי הזכרונות של צור נמצא כי ההיכל אשר בירושלים נבנה בידי שלמה המלך מאה וארבעים ושלש שנה ושמונה חדשים טרם יסוד הצורים את קרת חדשת וכן צויין כי היו יחסים קרובים בין חירם ובין שלמה ושלח לו מעצי הלבנון, (מובא ע"י דיוס הסופר של דברי ימי כנען, וע"י פלביוס קדמוניות היהודים מאמר ראשון כב טז).

במלכים א ו נזכרים רמונים במקדש שלמה, והנה נמצא רמון שחרוט עליו "לבית ה' קדש כהנים" כשהשם הוא י'ה'ו'ה, הממצא יוחס למאה השמינית (Biblical Archaeoloigy Review 10 1984) מוצג במוזיאון ישראל.

וורן חופר המקדש מעיד כי לא הונף ברזל על אבני יסודות המקדש, וסומנו עליהם רשמים אות כי תוכננו מרחוק, דייטש מעיד כי רשמים אלו צידונים הם כמסופר במקרא שחירם מלך צור ואנשיו סייעו לשלמה (תוצאות החטיטות, אנציקלופדיה לעניני המשכן וכליו עמ' 69). לצורך הבניה השתמשו בחמרים מפניקיה וגם באומנים מפניקיה סימניה של אמנות הבניה הפיניקית: אבני גזית משוכללות בעלות קישוטים מפוארים, כגון הכותרות הפיניקיות ישראליות והפרוטו איאוליות ניכרים בחפירות במקומות שונים בארץ שנתגלו בהם שרידים מימי הממלכה המאוחדת ואילך" (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 112).

ידועים תחריטי המלכה האתצ'יפוט המתארים בארוכה מסע לארץ קדושה בעלת מקדש ואוצרות רבים שיבה עם מתנות והפלגה חזרה מיפו, היא מתארת את מלך ארץ פונט (פניקיה), לפי וליקובסקי המדובר כמובן במלכת שבא [מסורת אתיופית מסייעת לכך, וכן יש מן ההסטוריונים הגורסים כי שבא היה שמה של בירת אתיופיה בימיה].

הקיר המדורג במורד המזרחי של עיר דוד הינו התשתית של המצודה והוא כנראה ה"מילוא" שנבנה ע"י דוד (שמ"ב ה,ט) ריכוז ממצאים שנתגלו מצפון למצודה זו כנראה מעיד על ארמון דוד ששכן כאן.

קשרים עם העולם הרחב - "שלמה היה ראשון למלכים שעשה לו אני (צי) סוחר.. כיו"ב פיתח נמלים בחוף הים הגדול וביחוד בים יפו (דה"ב ב טו) כפי שגם עולה מן המחקר הארכיאולוגי" (אטלס דעת מקרא עמ' 240). הקמת נמל ע"י שלמה בצור (מ"א ט כז) הקמת נמל זה נזכרת במקורות צוריים הכהן סנחוניאתון כתב כי חירם מלך צור המציא את העצים בכמות פנטסטית ואף מונה את שמות רבי החובלים שפיקדו על הצי (התנ"ך כהסטוריה עמ' 196).

"זהב אופיר לבית חורון" (חרס מתל קסילה) (אטלס דעת מקרא עמ' 240).

בספר מלכים בתקופת שלמה אנו מוצאים מלים רבות ממוצא זר, אורוות (ממצרית), רפסודות (דה"י, מפניקית), כבול, שלבים (מפניקית), אלמגים, ברברים, קפים, שנהבים, תכים. אות הוא לסחר העולמי (ברזילי, בכך הוא מסביר גם את 'סימני האיחור' של שיר השירים).

המכרות ועשרו של שלמה - בסוכות נמצאו שרידים רבים של תעשיית נחושת כמתואר במלכים א ז מו (עולם התנ"ך בראשית 192). בעציון גבר נמצאת מזקקת נחושת אדירה מימי שלמה (נלסון גליק עבר הירדן המזרחי עמ' 74, אולברייט מתקופת האבן עד הנצרות עמ' 174). "עציון גבר שהפכה בתקופה זו לעיר נמל ועיר תעשייתית בהתאמה למסופר על שלמה המלך שבנה אניות באילת ושלח אותן תרשישה" (ב. מזר, מחנים לא' עמ' 2). "המחקר הארכיאולוגי משלים והולך גם את הידוע לנו על המצב הכלכלי של ישראל בימי שלמה, גילוי מכרות הנחושת בערבה, ובית המצרפות הגדול בעציון כבר מעמיד אותנו על אחד המקורות החשובים ביותר של עושר המדינה באותה תקופה" (אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה).

חכמת שלמה - במלכים א יא מוזכרות חידותיו של שלמה. בספר הסטוריה יוני (תרגום יוני לספרי דברי הימים של צור מאת מאנדארוס) נזכר אדם חכם שידע תמיד לפתור את השאלות הקשות שהציב "שלמה מלך ירושלים", ובספר אחר (ההסטוריה של הפיניקים מאת דיאוס) על התחרות בין חירם ובין שלמה "אשר שלט בירושלים" בפתירת חידות ותשלום כספי מאת מי שאינו פותר את החידה, "תעודות חיצוניות אלו שהן הקדומות ביותר המזכירות את שלמה המלך הן ללא ספק תעודות חשובות ונאמנות, שלמה מלך ישראל נזכר בהם פעם כמלך ירושלים ופעם כשליט ירושלים בדיוק כמו שאר מלכי פיניקיה" (עולם התנ"ך ישעיהו) יוסף בן מתתיהו קדמוניות ח נה נגד אפיון א ג מזכיר גם מכתבים שהוחלפו בין המלכים והיו בימיו עדיין בארכיון הצורי.

אולם ניתן לאכול "מתבואות ארץ כנען" רק לאחר שרוכשים שליטה על הארץ, וזה ארך לבני-ישראל זמן רב. "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה [מלכי כנען] מלחמה" על מנת לכבוש את ארצם (יהושע יא,יח). מסורת יהודית (סדר עולם רבא יא, מהד' מיליקובסקי) קובעת שהכיבוש ארך ליהושע 7 שנים. מה אכלו בני-ישראל בתקופת זמן זו? האם אכלו הם מזון שאגרו התושבים המקומיים המנוצחים לצורכי עצמם, כפי שנאמר בדברים ו,י-יא? הנחה זו אינה אפשרית, שכן אוכלוסיית ארץ-ישראל כולה, מהגליל העליון ועד הנגב, היתה באותה הזמן פחותה מ-200,000 איש (ראה: מ' ברושי, י' פינקלשטיין, "מניין אוכלוסי ארץ-ישראל בשנת 734 לפנה"ס", קתדרה נח [תשנ"א], עמ' 22-23). מכאן לומדים שהמזון שאגרו לצורכי עצמם, לא היה בו די לכמות הגדולה פי 12 של בני-אדם (מספרם של בני-ישראל) למשך שנה אחת, ולבטח לא היה בו די ל-7 שנים.

370) מענין מאד, כיצד פינקלשטיין מוכיח את דברי פינקלשטיין, במקום אחר כתב פינקלשטיין כי בשנת 734 לפנה"ס בקושי היה בארץ ישראל מנין לאמירת קדיש, ואם נמנה את דוד, שלמה, בת שבע, אוריה החתי, שמואל הנביא, עדיין אין לנו עשרה. ומכאן מוכיח פינקלשטיין לענינינו כי בשנת 1250 לפנה"ס לא היו בה הרבה יותר בני אדם, ומה הם בכלל חמש מאות שנה כשמדובר בארכיאולוגיה הרחוקה מאיתנו בכל מקרה?

הקושיות עצמם מטופשות ואינם ראויות להיאמר מפי אדם הבא לנתח אירועים הסטוריים. בני ישראל זרעו אדמות וקצרו אותם גם קודם הכיבוש והחלוקה הסופיים, הם צדו בעלי חיים מכל הבא ליד [שהרי אם בישראל כולה לא היו אלא כמאה אלף איש (בערך כמנין תושבי העיר בת ים בימינו) הרי שכולה היתה ג'ונגל אדיר בלתי מיושב המלא בבעלי חיים.. וכן היתה מלאה באדמות פוריות נטושות, שהרי בשביל להאכיל 100 אלף בני אדם לשנה די בכמה עשרות קמ"ר של שדות], הם השתלטו על מקורות המחיה לראשונה, והשתמשו בהם בצורה מסודרת לאט לאט. אפשרות נוספת: הם ייבאו תבואה מארצות שכנות תמורת כסף. וכן: הלא בני גד ובני ראובן וחצי המנשה התיישבו בשטחים ענקיים השוים בגדלם לארץ ישראל: סיחון ועוג, הבשן, והגלעד, ארצות אלו היו פורות ועשירות מאד, בהצטרף עם כל תבואותיהם של בני הענק יש כאן בסיס רחב מאד לתזונה.

[ולענין טיעוניו של פינקלשטיין, אפשר רק לציין כי הוא עצמו כותב בספרו "הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים" עמ' 175 כי אינו יכול לחשב נתונים בהקשר לאוכלוסית רועים ונודדים שעדיין אינה משאירה סימנים בשטח, ואוכלוסיה זו משקלה היה רב בתקופה המדוברת (ע"כ פינקלשטיין). עוד הוא כותב "הנחנו באופן שרירותי ששטחם אז היה מחצית גדלם בסוף התקופה"].

ה'הערכות' של פינקלשטיין וחבריו נסתרות מכתובת סנחריב, לפי פינקלשטיין וברושי ('מנין אוכלוסי ארץ ישראל בשנת 734 לפנה"ס', קתדרה 58, תשנ"א עמ' 23-4) בכל ארץ ישראל המערבית היו רק 400,000 נפש באותה תקופה, בעוד סנחריב שלא כבש את ירושלים אלא רק חלק מממלכת יהודה, מספר שהגלה יותר מ200,000 איש מיהודה לאשור. לפי פינקלשטיין לא היו בכל ממלכת יהודה וירושלים גם יחד סכום כזה של בני אדם.

ü    "לסיכום קשה ואף בלתי אפשרי להצביע על מספרים חד משמעיים, שכן העיסוק הוא במדה רבה בהשערות ובהנחות שלא הוכחו כל צרכן, ואעפ"כ נראה כי התמונה המצטיירת עולה בקנה אחד עם התיאור המקראי שעל פיו נמנו כמה מליוני תושבים במפקד שערך יואב (ש"ב כד ט)", (מייטליס, לחפור את התנ"ך, עמ' 236).

3. ישנן סתירות פנימיות רבות בטקסט התורה, וזו עדות חזקה לכך שספרים אלה נכתבו על-ידי מחברים שונים, וקרוב לוודאי בתקופות שונות.

על-פי בראשית ב, נברא קודם כל האדם הראשון (הזכר בלבד), ואז נוצר עולם הצומח ("גן בעדן מקדם"), ולאחר מכן, כפיתרון ל"לא טוב היות האדם לבדו", ברא אלוקים את החיות והעופות. וכשגם ביניהם לא מצא האדם "עזר כנגדו", יצר אלוקים עבורו את הנקבה הראשונה, חוה.

לקורא שני סיפורים אלה, ללא דעת קדומה, נראים הם כסותרים לגמרי. אומנם ניסו מפרשי תורתנו להסביר סתירה זאת, אולם פרשנותם נראית סבירה רק לאלה המחוייבים לדעה הקדומה בדבר היות הטקסט חלק מהאמת האלוקית. להלן הסברו של רש"י לבראשית ב,ה: "ובג' [ביום השלישי] שכתוב "תוצא הארץ [דשא]", לא יצאו, אלא על פתח קרקע עמדו עד יום ששי... וכשבא אדם, וידע שהם [הגשמים] צורך לעולם, התפלל עליהן וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". אולם דבריו נמצאים בסתירה לפשוטו של מקרא, ראה בראשית א,יב-יג: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו, וירא אלקים כי טוב, ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי". מכאן שעל-פי בראשית א, כבר ביום השלישי – שלושה ימים לפני בריאת האדם – הצמיחה האדמה דשא ("ותוצא הארץ דשא עשב" – משמעו שהעשב יצא למעשה מעל פני האדמה).

371) המשפט "ניסו מפרשי תורתנו להסביר סתירה זאת, אולם פרשנותם נראית סבירה רק לאלה המחוייבים לדעה הקדומה בדבר היות הטקסט חלק מהאמת האלוקית" מעיד על כותבו שאין לו מושג בפרשנות מקראית, ייתכן כי פירושים על דרך הדרש הם ענין שבאמונה. אבל המפרשים החדשים ביארו את פרשיות בראשית לפי הפשט, מבלי שהאמינו ב"היות הטקסט חלק מהאמת האלוקית". וידען אוחז בפרשנות המיושנת של המאה ה19, וקודם לכן.

קאסוטו, שלא האמין במקורה האלהי של התורה, כותב (מאדם עד נח עמ' 59): כי הכרח הוא שיש קשר בין שני הפרשיות וכי כל אחת משלימה את חברתה, ביאורו לעומק פרשיות אלו אורך 7 עמודים, ואין כל צורך להעתיקו כאן. כך גם בנו יעקב, גריניץ, סגל, וחוקרים חדשים רבים.

מסקנתו של קאסוטו בספרו תורת התעודות (עמ' 97): "לא הראיתי שאפשר לפתור את הבעיות באופן שונה מזה של שיטת התעודות, אלא הראיתי שמן הצורך הוא לפתור אותן באופן אחר ושאי אפשר בשום פנים לפתור אותן על פי שיטה זו, לא הוכחתי שהעמודים (ההוכחות) הם עמודים חלשים או שאין בכל אחד מהם כח להכריע, אלא הוכחתי שאינם עמודים כל עיקר, שאינם בנמצא, שאינם אלא דמיוניים, והואיל וכך מסקנתי הסופית על בטולה הגמור של תורת התעודות הרי היתה מוצדקת".

ב. יעקוב כותב בראש ספרו (עמ' 9): "המכשול הגדול ביותר להבנה נכונה הוא התיאוריה הנקראת שיטת המקורות, היא קורעת לגזרים גוף בעל תוכן אשר בו כל החלקים השונים קשורים זה בזה. לפיכך אין לה אפשרות להבין את הקשרים ולתפוס את המבנה המיוחד של הספר. לפיכך חקרתי את התיאוריה הזאת לאורך כל הספר צעד אחרי צעד". ובסוף ספרו (עמ' 1048) הוא מסיים "התיאוריה שספר בראשית מורכב ממקורות שונים ואפשר להפריד ביניהם – הופרכה".

"לספור הבריאה צורה מעין אפית שיש בה חזרות מרובות על נוסחאות צרופי מלים בודדות ושורשי מלים, בחינה ספרותית של פרשת הבריאה מראה על תכנית מחושבת ומדוקדקת בחזרות אלו הן מבחינת מספרן הן מבחינת מקומן במיוחד בחזרות המתארות צו וביצועו" (עולם התנ"ך, מבוא לפרשת הבריאה).

היסוד הראשון ל'אבחנות' התעודות כבר הוכר זה זמן רב כלא רלבנטי, ראה באנציקלופדיה העברית (ערך אלהים): "חלופי השמות האלהיים בפרט שם ה' ושם א' במקרא שמשו נקודת מוצא להבחנתם של קטעי מקורות שונים בספרי התורה, בזמננו נתערערה חשיבותו של נימוק זה ביחוד משנתברר שגם בספרויות של העמים שישבו בשכנות לישראל וביחוד בסוג הבינלאומי של ספרות החכמה מתחלפים השמות הכלליים של האלהות והשמות הפרטיים של האלים כמו שמתחלפים בתורה השם א' והשם ה'".

מתוך האנצ"ע ערך בראשית: "תוכן הספר מעיד על עצמו שלפנינו חבור אחיד ושלם שנוצר לפי תכנית מחושבת ולשם תכלית קבועה מראש ושהמשכו נמצא בספרי התורה הבאים אחריו.. מחבר אחד יכול לשנות את סגנונו.. כמה מן הסתירות שמנו חוקרים בספר הם מדומות.. גם הכפילות שצויינה במקומות שונים בספר אינה כפילות ממש.. רק החבה היתירה של המחקר החדש לשיטת הניתוח של הטקסט הביאה את רוב חוקרי הספר הנוצריים להתעלם מן האחידות של תכנו ותכניתו ולהניח כאמת ודאית שהספר מכיל הרכב של חבורים".

מתוך אנצ' מקראית ערך אבות: "יהיה פתרון בעית המקורות מה שיהיה, עובדה היא שבכתוב שלפנינו מסודרים כל הספורים סדר הרמוני משוכלל שאינו נראה כתוצאת שילוב פחות או יותר מקרי של קטעים נבדלים. ניכרת בו הרמוניה מספרית.. ניכרת בבירור הדרגה. מכל זה יוצא ברור איך נוצרה בתורה מן החומר שנבחר מתוך אוצר המסורת הקדומה יצירה משוכללת ומסודרת סדר הרמוני לחלקיה ולפרטיה".

קויפמן כותב: "הבחנת הוספות העורכים וההוספות להוספות עד אין סוף, בכל אלו יש לעתים רחוקות מאד מן הברי או מן הקרוב לשכל, הנתחנות כפי שפתחוה חכמי גרמניה ודאי הגיעה לידי אבסורד. היא עומדת ברובה המכריע על הנחות מלאכותיות.. מנין לנו שהסדר הרצוף והצמצום וההמשך הרצוף הם סימן לעתיקות? ושמא היה אופן כתיבתו של הישראלי שונה בכלל מזו של בן זמננו שנתחנך על כתיבת חבור על פי תכנית.. לבנות על יסוד רעוע כזה אי אפשר בכל אופן כלום" (עמ' 19).

"יש הטוענים כי אמת המידה שעל פיה בוחנת ביקורת המקרא את הטקסט המקראי מחמירה מדי, ושאין עוד טקסט בתחום דעת כלשהו שנבחן בחשדנות כזאת. לראיה מובאות יצירות אחרות ה'לוקות' באותם פגמים כמו הטקסט המקראי.. (א. ורשבסקי, בתוך: "עלילות הראשית", 2003).

ויתרה מזאת, יש לציין שמסורתנו הקטינה את תקופת שבי מצרים ל-210 שנה (מדרש סדר עולם ג), ופירשה את שמות יב,מ, כמתייחס למשך הזמן מברית-בין-הבתרים ועד יציאת-מצרים (רש"י, שם). פירוש זה מצוי בסתירה לפסוק עצמו, המדבר על "מושב בני-ישראל". "ישראל" הוא שמו האחר של יעקב (בראשית לב,כט). על ברית-בין-הבתרים נאמר שהתרחשה בימי אברהם אבינו, זמן רב בטרם נולד ישראל (יעקב) עצמו, וכמובן בטרם נולדו בניו.

372) זו דוגמא ל'פרשנות בגרוש' שנהפכת ל'הוכחה', לא 'מסורתינו' הקטינה את תקופת שבי מצרים, אלא סדר היוחסין המפורש בתורה במקומות רבים קובע כי עברו 210 שנים, מפורטות כל מגלות היחס של השבטים וצאצאיהם יחוסם וגילאיהם, עם גילו של משה כשעמד לפני פרעה. ראה באנצ' מקראית ערך אבות כי סבירות רבה יש דוקא למנין של 210 שנה התחשב בכל הנתונים.

הכנוי "ישראל" אמנם נקרא לעם מאוחר יותר, אך מנין לנו שלא הוחל רטרואקטיבית על העם מראשיתו? בדיוק כשם שאדם בימינו יכול לספר כי עלה ל'ישראל' לפני שבעים שנה, בעוד לפני שבעים שנה כינויה של ארץ זו בכל מקור רשמי היה "פלשתינה" ומדינת ישראל נוסדה רק בשנת 1948. וכך מספרים לנו כי קולומבוס "גילה את אמריקה", אך השם "אמריקה" ניתן לאחר מותו של קולומבוס, והוא היה משוכנע בכלל שהגיע להודו. רק אדם חסר כלים וידע בניתוח הסטורי ילך ויקבע עובדות על סמך שאלות אויליות שכאלו!

חלק מהטקסטים הסותרים נושאים בחובם סימנים ברורים לכך שמקורם בתקופות היסטוריות שונות במזרח-הקרוב הקדום. לדוגמא: בשמות כ,כג מובאת מצוות אלוקים זו: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו". כדי למנוע את ערוות הכוהנים מלהיחשף בעת העבודה לה', התורה אוסרת על בניית מזבח לה', המלווה במדרגות המובילות אליו. אולם לבעיה זאת יש בנמצא פתרון חלופי: דרישה שהכוהנים ילבשו מכנסיים בזמן עבודתם ליד המזבח. והתורה עוסקת גם בזה: "ועשה להם [לכוהנים] מכנסי בד, לכסות בשר ערוה, ממתנַיִם ועד ירכים יהיו" (שמות כח,מב). אולם אם הכוהנים עוטים מכנסיים, אזי שואפת לאפס היא האפשרות לחשיפת ערווה בעקבות עליה במדרגות.

373) וצר לנו שאנו צריכים להדריך את ידען גם בעניני מכנסיים ולבנים, שזאטוטים בגן הילדים מבינים בהם יותר ממנו. ראשית, ברור שלו לא לבשו הכהנים מכנסיים היתה הערוה נחשפת גם ללא מדרגות [בימי קדם לא לבשו לבנים על הגוף]. לכן אי אפשר להסתפק בחוק איסור המדרגות. שנית, לא צריך להיות מתמצא במיוחד בהסטוריה בכדי לדעת שעד המאות האחרונות לא עלה על דעת אדם בעולם ללבוש מכנסיים צמודים דוגמת אלו שאנו לובשים, משום צניעות בסיסית וזהירות מהבלטת צורת הגוף. גם כאשר נלבשו מכנסיים, באופן נדיר, היו אלו מכנסיים רחבות במיוחד. אין צורך להאריך בנושא זה, ולולי שאנו יודעים שעסקנו עם אדם קשה הבנה במיוחד הצורך הסברים גם בדברים שכאלו, נמנענו מלדבר על הנושא בכלל.

הכבש היה במזבח הישראלי מראשית היותו, וכבר במזבח בהר עיבל שזמנו מתקופת יהושע בן נון נמצא כבש ("עם נולד - פרשת המזבח בהר עיבל וראשית ישראל" אדם זרטל.)

החוקרים, העוסקים בתולדות האמנות, מציינים שמכנסיים הופיעו לראשונה במזרח-התיכון בפרס, בתקופת שושלת האחמנים, במאה ה-6 לפנה"ס (S. David Sperling, The Original Torah: The Political Intent of the Bible's Writers [New York 1998], p. 116). לפני-כן נהגו אנשים במזרח-התיכון הן נשים והן גברים ללבוש מלבושים דמויי-חצאית, ומכאן שסביר להניח שלעיתים באו לידי חשיפת ערווה במעלה המדרגות. מכאן עולה המסקנה הבלתי-נמנעת שהסופר אשר כתב את שמות כ,כג, חי עוד בטרם הוכנסו המכנסיים לשימוש על-ידי הפרסים. ולעומת זאת, הסופר שכתב את שמות כח,מב, הכיר כבר את האופנה האחרונה בשטח – שהרי ידוע הוא שבמשך שנים רבות חיו היהודים תחת שלטון פרסי.

374) התיאוריה מעניינת כל כך, וצר לנו שהמציאות טופחת על פניה ומקלקלת אותה, הפסוק משמות "ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש" (שמות לט כח). מופיע כצורתו ביחזקאל: "פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע" (מד, יח). יחזקאל חי בירושלים, ובסוף ימיו גלה לבבל, אך לא זכה לראות עדיין את מלכות פרס. וכל דבריו שם הם העתקות של קטעים רבים מן התורה. אעפ"כ יתנחמו כותבי תולדות האמנות, אפשר בהחלט שהמכנסיים כלבוש עממי הופיעו ראשונה בפרס, אבל אין זה נותן לפרסים זכות יוצרים, ואפשרי הדבר שעוד קודם לכן לבשו המשמשים במקדש בירושלים מכנסיים.

מי שחושב כי שמות לט' בו מוזכרים "פארי המגבעות ומכנסי הבד" מקורו בתקופה שלאחר בנין המקדש בירושלים, אות הוא כי גם את שיטות הניתוח הישנות של בקורת המקרא אינו מכיר, וקל וחומר את החדשות. כל המושגים של שמות לט' כולם זרים מאד לכל מה שהיה במקדש בירושלים, ואף סופר לא היה בודה ומייחס לאלקים ולמשה רבינו דברים הפוכים ושונים מכל הקדוש והיקר בירושלים, ולו היה עושה כן, לא היה רואה שום צורך לשמר דוקא את המכנסים.

נביא כאן כמה דוגמאות, מעט מהרבה: תיאור כלי המשכן אינו תואם את כלי מקדש שלמה ואף מנוגד, במשכן היו כרובים על הכפורת, שלמה עשה כרובים עשר אמות מוצבים על הקרקע, במשכן היתה מנורה אחת, שלמה עשה עשר, במשכן היה כיור, שלמה עשה ים מיוחד, במשכן מתואר מזבח אדמה, במקדש היה מזבח אבן. ה"חושן" הנזכר עשרים וחמש פעמים בתורה, לא נזכר כלל בנביאים, ולא כונה כך כלל. מושגי בניית המשכן: חוברת, קרסים, ווים, מכסה, מחברות, כרכב, לולאות, גבלות, עבות, פתילים, מעשה חושב. אינם מוזכרים אפילו בבית ראשון, שלגביו אנו קוראים על פטורי ציצים, מקלעות פקעים, מיסב, תימורות, על ראש העמודים מעשה שושן, פרח שושן, כותרות, מכונות, שלבים, אריות, בקר, רבועים, שקף, חלונים. בולטת מאד העובדה שבבנין שלמה לא מוזכרים "בדים" כי אם לארון, בניגוד לתיאור המשכן בו לכל הכלים היו בדים לנשיאה. מה שמוכיח כי בימי שלמה היה הארון חפץ עתיק שבעבר היה נישא, ושאר הכלים חדשים. הכפורת של התורה לא מוזכרת במלכים. הפרוכת המוזכרת בתורה (שמות ויקרא במדבר) 24 פעמים, לא נזכרת בנביאים. [הזהב הטהור של התורה מתחלף ב'זהב סגור' של שלמה]. תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, החמרים שהרכיבו את כל הקודש ובגדיו במשכן, לא מוזכרים כלל במקדש. הכנוי לקטורת "סמים" המוזכרת 15 פעם בתורה אינו כלל בנביאים. הפועל "משזר" ביחס לשש איננו כלל בנביאים (בתורה 20). חומר הבניה החשוב ביותר: עצי שטים המוזכר בכל מה שקשור לבניה בתורה, איננו בנביאים: תחתיו באו הארזים. המלים (השנעריות) היכל, דביר, הנזכרות עשרות פעמים בנביא, אינן בתורה. המונח 'אהל מועד' איננו בנביאים.

אך ידען שראשו במכנסיו, אינו רואה דבר מלבד המכנסיים הפרסיות, בהם מנפנף וימשיך לנפנף עד עולם!

וכן צר לנו מאד שאנו נאלצים לקלקל לגמרי את תיאורית כותבי תולדות האמנות, ראה באנצ"מ ערך מלבושים: "בתמשיח המצרי המתאר בני עאמו שירדו מצרימה בראשית המאה היט' לפני הספירה נראים כמה גברים ונשים הלובשים כותנות או מכנסיים.. יש להניח שלבושם של האבות לא היה שונה מזה של אנשי האיזור בתקופה הנדונה. לבשרם לבשו האנשים מכנסי מתניים שכיסו את הגוף למן המותן ועד אמצע הירך בקירוב. לפי התמשיח המצרי של שיירת בני עאמו מבני חסן נראה כי לרוב היו אלה עשוים צמר, אך לפעמים הם מתוארים לבנים וחלקים". [וכן ראה בערך מלבושים, לגבי מלבושי כהונה: "גם שאר כל הבגדים קדומים הם בהרבה לימי גלות בבל"]. וכנראה נפלה אצל ידען טעות, כרגיל, בהבנת הנקרא, המכנסיים כלבוש חיצוני ללא כתונת עליהם החלו בתקופה מאוחרת יותר, אך בתורה מדובר על מכנסים תחת הכתונת, שזה היה דבר רגיל עוד במאה היט'  לספירה. אוי לידען ואוי למכנסיו..

4. טקסט התורה עצמו מכיל ביטויים ופסוקים המשקפים את מציאותם של זמנים שלאחר תקופת-החיים כביכול של משה, כולל תיאור ימי האבל שלאחר מות משה. ברור שביטויים ופסוקים אלה לא יכולים היו להיכתב על-ידי משה – ויש מחכמינו הגדולים התומכים בנקודת מבט זו. וכשזו תמונת המצב, אזי אמונתנו - שמשה כתב את התורה, כל כולה ועד סופה, עם או בלי הכתבה מפי ה' - צריכה לעבור מהפך.

375) לגבי ה'אנכרוניזמים' שכבר מזמן הוכרו כבדויים (פלשתים, גמלים, דן, הכנעני בארץ) – ראה במאמר על ממצאים ארכיאולוגיים. ובהתייחסות לפרשת לך לך. שם הוספנו גם התייחסות לפנינים שנתחדשו ב'מכתב לרב' בסוגית "דן".

חכמינו הגדולים התומכים בדעה שפסוקים נכתבו שלא בידי משה – ראה בהתייחסות לפרשת וישלח כיצד מיזג כאן חוסר הבנה עם בורות. כך בפרשות לך לך, וזאת הברכה.

ודוגמא אחת נוספת: בשמות טז,לה נכתב בתורה כך: "ובני-ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", ובגמרא (קידושין לח ע"א) נאמר שכשמשה מת בז' אדר, נעצרה נפילת המן מהשמים, ובני-ישראל אכלו את המן שנאסף באותו היום, עד לאחר הפסח של אותה השנה, כשהיו כבר בארץ כנען.

אולם מאמינים אנחנו שהתורה בשלמותה נכתבה והוצגה לכל העם, עוד לפני שנכנסו בני-ישראל לכנען – ועם זאת מדבר הפסוק בלשון עבר: "ובני-ישראל אכלו את המן". כלומר, אכילת המן, "עד בואם אל קצה ארץ כנען", מתוארת כאירוע שכבר התרחש בעבר – וניתן להשתמש בניסוח לשוני זה רק לאחר שנכנסו בני-ישראל לארץ כנען, לפחות 30 יום לאחר מות משה (דברים לד,ח) ועל-פי הגמרא, לא בטרם הגיע הפסח לסיומו.

376) קשה להבין כיצד את המשפט "עד בואם אל קצה ארץ כנען" ניתן להסביר לפי פשטו: לאחר שנכנסו לארץ כנען, עד בואם אל קצה ארץ כנען – חייב להתפרש עד בואם לגבול ארץ כנען – קודם כניסתם. "עד בואם אל ארץ נושבת" הוא סיום המסע במדבר, כשכבשו את ארץ סיחון ועוג והתיישבו בה שלשה שבטים. אך הם לא יכלו סתם כך "להיכנס לארץ" שהרי היו צריכים להילחם ולכבוש אותה. ובודאי בפשוטו של מקרא למן הרגע שהגיעו אל ארץ נושבת – בה כבר נדרש מהם להסתדר בכחות עצמם עם משאבי הארץ הנושבת. שזו הסבה להפסקת ירידת המן.

[חכמים אמנם דרשו שאכלו מן המן, אך הם דברו על המן שאספו בכליהם, ו"אכלו את המן" של התורה מדבר על ירידת המן המסודרת. כשם שמרגע קיצוץ קצבאות הילדים שוב 'אין המשפחות נהנות מקיצבאות אלו', הגם שאפשר שרבים עשו מהם תכניות חיסכון ארוכות טווח. וגם דבר זה דרשו מרמזי הכתוב, אך לא בדרך הפשט].

לפי הפשט ירידת המן נעצרה מן הרגע שהגיעו בני ישראל אל קצה ארץ כנען, כלומר לערבות מואב – חנייתם האחרונה, שם חנו זמן ממושך ולא רק יום אחד. כך שבתורה בודאי אין כאן שום רמז לכתיבה שלאחר משה. חכמים דרשו מה שדרשו, ועמד בפניהם גם הקושי – שאמנם הגיעו לארץ נושבת אך מכאן ועד לאספקה מסודרת לכולם ישנו מרחק. אפשר שהאמת היא שעם הגיעם אל קצה ארץ נושבת, היה בכחם להתחיל לקנות סחורות מהמואבים ושאר העמים הנוודים, שהרי הגיעו בדיוק בתקופת הקציר. כך הידלדלה אספקת המן [המן -תופעה הכרוכה במדבר, ראה "סיבוב רבי פתחיה מרגנשבורג" בתוך "אוצר מסעות" י. ד. אייזנשטיין, ניו יורק 1930 המדובר כאן על מין התופעה, אבל ברור שהימצאותה לבני ישראל בזמן במקום ובכמות הם הנס וכן עצם העובדה שהמן היה מזין] ככל שלא היה בה צורך. הפשט מתייחס להפסקת האספקה הסדירה, והדרש מתייחס לכל זמן בו זכו ליהנות משיירי הנס הגדול של "לחם מן השמים". וגם לזה יש רמז בפשט (הכפילות בתוך הפסוק: יהושע ה יב. וראה א"ע שמות טז),  ואין כאן מקומו.

ככלל יש להבין כי בשעת כתיבת התורה היה מובן וברור כי נחתם כעת ספר נצחי אשר ישמש כמורה דרך לעולם כולו לאלפי שנה, על כן בודאי מוצדק הסגנון התיאורי המשתמש בלשון עבר, מתוך ידיעה כי מלים אלו יהוו הידיעה ההסטורית על סיום הנס המתמיד היחידי מסוגו בהסטוריה, וכך יקראו אותו לאורך ההסטוריה: "ובני ישראל אכלו את המן עד בואם אל קצה ארץ כנען". בידיעה כי משפט זה יישאר כך לנצח, מנסחים אותו בלשון עבר בשביל הקורא העתידי, לו היתה מועצת המדינה הזמנית שקמה בשנת 1948 מחליטה לנסח מגילה הסטורית, היה טבעי ומתבקש למצוא בה משפט כמו: "הבריטים שלטו בישראל עד 1948, עד בא בני ישראל להקים את המדינה".

זה יסוד גדול בשיטות הניסוח של התורה, הבא לידי ביטוי במקומות רבים, לא רק במה שקשור ל'אנכרוניזמים' מדומים, וקאסוטו מכנה סגנון זה "הכרזה חגיגית". בפרט אינו מוזר הדבר בשפה העברית המקראית שכולה משתמשת בלשון עבר לתיאור ההווה. ויקום, ויאמר, ויעשה, כולם לשון עתיד שו' ההיפוך עושה אותו ללשון עבר, "ויאמר יעקב" יכול להתפרש 'אמר לפני 2000 שנה', כמו שיכול להתפרש כקטע מפרוטוקול שנכתב בשעת הדברים. וגם ללא ו' מצאנו היפוך כדוגמת "אז יבנה שלמה" ההולך על העבר, וראה גם תגובה 199.

5. למעשה הוכח שרבות מנבואות התנ"ך הן נבואות שקר. ומכאן, על-פי התורה, שהן נכתבו הן על-ידי נביאי שקר. כל הנסיונות להסביר את כישלון הנבואות, על-ידי הטלת מגבלות שונות על הצורך בהתגשמות בפועל, נראים למעשה כתירוצים, אשר אין להם כל בסיס בתורה ואשר הופכים את דרישת התורה לבדיקת אמינותו של נביא למשהו שאינו ניתן ליישום סדיר. כך, כל דבר נבואה הופך להיות לא יותר מתקווה והרהורי-לב, במקום עדות להשגחה אלוקית על העולם ולהשראה אלוקית על כתבי-הקודש.

כל טעויותיו המוזרות בענין הנבואה נתבארו יפה בהתייחסות למאמר על הנבואה. ובפרשת כי תבא.

התורה מבטיחה כי השנה הששית תעשה תבואה לשלש שנים, אולם אין בידינו גם לא תעודה היסטורית אחת המאשרת שפלא כזה – אדמה הנותנת יבול גדול פי שלוש מהרגיל בטרם שנת השמיטה – אכן התרחש אי-פעם. להיפך, בתלמוד מסופר שהיו קשיים גם בשנות השמיטה, גם במדינת ישראל המודרנית ישנם איכרים דתיים אשר שומרים על שנת השמיטה, על כל דקדוקיה וחומרותיה של ההלכה, ועם זאת לא זוכים הם לאסוף יבול משולש בשנה השישית. שמירת שנת השמיטה גורמת להם נזק כלכלי משמעותי, שעבורו מבקשים הם באופן סדיר פיצוי מהממשלה הישראלית.

למעשה עולה מחלוקת בהלכה באם לאחר תקופת בית-המקדש הראשון יש עדיין תוקף לקיום מצוות השמיטה על-פי התורה, או שמא רק על-פי תקנות מדרבנן נשמרת מצוות השמיטה בימינו אלה.. שמא ניתן לומר, כי הבטחת התורה ליבול משולש תקֵפה רק כאשר מצוות השמיטה היא בת-תוקף על-פי התורה, זה נראה כתירוץ לקוי למדי.

נטען שברכת השמיטה אינה ישימה כשהתוקף לה הוא רק בהתאם לתקנות מדרבנן (על-פי מקצת מהדעות). האם כעת לא נראה הגיוני ביותר להסיק שברכת האדמה המובטחת היא אך ורק פרי אמונתו של עם פרימיטיבי שניסה לעורר את הטבע לטובתו באמצעות ריצוי האל ("ושבתה הארץ שבת לה'", ויקרא כה,ג-ד) – למרות שבפועל לא זכה כמעט להתגשמות אובייקטיבית של ההבטחה.

377) העדות ההסטורית אמורה להימצא אך ורק בתחום הכתבים שהשאירו אחריהם בני ישראל, וכי היינו מצפים למצוא ספורים על תבואת ישראל בשנה הששית בכתבי חרטומי מצרים או בלוחות בבליים?

ואמנם, ברור שאם נשמרה השמיטה אי פעם הרי שברכה זו התממשה, שהרי איך וכיצד יתקיים עם שלם מבלי עבודת השדה ופרי התבואה? נכון הדבר כי בתנאי גלות היו לוקחים פירות מן הגויים, דרך זו יפה כאשר הגויים עדיין מעורבים בבני ישראל, וישנם ערים נכריות בארץ או בסמוך, השלטון הנכרי מקשר בין המקומות השונים ואפשר לסמוך על כך בשעת הדחק. אבל ממלכה גדולה ושלמה שאין שליטה לנכרים במחוזותיה, ולה גבולות ברורים, והיא מסתייגת מהמדינות הנכרות השכנות – אין לה אפשרות ריאלית לקיים מצוות שמיטה.

ועם כל זה ידעו כל בני דור שיבת ציון את העובדה ששנות השמיטין שלא נשמרו על ידי בני ישראל לא היו אלא שבעים שנה, ככתוב: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש מלך פרס" (דה"ב לו). עובדה זו שנשמרו שמיטין בימי הבית, [המוזכרת גם בירמיהו: "עד שנת הדרור" (מו יז) כלשון ויקרא (כה י) "וקראתם דרור בארץ"] היתה ידועה לבני הדור, והיא עדות נאמנה.

ואיזה בן תמותה יצוה את עמו מצוה בלתי ישימה שכזו, ועוד יסביר לכל מדוע היא בלתי ישימה ויבטיח את שנוי טבע הארץ מדי שנה ששית, כאומר: אם לא תראו שנוי זה – אל תקיימו מצות שמיטה, שהרי שמיטה אינה דוחה פקוח נפש, ואם אין אוכל צריכים לזרוע. וככל שנדמיין אותו יותר פרימיטיבי, נתקשה יותר בדבר.

מלבד ההוכחות הרבות המקובלות בימינו שספרי התורה כבר היו קיימים בימי הבית הראשון [מדובר כאן על הדעות שכבר התקבלו במחקר המקרא של ימינו, (ודי לציין לשמונת כרכי "תולדות האמונה הישראלית" של פרופ' קויפמן, ולאנצ"ע בערכים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים). לא על הבדיקה האמתית של הדברים, שכמובן מגיעה עוד קודם לכן – למדבר סיני] מכח הזכרת כל הנביאים דברים ומושגים מתוך ספרי התורה, מצוות שמיטה אינה יכולה לבא ללא הבטחה זו, ואין שום סבה בעולם שאדם יצווה חוק בלתי אפשרי לקיום שכזה, ויבטיח יחד עמו הבטחה לא טבעית.

ההוכחה הגדולה ביותר לקיום חוק השמיטה מימי קדם היא דוקא העובדה שמוסכם ששמיטה אינה נוהגת מאז גלות עשרת השבטים, הלכה זו נפסקה ברמב"ם (שמיטה י ט) ובשלחן ערוך וכן הסכימו כל הפוסקים (הרשב"א, המגיד משנה, היראים מצוה קסד', החינוך מצוה פד', הלכות א"י להטור ט', הרז"ה, הראב"ד, חכמת אדם, קיצור שלחן ערוך, חזון איש, דרך אמונה). דבר מובן מאליו הוא שאם אין מצוות שמיטה אין גם את הבטחת השמיטה, וידען הכותב: "נטען שברכת השמיטה אינה ישימה כשהתוקף לה הוא רק בהתאם לתקנות מדרבנן (על-פי מקצת מהדעות).. זה נראה כתירוץ לקוי למדי". חוטא בשתיים, משקר וגם טועה כדרכו: הוא מציג את הדעה שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כ"מקצת מהדעות" בזמן שזו הלכה פסוקה, וגם היתה נהוגה מאז ומעולם, שהרי הלל התקין פרוזבול במאה ה1 לפנה"ס על סמך דעה זו (גטין לו. ורש"י) וכבר נזכר הדבר בספר החיצוני "צוואת משה" שלא ינק את דעותיו מהתלמוד כמובן[2]. ושנית: כיצד ניתן להגדיר 'תירוץ לקוי' את העובדה הפשוטה, שאם התורה אינה מצווה לשמור שמיטה, היא גם אינה מבטיחה שום יבול מיוחד.

ואם נשוב להוכחה לקדמות חוק השמיטה, היא העובדה שחוק שכבר בתקופת הבית השני נתפס כאינו נוהג מן התורה, מלמד על כך שבתקופה קודמת נהג מן התורה. כי אין לשער שמחוקק יעמוד ויחוקק חוק, יכניס אותו לתורה, וגם יכריז עליו כי איננו נוהג ואין צריך לקיים אותו, עד שיצטרכו חכמים לעמוד ולתקן דין דרבנן המקביל לו, שאין עליו חומרת דיני התורה. לו היה חפץ בדין שאינו נחשב כשל תורה היה מתקן מתחלה תקנה 'דרבנן' ותו לא.

הרעיון כי איכרים דתיים יקבלו פיצויים על שביתתם בשנות השמיטה, הינו מקורי ומענין של ידען [או שמא מצא אותו בעיתון תעמולה פלשתיני] ואנו מזמינים אותו להציע את רעיונו בפני הרשויות, שעדיין לא שמעו עליו מעולם.

אגב, לענין התגשמות הבטחה זו בימינו, ידען כותב בפשטות כי היא אינה מתגשמת. אם נתעלם מכך שרוב העם אינו שומר שמיטה, וכיצד תדע השנה הששית מי ישמור שמיטה בשנה הבאה? ואם לפני שש שנים סמך על 'היתר מכירה' ולא שמר שמיטה [אפילו אם היתר מכירה היה חל, שמירת שמיטה אין כאן]. אמנם אין מענינינו להיכנס כאן לדברים שאינם ברי הוכחה או הפרכה, רק נציין כי איכרים חרדים השומרים את השמיטה כהלכתה טוענים שהשנה הששית מביאה להם יבול פי שלשה מן הממוצע השנתי במדוייק. ראה בספר "זה היה באמת" שיצא ע"י המושב (החרדי) קוממיות.

התורה אומרת לבני-ישראל בטרם נכנסו לארץ כנען: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו - לכם יהיה, מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת, ועד הים האחרון יהיה גבולכם. לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דִבר לכם" (דברים יא,כד-כה). ועם זאת מעולם לא היה שבט, או מדינה יהודית, בשליטה על אדמה לחופי נהר פרת.. למרות אין-ספור מלחמותיהם עם האוכלוסיה הכנענית, נשארו איזורים רבים מארץ-ישראל תחת שליטת גויים, וזאת זמן רב לאחר הופעת בני-ישראל בכנען. רשימת מקומות ארוכה מובאת בשופטים כ,כז-לו, ונראה שערי הפלישתים מעולם לא איבדו את עצמאותם הפורמלית, אלא רק לאחר הכיבוש הבבלי במאה ה-6 לפנה"ס. התנ"ך והמסורת היהודית מודים גם הם בצורה גלויה שהנבואה "לא יתייצב איש בפניכם" נכשלה: "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה [מלכי כנען] מלחמה" (יהושע יא,יח), 'הא למדנו ששבע שנים היו מכבשין [את כנען]' (סדר עולם רבא יא, מיליקובסקי). ומעולם לא היה ניסיון ישראלי צבאי כלשהו להגיע לחופי פרת ולתקוף שם.

378) ושוב, מצליח ידען לגלם בקטע אחד את כל תכונותיו המוכרות: שקר, טעות, סירוס, וחוסר הבנה.

שקר: "מעולם לא היתה מדינת יהודית עד נהר פרת", וכיצד שכח כי "שלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר, ארץ פלשתים, ועד גבול מצרים, מגשים מנחה ועבדים את שלמה כל ימי חייו בכל עבר הנהר.. בכל מלכי עבר הנהר ושלום היה לו מכל עבריו מסביב" (מ"א ד' ה'), עבר הנהר הוא עברו המערבי של נהר פרת[3]. מדינות עבר הירדן שנכבשו על ידי דוד הם: ארם, אדום, עמון ומואב, מדינת ארם מגיעה עד נהר פרת, ומכיון שמשל גם על ארם הרי ממלכתו היתה עד הנהר הגדול נהר פרת. וכלשון הכתוב "על כל מלכי עבר הנהר". ומי היה מאמין שמצאצאי עם העבדים העומד לרגלי משה במדבר סיני יצא מלך שיכבוש לפניו את כל המזרח התיכון וכל עבר הנהר! יורשיו של שלמה קיבלו גם הם את כל ממלכתו, ורק עם השנים מרדו העמים בישראל.

טעות: "למרות אין-ספור מלחמותיהם עם האוכלוסיה הכנענית, נשארו איזורים רבים מארץ-ישראל תחת שליטת גויים. ערי הפלישתים מעולם לא איבדו את עצמאותם הפורמלית, אלא רק לאחר הכיבוש הבבלי". מכל אין ספור המלחמות שמכיר ידען נשארה בתנ"ך רק אחת (שאירעה אחר ימי יהושע): מלחמת דבורה וברק בעמק יזרעאל שבעקבותיו הפך העמק ישראלי לגמרי[4]. דוד לא נלחם בשום גורם כנעני מלבד כיבוש יבוס הנודע (שכבר נכבשה ע"י יהושע וניטשה – שופטים פ"א, וראה פירושו של קויפמן לשופטים שם), וכיבוש גזר ע"י שלמה. שבטי ישראל בימי דוד ישבו "מדן ועד באר שבע".

כל שאר המלחמות והלחצים המתוארים בספר שופטים הם עם עמים מן החוץ: מואב, עמון, ארם, מדיין[5]. הפלשתים לא היו כלל בכנען [או לא היו גורם בעל משמעות] בשעה שבאו בני ישראל אליה, ושופטים פרק א' המונה את כל כיבושי הארץ עדיין אינו יודע את הפלשתים, והכנעני הוא "היושב בשפלה" (פסוק ט) כל ערי הפלשתים שייכות לנחלת יהודה. וכן כיבוש עזה אשקלון ועקרון היה מידי הכנענים (פסוק יח), גם שבט דן נלחץ מן הכנעני, ולא מן הפלשתי שישב מאוחר יותר תחת נחלת דן. הפלשתים פלשו מאוחר יותר לאחר הכיבוש המושלם של בני ישראל.

גם הפלשתים שפלשו לישראל בתקופה מאוחרת הפסיקו להוות גורם בעל משמעות מאז ימי דוד, שלמה משל "מתפסח ועד עזה" (מלכים ה), למרות שעזה היתה עיר פלשתית מובהקת בעברה, ולא נזכר בשום מקור על משמעות צבאית או מדינית לפלשתים לאחר ימי דוד.

המקומות ש"לא הורישו" השבטים, נתפסו בעיני ידען ועוד חסרי הבנה כמקומות שהיו טריטוריה כנענית, אך לאחר שנכבשה רוב רובה של הארץ מלבד אי אלו ערים קטנות, כלום לא יכלו כל בני ישראל להטיל את מרותם על מקומות אלו, ואם היו כנענים אלו כל כך חזקים, מדוע לא נזכרת אף מלחמה אחת עמם? [כאמור, אין הכוונה כאן לכנענים אשר בעמק, שאכן לא נוצחו מחמת רכב הברזל שלהם, עד לימי דבורה]. ואם היו בני ישראל במצב מלחמה, מדוע לא מינו יורש ליהושע שינהיג את המלחמה? הפתרון נעוץ במלה "הורישו", שאין פירושה "נצחו", אלא השמידו או גירשו[6]. ישראל ניצחו את כל הכנעני בארץ, ונתנו אותו למס בכיבוש מוחלט, כדבר יהושע המפורשים, המובאים להלן. אך מתוך רחמים מדומים השאירו במקומם ערים כנעניות שונות שלא היה להם צורך בשטחיהם, והם לא ראו בהם איום. מעשה זה שהיה בניגוד לצווי ה' המפורש, הביא על בני ישראל שואה ואבדון מחמת הקלקול המוסרי שפשה בעם אט אט, עד שבסופו של דבר הביא לחורבן.

ולדבריו של ידען, גם מדינת ישראל במלחמת הקוממיות לא כבשה את רוב הארץ, שהרי ישנם ערבים ביפו, בגליל, במשולש, בבאר שבע וכו'. שלא לדבר על השטחים שנכבשו ב1967, האם בקעת הירדן היא בידינו? וכמה יהודים מתגוררים בה?

סירוס: טענתו כי המקרא ביהושע המספר על ימי מלחמה רבים, והמסורת של שבע שנות מלחמה, מודות כי לא התקיימה הנבואה של "לא יתיצב איש בפניכם", מגוחכת ומסרסת ביודעין את דברי ספר יהושע. יהושע מספר "ויתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם וירשוה וישבו בה וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע לאבותם ולא עמד איש בפניהם מכל איביהם את כל איביהם נתן ה' בידם לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל הכל בא" (יהושע כא מא). התורה עצמה מספרת במקומות רבים כי כיבוש הארץ כרוך במלחמה, וברור שכיבוש של מדינה שלמה והורשת האוכלוסיה אורך כמה שנים, יהושע עצמו לאחר כמה שנות מלחמה מספר כי כל נבואות התורה באו והתקיימו ולא התייצב איש בפניהם. מובן שלא נאמר שלא ינסה איש להתייצב, וכל הכנענים יעמדו בתור לעריפת ראשיהם, וגם לא ידחפו.. אלא שאף עם לא יצליח לעמוד ולייצב את עצמו מולם במלחמה, ולעצור את הכיבוש.

חוסר הבנה: עיקר העיקרים, הוא השטחיות הפורה בה ניחון ידען. במקום להסביר נצטט שוב את יהושע בן נון, בנאומו לפני מותו, הבנוי רובו ככולו על פסוקי התורה: "כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם ידוע תדעו כי לא יוסיף ה' אלהיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש ולשטט בצדיכם ולצננים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלהיכם והנה אנכי הולך היום בדרך כל הארץ וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלהיכם עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד והיה כאשר בא עליכם כל הדבר הטוב אשר דבר ה' אלהיכם אליכם כן יביא ה' עליכם את כל הדבר הרע עד השמידו אותכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלהיכם בעברכם את ברית ה' אלהיכם אשר צוה אתכם והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר נתן לכם" (יהושע כג יב).

יחזקאל כו' מתנבא על חרבן מוחלט של צור ע"י נבוכדנצאר, ובפועל נבוכדנצאר לא הצליח להחריבה, ועד ימי אלכסנדר מוקדון לא נכבשה, גם לאחר מכן היתה מיושבת עד היום הזה. ולא עוד אלא שיחזקאל עצמו (כט יח) מודה כי נבוכדנצאר לא לכד את צור.

379) צור "רוכלת העמים" היתה אי סמוך לחופי הים התיכון, לצפונה של ישראל. ונודעה כמבצר עז, וכמרכז מסחרי אדיר. יחזקאל נתנבא על עונשה צור בעטיה של שמחתה על חרבן ירושלים. למרות שמעצם משמעותה של הנבואה כדבר ה' המתייחס למעשי האדם, ולא כאורוקולום מיסטי הנובע מגורל אפל, היא חייבת להיות תלויה במעשי האדם. אין הדבר שייך לענינינו, משום שמשמעות הנבואה היא שמעשה זה של עמידה מן הצד ושמחה לאיד על חרבן ירושלים גזר את דינה של צור, ככל שכני ישראל [עמון, מואב, אדום, מצרים] שנבאו להם ירמיה ויחזקאל מפלה יחד עם ישראל, כשמפלות אלו אכן קרו במקביל לנפילת ישראל שלב אחר שלב.

משמעות דברי יחזקאל בפרק כט' שנבוכדנצאר לא השיג את רצונו בצור. אך לא התבררה מדת הכשלון של מלחמת נבוכדנצאר, יחזקאל כותב כי לנבוכדנצאר לא היה שלל מן המלחמה, וכן נראה כי צור לא נחרבה לגמרי שהרי שרדה עד ימי אלכסנדר, אבל אין זה סותר לכך שנבוכדנצאר יכל להביא עליה אסון נורא, להרוג אלפים מבניה ולהביא עליה נזקים משמעותיים: הפלת מגדלים ובתים, השמדת עצים ותבואות, וכדו'. אי לקיחת השלל הינה פרט קטן, לכאורה, העיקר הוא שצור לא הושמדה לגמרי, ועד ימיו של אלכסנדר התאוששה במדה יחסית [וכן זכריה ט' עדיין מנבא לה חורבן והורשה. וישעיה כג' מדבר במפורש על תקופה של שבעים שנה בה צור תהיה שדודה - "ונשכחת צור שבעים שנה", ולאחר 70 שנה תתאושש[7]].

באנצ"מ ערך יחזקאל (עמ' 649) אנו קוראים: "מדברי יוסף בן מתתיהו וכן מיחזקאל כט' אין ללמוד שנבוכדנצאר לא לכד את צור, אלא שהשלל לא היה מרובה לפי רוב העבודה ורוב הטורח של המצור. ולא עוד אלא שמכמה תעודות בבליות מוכח בבירור שבשנת 570 כבר היתה צור תחת ממשלתו של נבוכדנצאר". "נבוכדרצאר הטיל מצור על צור ולבסוף לכד אותה הגלה מתוכה תושבים והעמיד בה חיל מצב בבלי" (אנצ"מ ערך מסופוטומיה עמ' 105, ערך נבוכדנצאר עמ' 736).

אמנם, סופה של צור ידוע: אלכסנדר הגדול עלה עליה בצי אניות ולא הצליח לכבשה, בחמת זעמו ציוה לנפץ את מגדל צור היבשתי וכל הבנינים שעמדו על החוף, את עפרם ואבניהם השליך אל המים עד שיצר בהם גשר יבשתי שהפך את האי צור לחצי אי, וכך היא צורתה של צור עד ימינו.

והנה, אם נצטט כאן חלק מתוך נבואת יחזקאל על צור (יחזקאל פרק כו'), נראה איך אפשר להבין אותה בצורה מדוייקת ומדהימה:  

"ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש היה דבר ה' אלי לאמר: בן אדם, יען אשר אמרה צר על ירושלם האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, לכן כה אמר אדני ה': הנני עליך צר והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו ושחתו חומות צר והרסו מגדליה וסחיתי עפרה ממנה ונתתי אותה לצחיח סלע משטח חרמים תהיה בתוך הים כי אני דברתי נאם אדני ה', והיתה לבז לגוים ובנותיה אשר בשדה בחרב תהרגנה וידעו כי אני ה'.. (כאן דולג מפסוק ז' עד יב') ושללו חילך ובזזו רכלתך והרסו חומותיך ובתי חמדתך יתצו ואבניך ועציך ועפרך בתוך מים ישימו והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד ונתתיך לצחיח סלע משטח חרמים תהיה לא תבנה עוד כי אני ה' דברתי נאם אדני ה'. כה אמר אדני ה' לצור הלא מקול מפלתך באנק חלל בהרג הרג בתוכך ירעשו האיים וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים והסירו את מעיליהם ואת בגדי רקמתם יפשטו חרדות ילבשו על הארץ ישבו וחרדו לרגעים ושממו עליך ונשאו עליך קינה ואמרו לך איך אבדת נושבת מימים העיר ההללה אשר היתה חזקה בים היא וישביה אשר נתנו חתיתם לכל יושביה עתה יחרדו האין יום מפלתך ונבהלו האיים אשר בים מצאתך! כי כה אמר אדני ה' בתתי אתך עיר נחרבת כערים אשר לא נושבו בהעלות עליך את תהום וכסוך המים הרבים והורדתיך את יורדי בור אל עם עולם והושבתיך בארץ תחתיות כחרבות מעולם את יורדי בור למען לא תשבי ונתתי צבי בארץ חיים בלהות אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי עוד לעולם נאם אדני ה'!".

יחזקאל מספר כאן על גויים רבים שיעלו על צור, יהרסו את מגדליה ובתי חמדתיה, ויתנו את האבנים העצים והעפר בתוך מים! האיים אשר בים יבהלו מהמעשה הנורא אשר יאבד את צור, העיר אשר היתה חזקה בים ומפילה חת הפכה לצחיח סלע, התהום יעלה על העיר ויכסוה המים הרבים, העיר תשב בארץ תחתיות עם יורדי בור. ואכן זהו בדיוק אשר אירע: צבא אלכסנדר שלא היה מן הגזעים השמיים שיחוסם היה אחיד וידוע, אלא אוסף שבטים מקדוניים ויוניים וכן יחידות נוספות של נתינים בעלי ברית ועמים נתינים שנלחמו עמו [גם השומרונים נלחמו לצדו על צור. ראה אנצ"מ ערך צור: "העיר נכבשה רק לאחר שנשפכה סוללה מצד היבשה אליה, ולאחר שהציים של כל שאר ערי פיניקיה וקפריסין הצטרפו לאלכסנדר"]. החריב את מגדלי צור היבשתית ונתן אותם במים, ניפץ בנינים רבים והוריד אותם לתהומות. המעשה הזה היה מעשה נורא אשר זעזע את כל נשיאי הים והאיים אשר בים, כשהפכו אי בודד מבוצר ומטיל חימה, לחצי אי נגיש וחסר הגנה [שהרי דרך להתקפה ישנה, ולנסיגה אַיִן] תוך השמדה של חציה היבשתי והפיכתו לחרבות יושבי תחתיות ול"משטח בתוך הים"! אכן מעשה מדהים יחיד בהסטוריה, שלא ניבא אחד הנביאים דוגמתו! [תיאור חרבן צור הוא תיאור החרבן הארוך בתנ"ך].

מובן שלצורך העברת צבאו הסתפק אלכסנדר במעבר מינימלי, לא כמו בימינו שהמעבר הוא כרוחב כל העיר. לאחר כיבוש צור וחורבנה, בודאי הרחיב את המעבר היבשתי שיצר ע"י כל חרבות צור האי, סוף סוף גם לאחר יצירת הגשר היבשתי, הקרב עם המתבצרים העזים היה עצום ונורא [המצור ארך כשבעה חדשים]. כך שחרבנה של צור שימש בעצם ליצירת משטח חדש שלא היה, צור הישנה נקברה באדמה תחתיה, ומקום חדש אשר לא היה מעולם צמח במקומה!

ואכן בפרק הבא מספר יחזקאל: "ונשאו אליך בניהם קינה, וקוננו עליך: מי כצור כדוּמָה בתוך הים, בצאת עזבוניך מימים השבעת עמים רבים, ברב הוניך ומערביך העשרת מלכי ארץ עת נשברת מימים במעמקי מים מערבך וכל קהלך בתוכך נפלו". צור מתוארת כ"דומה" -מקום אליו מגיעים המתים בשאול תחתיה, בתוך הים, במעמקי מים היא וכל קהלה - גופות המתים הוכנסו יחד עם ההריסות אל הגשר היבשתי. [וכך כתב הרב חיים קניבסקי בפירושו לרמב"ם הלכות תרומות פרק א' ציון קעה': "אפשר דנבואת יחזקאל על חרבן צור הוא על להבא ובימי זכריה עדיין לא נתקיים הנבואה ונתנבא זכריה גם עליה"].

בכדי להבין את משמעותם של חמשת הפסוקים שדולגו בציטוט זה, יש להבין ענין עמוק, מיסודות הנבואה הישראלית, בשונה מכל הנביאים והחוזים שעמדו לעמים שונים. קויפמן בחיבורו על תולדות הנבואה [ראה גם את סקירתו של פרופ' יאיר הופמן, הנבואה בישראל, בתוך: האטלס ההסטורי תולדות עם ישראל הוצ' ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1983, עמ' 23] מסכם את כל תופעות הנבואה בכל העמים הקדמונים, באמרו כי כולם ייחסו תכונות של ידיעת עתידות וגורלות לאדם הנביא, הקדמונים האמינו כי תכונות אלו תורשתיות, וכן כי הם יכולות להילמד, לפעמים סברו כי הם באות מהכרה פראנורמלית של הנביא (אפלטון, פידרוס, 244). ואילו הנבואה הישראלית אינה אלא דבר אלהים עצמו, הוא בחר אדם מסויים כשליח לומר את דברו, אך אדם זה איננו יודע מאומה על העתיד. ברצות אלהים יגלה לו דבר ויתן בפיו את המלים אשר יאמר, וברצותו לא יגלה לו והרי הנביא ככל האדם.

הנביא יחזקאל היה אדם ככל האדם ביחס לידיעת עתידות, הוא לא ידע מה יהיה סופה של צור, ולא ידע גם מה יהיה ביום המחרת. אך הוא זכה להיבחר ע"י האלהים להיות שליחו ואומר דברו. הנביאים ידעו את החכמה המזהירה של הפשטת דברי האלהים למלים הכתובות והעברתם לבני האדם, מבלי להפוך אותם לדבריהם שלהם עצמם, כשהנביא מביא בספרו את דבר האלהים הוא אינו ה'עורך' ולא ה'מו"ל' אלא מביא את דבר ה' בצורה הכי אותנטית שאפשר לילוד אשה להביאו. אך כאשר האלהים הופך את רצונו למלים בשפת בני האדם, בהכרח ישנה הגשמה מסויימת. כמו כל נתינת התורה לבני אדם, כך גם הנבואה כרוכה בצמצום המקור האלהי של הדברים והצגת במלים המובנות לבני אנוש, שהם בסופו של דבר רק מלים: סימנים שיצרו בני אדם.

כאשר הנביא חזה את מלחמות סוף העולם הוא ראה בעיני רוחו סוסים ורכב נלחמים, זהו המחזה שאלהים הראהו. אך גם הציור הזה הוא מכלל הסימנים והמלים שהנבואה השתמשה בה, ומובן לכל קורא כי אם המלחמה תהיה ברכב ממונע בעל אלפי כחות סוס, אין זו סתירה לנבואה. אף שאין פרט זה אמור בנבואה. אפשר שיחזקאל האדם לא ידע כלל שיהיה בעתיד רכב ממונע, ובודאי שלא היה מכלל רצונו של אלהים במסר שלשמו העביר נבואה זו לספר גם על התקדמות המדע. ז"א: אלהים כמובן ידע על התקדמות המדע העתידה, אך לא היה שום צורך לספר על פרט זה, כשם שלא ראה צורך לספר על שיטות לחימה שונות, או חילופי שמות ומקומות שיקרו בעתיד. רצונו של אלהים היה לספר על המלחמות העתידות, וזה מה שראה הנביא לפי מושגיו הגשמיים שהם קלטו בסופו של דבר את החזון הרוחני. ואם ניתן דוגמא פשוטה יותר: כשהנביא מתנבא על פעולתו של מלך מממלכה מסויימת, ולמעשה יתגשם הדבר על ידי ראש ממשלה של אותה ממלכה, האם יש בכך סתירה? ברור שהנביא, כאדם, הפשיט את הרעיון למושגים מציאותיים של זמנו וקבע למנהיג את השם מלך, אך אין בכך סתירה למציאות, למרות שההבדל אינו רק בניסוח אלא גם בשיטת משטר.

והנה, לנבואת יחזקאל על מלחמת צור ונבוכדנצאר ישנם שני צדדים: ענשה של צור, ושכרו של נבוכדנצאר המנצח. ענשה של צור על יחסה לישראל. ושכרו של נבוכדנצאר על שעשה רצונו של ה' בהשמדת העמים ש'ציוהו' ה' להשמיד. נראה כי יחזקאל נתנבא שתי נבואות: נתנבא על ענשה של צור, ונתנבא על שכרו של נבוכדנצאר. יחזקאל אינו מזכיר כי נבוכדנצאר יקבל שכר, מכאן שלא נאמר לו פרט כזה במפורש. אך על כל פנים נאמרו כאן שני ענינים שונים: צור תנוצח ותיחרב, נבוכדנצאר ינצח ויחריב את צור. לו לא היה ענין בכך שנבוכדנצאר הוא שיילחם בצור, לא היתה באה נבואה על הדבר, ובמקומות רבים מנבאים הנביאים חורבן מבלי לפרט מיהו המחריב. לכל נבואה ישנה סבה והיא עומדת לעצמה.

אם נבא לנתח את דברי יחזקאל, שלשונו היא הסתומה שבסתומות, וקשה עלינו לרדת לעמקה הרבה יותר מאשר בשאר דברי הנביאים. נשים לב כי יחזקאל, האדם, -שבודאי ישב והרהר בנבואות שנאמרו לו, וניסה לנתח אותם, שהרי מה שנאמר לו ע"י האלהים היה נבואה, ומעבר לזה גם הוא עצמו היה צריך, כביכול, לנסות 'לכתוב פירוש' על נבואתו-. מתעלה מעל שיקולי עריכה והכנסת מחשבותיו בנבואה. אדם שאינו מבדיל בין הבנתו האנושית לבין דבר האלהים, שאותו הוא רק שליח להעביר, היה מנסח את הנבואה בצורה שונה מאד מיחזקאל. והנה העתקנו לעיל שני קטעים רצופים ואחידים (בני שבעה ותשעה פסוקים) המספרים על מלחמת עמים רבים בצור, ובשני הקטעים מדובר אך ורק בלשון רבים [מודגשות בקו תחתון בקטע לעיל שמונה בטויים בלשון רבים] ואין שום התיחסות לכובשים בלשון יחיד. זוהי נבואה מדוייקת על כיבוש צור בידי אלכסנדר הגדול. כעת נעתיק את הקטע האמצעי בן חמשה פסוקים:

"כי כה אמר אדני ה' הנני מביא אל צר נבוכדראצר מלך בבל מצפון מלך מלכים, בסוס וברכב ובפרשים וקהל ועם רב בנותיך בשדה בחרב יהרג ונתן עליך דיק ושפך עליך סללה והקים עליך צנה ומחי קבלו יתן בחמותיך ומגדלתיך יתץ בחרבותיו משפעת סוסיו יכסך אבקם מקול פרש וגלגל ורכב תרעשנה חומותיך בבאו בשעריך כמבואי עיר מבקעה בפרסות סוסיו ירמס את כל חוצותיך עמך בחרב יהרג ומצבות עזך לארץ תרד".

יש כאן כפילות בולטת וברורה, לעיל סיפר הנביא בששה פסוקים כי הוא מביא גויים רבים אשר יעלו על צור, יהרסוה וישחיתוה, ומובא אף הנימוק, והסיום וידעו כי אני ה'. והנה כאן שוב פותח הנביא כאילו לא אמר זאת מקודם "כי כה אמר ה' הנני מביא אל צור את נבוכדנצאר..". הנה הוא מביא שוב מלך שיכבוש אותה. - גם כאן ישנם שמונה ביטויים המתארים את הכובש בלשון יחיד, ואין שום ביטוי המתאר כיבוש בלשון רבים. כאן לא מדובר על עיר הנופלת לבור תחתיות אשר תבוקש ולא תימצא, מדובר כאן על ניצחון רגיל למדי, הרעשת חומות, הרג רב, רמיסת חוצות, ירידת מצבת העוז. מה שבהחלט יכל לקרות בקרב נבוכדנצאר עם צור. יתירה מכך, נראה שמדובר כאן על צור היבשתית[8], כי איך וכיצד אפשר לשפוך סוללה על אי בלב ים? וכיצד עולים סוסים על אי בלב ים? [נכון הדבר שהסוס כבעל חי יכול לשחות, אך בודאי אינו יכול להוביל 'רכב' אחריו ולא מצבור נשק, ברור שהסוס אינו יעיל ללוחמה מן הים באי בודד המוקף חומה]. נבוכדנצאר יבא מצפון, אך ה"גויים הרבים" המוזכרים בקטע הקודם אינם עולים דוקא מצפון, ואכן, אלכסנדר וצבאו הגיעו מן המערב! כל הקטע בנבוכדנצאר עוסק בכך שהוא יבא עם סוסים, רכב, פרשים (הסוסים מוזכרים שלשה פעמים בקטע אחד, והרכב והפרשים עוד פעמיים וכן הגלגל). אך בנבואת הגויים לא מוזכר הסוס אפילו פעם אחת. הגויים לא יתנו דייק ולא סוללה, רק בנבוכדנצאר מוזכר הדבר. בנבואת נבוכדנצאר מפורש כי החומות רק יורעשו ולא ינותצו, ואלו בנבואת הגויים הרבים ייהרסו החומות. לאחר הקרב עם הגויים הרבים לא ישמע עוד כלי שיר בצור, היא תיאבד לנצח בשאול תחתית, וכל העמים יקוננו ויתמהו לנפשם קינה נוראה ויוצאת דופן, [מה שמתואר בפרק שלם לאחר מכן – פרק כז] לא כן בנבואת נבוכדנצאר!

יחזקאל ראה אם כן שתי נבואות, שונות בתכלית בכל פרטיהם [כשכל אחת פותחת, באמת, ב"כה אמר ה'"], ולא עירב אותן זה בזה, כמו שהיה עושה כל סופר שבעולם. הוא נהג בהן כבדבר אלהים טהור, והעביר אותן בדיוק כמו שנראו לפניו, עד שלאחר אלפי שנים ניתן ללמוד מהם את פרטי האירועים! לפני הנבואה על נבוכדנצאר, שהמסר שבה הוא, כאמור, נצחונו האישי של נבוכדנצאר, המוסיף לו יוקרה וכבוד, מוסיף יחזקאל את המלה "כי". הכוונה במלה זו היא לקשר את נבואת נבוכדנצאר עם הפסוק "יען אשר אמרה צר על ירושלם האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, לכן כה אמר אדני ה' הנני עליך צר". יחזקאל הבין [ואפשר שהבנה זו גם היא חלק מרוח אלהים שאחזה בו בשעתה נבואה] כי פורענות נבוכדנצאר היא כעונש על אֵידה לישראל, וסמך את שתי העובדות אל סיבתם[9].

אפשר שיחזקאל עצמו לא ידע בזמן נבואה זו (השנה העשירית) אם נבוכדנצאר יהיה חלק מן ה"עמים הרבים" והפיכת צור ליורדי שאול, או שמלחמתו היא ענין בפני עצמו. אך הוא העביר את דבר האלהים כמו שהוא, המבדיל יפה בין שתי פרטים אלו: הנכבשת, והכובש. אך בשנה העשרים ושבע (זמן כתיבת פרק כט') ידע יחזקאל כי נבוכדנצאר לא הביא שלל ממלחמתו בצור, הוא לא החריב אותה חורבן מושלם, ולא זכה בשכר כה רב. שם מספר יחזקאל את מה שהוראה ע"י אלהים, כי יזכה נבוכדנצאר לשלל ממשי ממקום אחר. אפשר שיחזקאל, האדם, חשב בעקבות נבואת מלחמת נבוכדנצאר בצור בפרק כו' כי לנבוכדנצאר יהיה שלל רב ממלחמה זו, אף שלא שמע מה' דבר על כך ולא כתב על כך שום רמז בפרק כו'. אך אין זה משנה לענינינו. דברי נבואתו של יחזקאל הם דברי אלהים שיכונו לעד (וראה בספר "נביאי אמת" מאת הרב אברהם וולף זצ"ל עמ' קנח' ששמע מהחזו"א שלפעמים יתכן שבדברי הנביא ישנם כוונות שהנביא בעצמו לא הבין).

יחזקאל כט' מתנבא "הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים", אולם נבוכדנאצר מעולם לא הצליח לכבוש את מצרים ולבזוז אותה כ"שכר לחילו". כך שנבואת יחזקאל זו גם היא נראית כנבואה שלא זכתה להתגשם כלל בפועל.

380) ומנין לנו כי נבוכדנצאר לא כבש את מצרים? משום שכך קרא ידען בספר לימוד הסטוריה. ספרי ההסטוריה נכתבו על ידי מלומדים שלא יייחסו שום ערך לספור המקרא, אך קבלו ללא עוררין את ספורי ההסטוריונים הפרסיים. ואכן, הירודוטוס סיפר כי כנבוזי הפרסי שמלך שלשים שנה לאחר מותו של נבוכדנצאר הוא אשר כבש את מצרים. רבים משלומי אמוני ישראל שאמונתם עמדה כאן במבחן, החליטו כי במקרה זה הירודוטוס לא דיבר אמת, או הוטעה, וכיוצא בזה. שהרי סוף סוף גם הירודוטוס הוא ילוד אשה, ואין לו נאמנות יותר מאשר לספרי הנביאים. [גם ירמיהו מג י, מד ל, מו כו, מדבר במפורש על כיבוש מצרים בידי נבוכדנצאר ועל מפלתו של פרעה חפרע, שחי בימי נבוכדנצאר] בפרט שישנם פקפוקים רבים בהקשר לאמיתות סיפוריו ולשיטה הספרותית בה עיבד את ההסטוריה [ראה בהתייחסות למאמר על מגלת אסתר]. אך מסתבר, שבמקרה זה אין סתירה בין הדברים. בעקבות מחקרו של ההסטוריון ד"ר חפץ (מגדים יד'), המסתמך על העובדה הידועה (הרודוטוס א' 108. ב' 1 עמ' 61) כי היו שני מלכים בשם כנבוזי, סב ונכד. הסב חי בימי נבוכדנצאר והיה כפוף למרותו [ככל מלכי המזרח עד מפלת בבל, וכידוע על מלכי פרס שחיו בזמנו, כדוגמת כיאכסרס]. וטוען מכחה שכובש מצרים עליו דיבר הרודוטוס הוא כנבוזי השני ולא הראשון. וכנראה שנבוכדנצאר השליט הבלעדי של האיזור השתמש גם בגייסותיו של כנבוזי לכיבוש מצרים.

ההוכחה לכך היא שירמיה מזכיר את מלך מצרים 'חפרע' וכן הרודוטוס מספר כי בשעת כיבוש מצרים היה חפרע עדיין על ממלכתו, מה שמלמד שלא היה הפרש שנים גדול[10].

וכן יש לשים לב ללשונו של ירמיה "אמר ה' צבאות אלהי ישראל הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלהיה ועל מלכיה ועל פרעה ועל הבטחים בו ונתתים ביד מבקשי נפשם וביד נבוכדראצר מלך בבל וביד עבדיו ואחרי כן תשכן כימי קדם נאם ה'" (ירמיה מו כה). ירמיה מדגיש, שלא כרגיל, כי ישנם כאן עוד מבקשי נפשם שהוא מקדימם לנבוכדנצאר, וכן "ביד עבדיו" היא ישות בפני עצמה.

הובאו כאן רק מעט דוגמאות לנבואות מהתנ"ך שלא זכו להתגשם. אולם למעשה רבות הן הנבואות שזה טיבם - די והותר בכדי להפוך את הנושא לבעיה רצינית בעיני הרבנים.

ועל ה'בעיות הרציניות' שמטרידות את ידען – בהתייחסות למאמר על הנבואה.

6. המשנה והתלמוד מודים במפורש שחז"ל עצמם היו אלה שקבעו את רשימת הספרים הנכללים באסופת כתבי-הקודש, וזאת מאות שנים לאחר שהספרים נכתבו. חלק מהספרים שנכתבו כנבואה נכללו על-ידי החכמים באסופת כתבי-הקודש ואילו חלק אחר מהם נשארו מחוץ לאסופת התנ"ך או "נגנזו". ויתרה מזאת, חז"ל מעולם לא הצליחו לגבש מסקנה נחרצת בנוגע לספר בן-סירא – אם יש לראותו כחלק מכתבי-הקודש או לא. לפנינו מצב, בו אנשים בשר-ודם, קובעים על-פי רצונם, אלו ספרים נכתבו בהשראה אלוקית מלמעלה, ואלו לא. לא ברור, מהן אמות המידה, שעל-פיהן נקבעה קדושתם של ספרים בידי בני-אנוש.

ולא טרחו חז"ל להכחיש או להסתיר שפסקו, על דעת עצמם, לגבי ספרים שנחשבים אצלנו לדברי נבואה, למרות שהם עצמם לא היו נביאים. כיצד ייתכן הדבר? גם אם נניח כי אדם שאיננו נביא רשאי לפסוק בדבר אמיתותו, או לא, של דבר נבואה, עדיין עולות השאלות: באילו אמות-מידה ישתמש בפסיקתו? ובאילו אמות-מידה השתמשו החכמים?

381) "חז"ל קבעו מי הוא נביא ומי אינו נביא" - "המשנה והתלמוד קובעים במפורש כי חז"ל עצמם היו אלו שקבעו את רשימת הספרים הנכללים באסופת כתבי הקודש". שקר: בשום מקום לא נקבע כך, אף שמוזכרת מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי ספר אחד, היא הוכרעה מיד במקומה, שהרי התוכחו התנאים לגבי איזה ספר נחלקו: האם ספר קהלת או ספר שיר השירים. ואם היו בפועל אנשים מתלמידי בית שמאי שלא נהגו קדושה באחד משני הספרים, היה מוכרע ויכוחם מעובדה זו, שספר זה הוא שעמד במחלוקת. כך, ממחלוקת אחת, לגבי ספר אחד, שהוא מן הכתובים, הופך ידען את חז"ל לקובעים מדעתם את קדושת תורה נביאים וכתובים, ומחליטים מי היה נביא. בדיוק שכשם שהתווכחו חכמים על דעת בית שמאי, כך התווכחו בית שמאי ובית הלל מה היתה דעת אנשי כנסת הגדולה וקביעתם.

גם ספרים אלו שהתוכחו עליהם בית שמאי ובית הלל: קהלת או שיר השירים, נתחברו על ידי שלמה לכל הדעות, ושלמה הלא היה נביא והתגלה אליו ה' (מ"א ג' ה': "בגבעון נראה ה' אל שלמה"), וכן חיבר את משלי שלכל הדעות נאמר ברוח הקדש. אף אדם לא בא "להכניס" דברי אדם מן השורה ולהפוך אותו לנביא, אלא היה מי שטען שלמרות ששלמה היה נביא, ספר ספציפי מספריו נכתב שלא בנבואה או שלא ברוח הקדש. וישנה גם אפשרות שהויכוח היה האם ראוי לגנוז אותו, לא מחמת שיש פגם בכותבו או בכתיבתו, אלא שאין מבינים אותו כהלכה והוא גורם למכשול – החלטה טכנית בלבד.

יוצאת מן הכלל היא מגלת אסתר שנכתבה בימי הבית השני על ידי חז"ל עצמם (אנשי כנסת הגדולה), ועליה באמת היה ראוי לייחד דיון בהקשר למעמדה ההלכתי, ויש פוסקים באמת כשמואל שלא נאמרה ברוח הקדש, אף שאין זה גורע מערכה ומחובת קריאתה בצבור.

אך כבר במאה ה2 לפנה"ס מספר בן סירא (פרק נ') על ספר "תרי עשר" [בו נחתמו יחדיו נבואות שנים עשר נביאים לספר אחד – מעשה שאירע בהכרח בשעה של חתימה כל שהיא]. ועוד לפניו תורגמו כתבי הקדש ליונית, מה שמעיד שכולם כבר התקדשו בצורה ברורה עד שגם המתרגמים שבאלכסנדריה ידעו זאת.

סםר קהלת נחשב כקדוש מאות שנים קודם לחרבן הבית, כפי שניתן לקרא באנצ"מ: "בספר בן סירא רומז המחבר בדבריו בשבח אבות עולם לכמה מספרי הכתובים ביניהם תהלים שהוא מיחסו לדוד (מז ח ט) משלי וכנראה קהלת שהוא מיחסם לשלמה (שם פס' יד יז) הוא מזכיר גם את איוב, והוא משבח את זרובבל יהושע בן יהוצדק ונחמיה היינו שהכיר את ספרי עזרא ונחמיה". (אנצ"מ ערך כתובים). עוד לגבי זמן קידוש הכתובים ראה תגובה 34. המנין של כד' כתבי הקדש נזכר כבר בספר החיצוני עזרא הרביעי, קדושת מזמורי תהלים מכיון שניתנו לדוד בנבואה מוזכר כבר במגלת תהלים מקומראן (מערה 11 דף כז').

ולענין הסברא שביבנה נחתמו כתבי הקדש ראה באנצ"מ שם: "דעה רווחת היא שאותה שעה חתמו את כתבי הקדש, היינו את סדר כתובים. אבל אין לנו אחיזה מספקת כדי לתלות בו ביום מעשים של חתימת המקרא.. וכך מוצאים אנו בדורות מאוחרים יותר על אף שהסכימו כבר קודם על קדושתם של כלל ספרי הכתובים ששוב נחלקו בענין טומאת ידים של אותם ספרים.. ואף מצינו שראשוני האמוראים פקפקו אם מגלת אסתר מטמאת את הידיים ואף ספרים שלא בא ערעור על קדושתם במשך הדורות מצינו שבקשו לגנזם כגון ספר יחזקאל או ספר משלי, וכיו"ב גם ספר קהלת ושיר השירים".

"הדיון בכרם ביבנה לא היה על מה שיש להכניס לכה"ק, אלא על מה שיש להוציא" (פרופ' גריניץ, מבואי מקרא עמ' 46).

הספרים החיצוניים גם הם מצטטים מילים ברורות מפי האלוקים, והביטוי "כה אמר ה'" הוא לא בלתי-שכיח שם (ראה: ברוך ב,כא, עזרא ב [עזרא החיצון] א,יב; ב,א; ב,י; טו,כא). ועם זאת הפרידו חז"ל בין ספרי נבואה אלה לאחרים, וכך שפטו, מאות בשנים אחרי שהספרים נכתבו, איזה "כה אמר ה' " הוא בר-תוקף ואיזה – לא.

382) כבר הוזכר לעיל שזהו שקר, חז"ל לא דנו בשום מקום לגבי נביאים, אלא לגבי ספר ספציפי של אדם הידוע ומקובל כבר כנביא.

איוולת: כמה מגוחכת היא טענתו של ידען בדבר יחוס הספרים החיצונים את דבריהם לה', הלא גם מוחמד וגם ישוע דברו בשם ה', ומה בכך? ספרים אלו אנונימיים ומחברם כלל לא ידוע. ספרי הנביאים נכתבו על ידי הנביאים מנהיגי הדור ונשמרו על ידי תלמידיהם בחרדת קודש, ולא התקדשו מתוך שנמצאו בגניזה ועל כותרתם היה רשום "כה אמר ה'"..

בורות: הדוגמאות שהביא ידען אינם שייכות לנושא, מתוך חוסר ידיעה רגיל. שני הפרקים הראשונים של עזרא השני [הכנוי "עזרא החיצוני" הוא טעות, וכנוי זה שייך לנוסח העממי המשובש של ספר עזרא התנכ"י] אינם שייכים כלל לספר והם הוספה נוצרית (פרופ' הרטום, מבא לעזרא השני). החוקרים מעריכים את זמן חיבור ספר זה לשנת 100 לספירת הנוצרים, כ130 שנה לאחר הדיון הנ"ל בין בית שמאי לבית הלל..

בספר "חזון ברוך ב" אין פרק כא', ובספר "חזון ברוך" (א) פרק ב' אין כא' פסוקים.. כך או כך גם ספר זה חובר לפי דעת החוקרים קרוב לשנת 100, כך שדרישתו של ידען מבית שמאי ובית הלל להתחשב גם בספרים אלו עולה על כל דמיון..

ונדגיש שוב את הטעות המרכזית: קדושת ספרי התנ"ך לא 'נקבעה' על ידי קבוצה מסויימת בזמן מסויים, הם הוחזקו על ידי העם כולו לספרים שנכתבו על ידי בעלי רוח הקדש משום שידעו והכירו את מחבריהם הנביאים והסופרים, שום מחבר ממחברי התנ"ך לא עמד בספק האם היה בעל רוח הקדש. חכמי ישראל וכל ישראל ידעו כי "משמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש" (סוטה ג.) ולפיכך בהקשר לכל הספרים שנכתבו לאחר סילוק הנבואה בימי מלאכי, לא עלה על דעת אף אדם שיש בהם איזו קדושה של דבר ה'. החלוקה היתה ברורה על ידי תקופה זו בלבד, לעומת זאת בימי בית שמאי ובית הלל כאשר נגזרה גזרת טומאה על כתבי הקדש התעורר ויכוח האם יש לגזור טומאה על ספר קהלת (ולדעת יחיד: על שיר השירים נתווכחו) אע"פ שברור היה שהוא אחד מן הספרים הקדמונים המקובלים והאותנטיים, כנראה שתכנו המעורר ספקות לא היה ראוי לדעת בית שמאי להיכלל בין הספרים המייצגים דברי ה', ובכל אופן הוכרע שלא כך.

כל הספרים שנכתבו לאחר סילוק רוח הקדש, רק מראים שהם ספרות דמיונית ע"י שימושם בבטויים "כה אמר ה'" וכל כיוצא בהם. ומעולם לא היה שום צד לחשוב שהם 'קדושים' דהיינו שנאמרו ברוח הקדש. ומענין לציין כי למרות שבמערות קומראן נמצאו גם ספרי התנ"ך וגם חלק מן הספרים החיצונים, הספרים החיצונים היו מפוזרים ב10 מערות רחוקות באיזור, ואלו מגלות כד' ספרי התנ"ך היו כולם במערה אחת (מערה 4, המכונה: הספריה) הקרובה למגורים.

 ועוד פעמים בתלמוד ובמדרש אנחנו מגלים שהחכמים מפרשים פסוקים בבן-סירא כאילו שספר זה הוא חלק מכתבי-הקודש (ראה לדוגמא, חגיגה יג ע"א, בראשית רבה צא, ועוד).

383) שקר: חכמים במקומות אלו אינם מפרשים פסוק מבן סירא, הגמרא בחגיגה מביאה פתגם מספר בן סירא, אך לא מפרשת אותו כאלו הוא חלק מכתבי הקודש. והמדרש רבה מספר ששמעון בן שטח ציטט בפני גיסו ינאי המלך פתגם מספר בן סירא. וגם לו היו מפרשים אותו, אין זה אומר שהוא חלק מכתבי הקדש.

בכתובות קי ע"ב הובא הביטוי "כל ימי עני רעים" כ'כתוב בספר בן-סירא' – למרות שפסוק זה מצוי במשלי טו, טו, ואינו בבן-סירא. וכך מילות ספר, שיש החושבים שהוא אסור בקריאה, מעורבות חופשי עם פסוק מאסופת כתבי-הקודש!

384) הצירוף "מעורבות חפשי" קוסם כנראה לידען, לכן הוא תוחב אותו ללא הקשר. בסוגיא המקורית (ב"ב קמו.) הנוסח הוא: "כתוב בספר בן סירא:  כל ימי עני רעים, בן סירא  אומר: אף לילות", כלומר בן סירא ציטט את משלי והוסיף עליו סיום מחכים. בגמרא בכתובות סיום המשפט חסר, מתוך קיצור כדרך הגמרא לפעמים, או בשגגת מעתיק. ובכל אופן הכוונה ב"כתוב בספר בן סירא" לסיום של "אף הלילות". אך לו היו מביאים חכמים פסוק ממשלי בשם בן סירא, לא היתה זו אלא טעות, שגגת זכרון, אך מהו ה"עירוב חופשי" בטעות שכזו? אף שכאמור לא אירעה.

ובשני מקומות נוספים בתלמוד (בבא בתרא צח ע"ב ו-קמו ע"א) "מצטטים" חז"ל מבן-סירא מילים שאינן מצויות שם.

385) הגמרא ב"ב קמו. "מביאה" את הפסוק כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף הלילות, במבא לבן סירא של י"ל בן זאב "מציין" כי פסוק זה "נמצא" בבן סירא פרק לב'. אך אנו "מצאנו" אותו בפרק לא' פסוק ד'.

וכנראה לא ידע ידען, שאין לנו את ספר בן סירא המקורי ["עד היום לא נמצא כתב יד המכיל את כל הספר", מבוא לבן סירא הוצ' קאסוטו] הספר הושלם על פי הנוסח היוני המתורגם, ואין לנו נוסח שידוע שהוא האותנטי ["היו רווחים נסחים שונים של ספר בן סירא", שם]. באמצע הפרקים יב' יג' יד' לא' לז' לח' מא' מב' חסר קטע מדבריו של בן סירא. וגם לו היו מביאים חכמים קטע שאינו לפנינו, היה הדבר מובן והגיוני.

הפסוק המובא בב"ב קמו. הכל שקלתי בכף מאזניים וכו' אינו בבן סירא שלפנינו, אבל הוא במשלי אחיקר נוסחה ארמית שורה 112 [הנוסח מובא באנצ"מ ערך אחיקר]. למשלי אחיקר היתה גם נוסחה יהודית [ראה שם] ואפשר שנחשב בתקופה מסויימת כחלק ממשלי בן סירא.

לגופו של ענין, כבר עמד פרופ' מ. הרן (תרביץ תשטז' כה' עמ' 252 והלאה) על שאלת יחס חז"ל לבן סירא, ושם הוא מוכיח בפירוט כי לא השתמשו בו בשום מקום אלא כספר מוסר וכמדרש עתיק אך לא כמקור קדוש או בעל סמכות.

במדרש מסופר על הדרך בה נולד בן-סירא (בנו של סירא) לבתו של הנביא ירמיהו, שהופרתה בזרעו של אביה במי האמבטיה. אין דבר דומה לזה בספר בן-סירא עצמו.

386) טעות: בשום מדרש מוסמך מחז"ל לא מסופר מעשה זה, (וראה בתשב"ץ ח"ג רסג' מביא מעשה זה בשם "ספרים חיצונים" ומפקפק בו. ובסדר הדורות (סדר תנאים ואמוראים אות ס'), בשם הצמח דוד (ג"א תמ"ח) שכ' שהוא דבר גוזמא שאינו בשום מדרש).

איוולת: וכי הטענה שאין הדבר מסופר בגוף ספר בן סירא, מלמדת שמעשה זה לא אירע?

חז"ל מעולם לא הצליחו לגבש מסקנה נחרצת בנוגע לספר בן-סירא – אם יש לראותו כחלק מכתבי-הקודש או לא.

387) שטות מוחלטת, בשום מקום לא נאמר כי הוא חלק מכתבי הקדש, והמסקנה הנחרצת כתובה בתלמוד (סנהדרין ק:) שבן סירא הוא בכלל הספרים החיצונים שהקורא בו אין להם חלק לעולם הבא. גם אם היה מי שהשתמש בו ומצא בו דברי חכמה, [כדברי הריטב"א שרק מי שקובע עצמו לקרוא בו עובר על האיסור] אין זה הופך אותו לקדוש.

ייחס החכמים אל כתבי-הקודש – למרות שספרים אלה אמורים לכלול דברי אלוקים חיים ("כה אמר ה' " - 419 פעם בנביאים וכתובים), חז"ל לא הסתירו שהם, על דעת עצמם, קבעו אלו ספרים ייכנסו לאסופת ספרי התנ"ך ואלו לא.. אלמלא הסברו של חנניה לספר יחזקאל – נביא ה', שהביטוי "כה אמר ה'" מופיע בספרו 126 פעמים – ספר זה היה "מסולק" לדורות, ולא היה נכלל כלל באסופת ספרי התנ"ך.

388) אין גבול לרעות הרוח, ואין קץ להבלים! וכי אם היו חז"ל גונזים את יחזקאל היה בזה משום סתירה לכך שיחזקאל היה נביא? ("126 פעמים כה אמר ה'"!! קבעה בידענות גם תכנת המחשב, ובכך הוכיחה לנו סופית כי יחזקאל היה נביא). הלא לא בקשו לגנזו אלא משום שיש בו מכשול שסותר דברי תורה, ועלולים לזלזל בתורה מחמתו או להיכשל בהלכות שהם כנגד התורה, ולא השאירוהו אלא משנמצא פתרון לבעיות אלו. גם מי שהיה נביא מאת ה' אין חובה להחזיק את נבואותיו בכתב, אלא אם כן יש בהם צורך לדורות, ובודאי לא כשיש בהם מכשול לדורות.

מעולם לא היה ויכוח בין חכמים על אחד מספרי הנביאים או הכתובים האם מחברו היה נביא או לאו. כדלעיל תגובה 381-2.

7. במקביל, כיוון שמקור אחד לסמכותם של חז"ל ליצור תקנות ומנהגים, מצוי בקוהלת – אחד הספרים שקודשו על-ידי חז"ל עצמם, ולא בטרם יושבה המחלוקת ביניהם על כך – עולה המסקנה שאין מקורה של סמכות זו בדבר אלוקים הקביל על כולם, אלא שחז"ל יצרו לעצמם את המסמך המקודש שייתן תוקף לסמכותם.

הפסוק ושמרתם את משמרתי מתכוין למדת הפרישות, כל יהודי בוחר לנהוג בפרישות בתחומים הנבחרים על-פי שיקוליו האישיים ונטיות ליבו.

מעמדו של ספר קוהלת כחלק מכתבי-הקודש נקבע על-ידי החכמים עצמם. ייתכן, כמובן, כי הרמב"ם ראה את קוהלת י,ח ופורץ גדר ישכנו נחש לא כמקור מפורש, המקנה סמכות אלוקית לחכמים לתקן תקנות ומנהגים, אלא רק כעצה לכלל ישראל לנהוג על-פי תקנות חכמים, בכדי להימנע מגורל מר – אלא שאז אינני מבין היכן מצוי המקור המעניק לחכמים סמכות אלוקית לתקן תקנות ומנהגים.

389) במקביל, מסתבך לחינם לחפש מקור לסמכות חכמים מדרשות ורמזים, בעוד מעיקרי התורה היא שכל שאלה וכל דיון מוכרע על ידי הזקנים והכהנים יודעי התורה. "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

המדובר הוא על שיקול דעתם של החכמים, המכריעים מה ראוי לעשות על פי עקרונות התורה ומה אינו ראוי לעשות. תקנת חכמים גם היא החלטה כי כדי לשמר את עקרונות התורה חובה לעמוד בגדרי התקנה. שהרי אין המדובר כאן בתקנות חברתיות, אלא רק בתקנות להעמדת חוקי התורה על תילם.

הפירוש ש"ושמרתם את משמרתי" מדבר על פרישות, הינו הפרשה מסוג מוזר מאד, וחבל להתיחס אליו.

בנוגע לתקנות ומנהגים של חז"ל, אומר הרמב"ם שהם במבוסס 'על דרך החקירה [תבניות מחשבה] וההסכמה [קונצנזוס] בדברים הנוהגים בין בני-אדם'. הוא גם אומר שבכל מקום בו נאמר: 'התקין רבן גמליאל הזקן', מתכוונים לפסיקות-הלכה מסוגם של "תקנות ומנהגים", אולם בערובין מה. מוזכרת תקנה שהיוצא מחוץ לתחום כדי להציל נפש יכול להמשיך ולצאת מן התחום.  גמרא זו מדברת על תחום-שבת כעל איסור מן התורה, כמו שהרמב"ם אומר ב"ספר המצוות" מצוה שכא'. כך מוצאים אנחנו את חז"ל מבטלים מצוות תורה למען "דרך החקירה [תבניות מחשבה] וההסכמה [קונצנזוס] בדברים הנוהגים בין בני-אדם".

390) שקר, טעות, סילוף.

שקר: "גמרא זו מדברת על תחום שבת כעל איסור מן התורה" – גמרא זו אינה מזכירה כלל נדון זה האם תחומין דאוריתא או דרבנן, שאלה זו נדונה בפוסקים ולהלכה תחומין דרבנן (ש"ע א"ח שצז' ומשנה ברורה).

טעות: גם אם תחומין היו מן התורה, לא מוזכר בתורה שאדם "קונה שביתה" במקום כל שהוא. ואם יצא בהיתר כגון לפיקוח נפש, יש לו מן התורה אלפיים אמה ממקומו החדש שבא אליו בהיתר.

סילוף: גם אם היו חכמים עוקרים דין התורה המפורש, בכדי שלא למנוע אנשים להציל נפשות, [שלא יתמהמה אדם מההצלה מחשש ש'יתקע' במקומו לכל השבת לאחר מעשה ההצלה]. אין זה שייך ל"קונצנזוס ותבניות מחשבה", אלא לקביעות הכרחיות כדי שיתקיימו דיני התורה. לפי ההלכה פיקוח נפש קודם לשמירת שבת, ואם בסופו של דבר יש חשש לפיקוח נפש יש לבטל גם דין זה.

ובדרך-אגב, בעיני חז"ל לא נחשב היה הדבר כעניין יוצא-דופן. ביטול מילים מפורשות מהתורה נחשב היה בעיניהם כאפשרות די סבירה: 'אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: "וישכֹן ישראל בטח, בדד עין יעקב" (דברים לג,כח), בא עמוס וביטלה, [שנאמר]: "חדל-נא, מי יקום יעקב [ישראל לא יחזיק מעמד]"... (עמוס ז,ה), וכתיב: "נִחם [ביטל גזירה] ה' על זאת"... (עמוס ז,ו). משה אמר: "ובגוים ההם לא תרגיע" (דברים כח,סה), בא ירמיה ואמר: "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא,א). משה אמר: "פֹקד עוון אבות על בנים" (שמות לד,ז), בא יחזקאל וביטלה: "הנפש החֹטאת היא תמות" (יחזקאל יח,כ). משה אמר: "ואבדתם בגוים" (ויקרא כו,לח), בא ישעיהו ואמר: "והיה ביום ההוא יִתָּקע בשופר גדול ובאו האֹבדים בארץ אשור... והשתחוו לה'... בירושלים" (ישעיהו כז,יג)' (מסכת מכות כד ע"א).

רואים בבירור שחז"ל התייחסו לדברי התורה כעל גזירותיו של משה עצמו. אמנם דברים כח,סה ו-לג,כח מובאים בתורה כחלק מנאום משה לבני-ישראל (בדומה למובאות מדברי אברהם, יעקב או לבן). אולם על ויקרא כו,לח (וכל ויקרא כו,א-מה) נאמר בתורה שהם דברי ה', ושמות לד,ז מקובל במסורת כדברי אלוהים חיים, וכך עולה גם מדברי מפרשי התורה הבכירים על פסוק זה. ואז כיצד זה העלו חכמים על דעתם לומר ששמות לד,ז, ו-ויקרא כו,לח, הם גזירותיו של משה עצמו? ויתרה מזאת, דברי חכמים אלו מרמזים שיכול אדם לבוא דורות הרבה אחרי שהתורה ניתנה, ולבטל את מילותיה! האם זאת הדרך הראויה להתייחס לטקסט האלוקי?

391) כמה חוסר דעת צריך בכדי להיטפל למלה "משה אמר", בזמן שכל הקטע כולו עוסק בדברי נביאים, גם כאשר "יחזקאל אמר" הוא פתח את דבריו ב"כה אמר ה'". ברור לכל קורא כי ה' הוא שאמר את הדברים הראשונים, והוא ש'ביטל' אותם. ומי פתי לחשוב שחז"ל סברו שאפשר לבטל את דברי התורה? בפרט שבאמת אין כאן שום ביטול, משה אמר "ובגויים ההם לא תרגיע", בזמן הגלות, וירמיה אמר "הלוך להרגיעו ישראל" על זמן הגאולה, ובתורה עצמה מתוארים גלות ולאחריה גאולה. כל המושגים שמנו כאן חכמים הם תלויים בנסיבות, ואין כאן המקום להאריך בפרטיהם. משה הוא המנהיג שבזמנו היה צורך לומר דבר מסויים, ונביאים אחרים היו צריכים לומר בשם ה' דברים הנראים שונים. אבל באמת לא כל דברים הנראים כשונים הם סותרים. חכמים נקטו במליצתם את שמות הנביאים שהיו 'מעורבים' ב'ביטול' הגזרות.

נדגים ענין אחד: משה אמר פוקד עוון אבות על בנים. אך ברור שזו רק אפשרות, ולא ייתכן שלעולם יחטאו האבות כרצונם ורק הבנים ייענשו, או שכל אדם ייענש בעבור אבותיו. בודאי שפעמים רבות האדם עצמו נענש על חטאו, כמפורש בתורה עצמה בהרבה מקומות. פעמים ה' "ארך אפיים" ופעמים "קנא ונוקם", אלו הם דרכי ה', וההבחנה בין הדרכים מורכבת ועמוקה. באופן כללי נראה מדברי הנביאים שבשעת השקט, ה' מאריך אפו זמן רב עד לתקופה בה מוגדשת הסאה, ואז נענשים הבנים בעוון כל הדורות המצטבר: ונושנתם בארץ (דברים ד כה), "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה ז). כדוגמת חורבן בית המקדש. אך בזמן של הסתר פנים פיזור וגלות לא כל הזמן העם נידון כיחידה שלמה שחלקיה משפיעים זה על זה, ואפשר שכל אחד ילך לגורלו כפי המגיע לו. אז קם יחזקאל ואמר "מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בסר ושני הבנים  תקהינה חי אני נאם אדני ה' אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח). הנביא מודיע בשם ה' כי נגמרה התקופה בה היו הבנים משלמים על עוון האבות, וכבר ירמיה התנבא על שינוי זה: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה כי אם איש בעונו ימות כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו" (ירמיה לא כח). – בימים ההם.

חכמים צירפו ארבעה שינויים כאלו, שאחד מהם פירשנו כאן, במאמר אחד, בסגנונם הציורי הרגיל באגדות, אך לא העלו על דעתם כי ביום מן הימים יקום סכל שיחשוב כי לא ידעו שגם דברי משה הספציפים האלו פותחים ב"ויעבור ה' על פניו ויקרא" וגם דברי יחזקאל פותחים ב"חי אני נאום ה'".

וכלום באמת חשבו חכמים שהפסוק פוקד עוון אבות כבר 'בטל', איך למדו ודרשו ממנו דרשות בכל מקום? ומדוע ישבו אותו (בברכות ז.) עם דברי יחזקאל? וראה עוד בזה בתגובה 326.

הרמב"ם כותב: 'הפירושים המקובלים מפי משה... – אין מחלוקת בהם בשום פנים. שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת שנפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי' (הקדמה לפירוש המשנה).. כיצד העובדה שאין מחלוקת בחז"ל לגבי פירוש פסוק תורה מסוים, יכולה להוות עדות שפירוש זה ניתן מאלוקים למשה בסיני, והועבר במשך הדורות, בלי שינוי או טעות, עד שנכתב במשנה, בתלמוד או במדרש? .. קריטריון ה"אין מחלוקת" אינו מספיק: אין הוא מאפשר לנו לעשות הבחנה בין הלכות המבוססות על פירוש טקסט התורה שהועברו במסורת ממשה בסיני (החלק ראשון של התורה שבעל-פה מבין חמשת החלקים שמנה הרמב"ם) לבין הלכות המבוססות על פירוש טקסט התורה על-ידי החכמים על-פי שיקול דעתם (החלק השלישי של התורה שבעל-פה במניינו של הרמב"ם).

392) חוסר הבנה משווע והוצאת דברים מהקשרם. הרמב"ם לא בא להוכיח שהלכות למשה מסיני, אכן מקורם מסיני, וגם לא בא לעזור לנו להבחין בהם, שהרי חכמים עצמם ציינו אלו הלכות הם למשה מסיני. הנושא הוא אחר לגמרי: הרמב"ם בא להסביר את היווצרות המחלוקות בהלכה, ולהוציא מן הדעה האומרת שהמחלוקת היא תוצאה של טעויות בהעברה, דהיינו: כל ההלכות שבידינו נמסרו מדור לדור, אלא שבמשך הזמן נפלו מספר גירסאות ואפשרויות. הרמב"ם סובר שהמחלוקת היא תוצאה של חילוקי דעות בסברתם של חכמים. וההלכות שנתקבלו במסורת לא נפלה בהם מחלוקת בדרך כלל, שהרי בתלמוד לא מצינו בהם מחלוקות. המסורת נמסרה, וחילוקי הדעות נפלו בדברים שהתחדשו מסברא, כל אחד כפי דעתו וחכמתו.

8. רבות מההלכות של התורה שבעל-פה, שכונו "הלכה למשה מסיני", לא יכלו באמת להינתן למשה במעמד-הר-סיני, אלא נוצרו, כנראה, על-ידי החכמים בזמנים מאוחרים בהרבה. גילוי זה פירושו, שהביטוי "הלכה למשה מסיני" אינו מציין הלכות שניתנו בפועל למשה במעמד-הר-סיני, אלא מתייחס לאותן הלכות של רבנינו עצמם, שניתן להן מעמד משפטי-דתי מזויף.

393) נכון הדבר שחכמים השתמשו בבטוי "הלכה למשה מסיני" לגבי כל מיני הלכות עתיקות כבטוי לציון עתיקותם בלבד, ולא מתוך ידיעה שבאמת מקורם בדברי משה רבינו אישית. אך זהו שימוש מליצי שלא יכול לחול עליו שם זיוף. זיוף הוא מעשה שנעשה לשם הסתרה של נתונים כל שהם, אבל חכמים לא הסתירו שימוש זה אלא פרסמו אותו בצורה שאין לטעות בה, הם כינו גם הלכות שהם תקנת חכמים, ואמרו עליהם מפורש שהם "הלכה למשה מסיני" וגם "תקנת חכמים" (ירושלמי שבת א ג. ידיים ד ג[11]). כשם שהבטוי "מאז ומעולם" מתפרש "זמן רב" ולא, כפשוטו -מאז הוקם העולם, כך בטוי זה היה משמש אצלם להגדרת כל הלכה עתיקה שנתקבלה על כל ישראל מדורי דורות ולא שייך להתווכח עמה או לשנותה.

והאמת היא שהכירו חכמים בהבדל יסודי בין שתי מיני הלכות, ההלכות שמיוחסות לאדם או חכם מסויים, וההלכות שנהגו מאז ומקדם. נראה שרוב ההלכות מן הסוג השני נקראו "הלכה למשה מסיני", לא מתוך בטחון של מאת האחוזים שלא נקבעו בצורתם זו ע"י יהושע בן נון או שמואל הנביא, אלא שזהו הכנוי הרגיל של דבר הנוהג מאז נתינת התורה, בלא שיש לנו ידיעה שמקורו הוא בחדוש או שנוי. וכך היה הכנוי גם לגבי תקנות חכמים שנהגו מאות שנים, לאפוקי מפרטיהם שנתחדשו ע"י חכמים שונים ידועים.

נשאלת השאלה: אם מקורה של ההלכה , שאנו רגילים אליה, הוא בסיני, והיא הועברה כתורה שבעל-פה, אזי מדוע אין היא נמצאת ברשותה של היהדות האתיופית? ועוד שאלה: מדוע חסרה להם מצווה כה בסיסית כמו התקיעה בשופר? מכאן עולה תמיהה: האם לא הגיוני יותר להסיק שהתורה שבעל-פה, והסברי המסורת בנוגע לתורה שבכתב, נוספו בתקופה מאוחרת כלשהי בהיסטוריה היהודית, לאחר שקהילת ביתא-ישראל התנתקה כבר מקהילות יהודיות אחרות והלכה בדרכה שלה?

394) אכן מפליא, ואיך וכיצד קרה שהיהדות הרפורמית אינה יודעת מצוות רבות ושונות, האין זה אומר שמצוות אלו הומצאו לאחר מחוללי הרפורמה? ואיך וכיצד נוספה בתקופה מאוחרת כל שהיא מצות תקיעת שופר המוזכרת בתורה במפורש (ויקרא כג כד במדבר כט א "באחד בחדש יום תרועה יהיה לכם")? האמנם קהלת ביתא ישראל עזבה אותנו לאנחות עוד לפני כתיבת התורה? והרי הם עצמם מחזיקים את ספר התורה [הכתוב בשפתם] ויש לשאול אותם מדוע אין הם מקיימים מצוה זו הכתובה לפניהם, במקום לשאול את מי שמקיים מצוה זו. קהלות שונות שהיו רחוקות נשתבשו בחוקים שונים ומשונים, גרעו והוסיפו, שכחו ובלבלו, כל זמן שלא היה בראש מעיניהם שימור המסורת, ולא היו חרדים לדבר ההלכה.

9. סמכותם של החכמים להטיל גזירות, המחייבות את כל עם ישראל 'לעשות סייג [גדר מרחיקה] לתורה", נראית כפרי יצירתם של חז"ל עצמם. אין בנמצא כל הסבר בר-תוקף ועקבי לאופן, בו ניתן ללמוד על סמכות זו מהתורה שבכתב.

חוזר על סעיף 8 כפי הפתגם "יש שקרים שלא חזרו עליהם מספיק..".

10. אין כל סיבה להניח שפירושים מסוימים של פסוקי התורה שבכתב, או מידות שהתורה נדרשת בהן, ניתנו על-ידי האלוקים למשה בסיני, כפי שטוען הרמב"ם. מכאן ניתן להסיק שכל פירושי החכמים לפסוקי התורה שבכתב, וההלכות הנגזרות מכך, הם פרי יצירתם של חכמים וביטוי למחשבתם הפורה, אך האנושית בלבד.

395) "אין סבה להניח" ומכאן "ניתן להסיק". המסורת מעבירה את המקסימום שיכלו בני האדם לעשות בכדי לשמר את הכוונה המקורית תוך מניעת כל שינוי, להבין ולפרש את התורה מתוך אמונה בקדושתה, לקבוע ולעצב את ההלכה בצורה שתשתמר ביותר על ידי העם. בודאי שכל זאת היא פעולה אנושית, אבל היא הפעולה האנושית הנדרשת מאת בני האדם ע"י האלהים, וזוהי הדרך בה ציוה לשמור את התורה – על ידי מסורת זקני הדור.

11. למרות שהרמב"ם טען, כי הלכות, חוקים ופירושים מסוימים של פסוקי התורה שבכתב ניתנו על-ידי אלוקים למשה, כדי להעבירם בעל-פה במהלך הדורות, הטענה הזאת טומנת בחובה קושי רב, כיוון שקיימת אפשרות סבירה, שהמסורות המוכרות לנו השתבשו במהלך הדורות, ואינן דברי אלוקים.

חוזר שוב על 8 ועל 10, ועושה רושם כי מכאן ואילך כבר תכנן את המספר הסופי של נקודות הסיכום: 30.

[אלא שכאן נתחדש כי הרמב"ם הוא זה שטען שישנם הלכות למשה מסיני, מה שמפורש בתלמוד במקומות רבים..].

12. כמה מגדולי רבנינו אימצו תפיסה, שלפיה האמת אינה בהכרח סיפור הדברים כפי שהתרחשו, אלא תפיסה, שבכוח השפעתה הרוחנית מביאה לתוצאות הרצויות. אם כזאת היא התפיסה הדתית לגבי האמת, הרי שאי-אפשר לסמוך על אמינותה של מסורת כלשהי, המהווה חלק מדתם של רבנים מעין אלה.

האם כל הערובה לאמיתות דתנו היא יושרם האישי של כל רבותינו, מקבלי המסורת ומעביריה? אם כן, הרי שתמוה הדבר בעיני: וכי אפשר להעלות על הדעת מצב בו נחתכים גורלות אך ורק על סמך יושרו האישי וכישוריו של אדם זה או אחר?

396) הערובה אינה "יושר אישי" של אדם מסויים או אנשים מסויימים, התורה והשתלשלותה הם ידיעות הסטוריות על אירועים ומצבים להם היה שותף כל העם. לשם משל: האם ידיעתינו על אריסטו, תורתו, תלמידיו, ורעיונותיו, הם פרי, או בערובת, ישרו האישי של מאן דהוא?

מה גם, שאצל חלק מרבותינו שונה מאוד הבנת מושג האמת ממה שמורגל בו אדם מן היישוב: 'נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא'  (ר' א.א. דסלר, מכתב מאליהו, כרך א, עמ' צד).

397) אך על מה מדבר ה"מכתב מאליהו"? על המקרים בהם מבין כל אדם שעליו לא לספר את מה שהוא יודע, כגון: רוצח שכיר שואל אותך האם אתה יודע היכן ביתו של פלוני. הוא לא בא לחדש מקרים בהם מומלץ לשקר, יותר מאלו שישנה עליהם הסכמה ברורה של כל בני האדם. ה"מכתב מאליהו" בא להגדיר מקרים אלו, שבהם לכאורה האדם "משקר", בכך שהוא קובע כי אין זה נקרא "שקר", שהרי הוא אומר את הדבר הנכון והאמיתי לאמרו. זהו ענין של הגדרה. ומה זה שייך ל'שאלה' האם מסורת חז"ל נאמנת.

ה'מקור' השני אותו הביא ידען לענין, הוא דברי ר' ירוחם ממיר ש"התחדשות" הירח עליה מברכים בראשית החדש, אינה התחדשות אמתית, שהרי צורתו של הירח אינה משתנה כמובן, רק לעינינו נראה הדבר כהתחדשות, ועל ידי ההתחדשות מכירים את כח הבורא, "אם כן, כיוון שעל ידי טעות זו האדם מכיר את השם-יתברך – מה איכפת לן שזה טעות?.. טעות זו היא האמצעי היחידי להשיג התכלית האמיתית, ואם כן – הרי הוא באמת הדרך הנכון, ואי אפשר לקראו בשם "שקר". דברים אלו כל כך פשוטים עד שקשה להבין מדוע טרח ר' ירוחם להסבירם באריכות. ואינם שייכים כלל לעניני נאמנות או אמינות. מה שמזכיר את הדיון בדבר אמינות המשטרה, המציגה במסמכים את ניידותיה כאלו יש להם "אורות מהבהבים", בזמן שהאור על גבי הניידת אינו כבה ונדלק כלל, אלא כסוי מתכתי מסתובב סביבו..

13. על-פי התלמוד עצמו, אין עדות מפי השמועה יכולה לתת תוקף לדבר כלשהו הקשור בחוקי התורה. ולאור זאת, המסורת בדבר יציאת-מצרים ומעמד-הר-סיני – אשר יכולה להיחשב היום, לכל היותר, אך ורק כעדות מפי השמועה – אינה יכולה לתת תוקף כעדות לאמיתות התורה עצמה.

398) לא מדובר כאן על "עדות" – האמנה לשני בני אדם ספציפיים על אירוע שטוענים שראו, אלא על ידיעות שעם שלם מכיל, אם אי אפשר להאמין לעם שלם על ההסטוריה שלו, אין שום דבר שאפשר להאמין בו. ולא יאומן כמה פעמים יכול לחזור על נוסחאות נבובות אלו של עדות, שמיעה, ראיה, הבטה, התבוננות, העתקה, מסירה, לפי כללים משפטיים חסרי כל הקשר לענינינו. הכל דיבורים תיאורטיים פורחים באויר, בהתעלם מטענות היסטוריות מכריעות שאותם אינו מביא כלל.

כל היהודים הדתיים בני-זמננו שמעו סיפור על כך מאבותיהם ואבות-אבותיהם – ולא יותר מכך. ושמענו סיפור זה עם האוזניים הפיסיות שלנו, באמצעות חוש השמיעה הפיסי עצמו. אם כך מדוע צריך אני לסמוך על חושיי כאשר מספרים לי על המסורת החפה-מטעויות בדבר אלוקים שנתן לנו את התורה, אולם אינני אמור לסמוך עליהם כאשר אני רואה שהשפן והארנבת אינם מעלים גרה?

399) האם מישהו ביקש מידען לחשוב כנגד ראייתו החושית, כי השפן והארנבת שבגן החיות מעלים גירה דרך גרונם? מתוך הבנה שהתורה שהיתה מקובלת על עם שלם במשך אלפי שנה לא תוכל להכיל נתונים שהיו ידועים לאותו עם כבלתי נכונים, עלינו לקבל אחת מהאפשרויות הטוענות שאין סתירה בין תיאורם של השפן והארנבת בגן החיות, לבין הכתוב בתורה, באחת מן הדרכים השונות הידועות.

14. הסיפור על התגלות אלוקית להמונים אינו ייחודי ליהדות: דיווחים על "התגלות להמונים" מופיעים גם בימינו אלה, כאשר הדמויות הנערצות ה"מתגלות" לציבור בדרך זו שייכות לדתות השונות מדתנו. את ה"התגלויות" האלה יש להסביר, כנראה, במונחים של פסיכולוגיית המונים, ולא במונחים תיאולוגיים/דתיים.

הסיפור על התגלות להמונים הוא כמובן איננו ייחודי ליהדות. בדת הקתולית יש מסורת מוצקה בדבר התגלויות של מרים, אמו של ישו, לבודדים ולקבוצות, נוצרים ולא-נוצרים כאחד.

400) דוגמאותיו של ידען מראות על הבנתו המעמיקה את הטיעונים.. הוא משווה התגלות של מרים הקדושה בשמי מצרים, כשהמדובר באורות זוהרים בגלקסיה, שאינם אומרים דבר לאף אדם. או סיפור שנמצא כתוב בספר אנונימי כי כמה עשרות בני אדם ראו צלבים על בגדיהם. למסורת היהודית. אף עם בעולם לא החזיק ספרי הסטוריה שהיו מקובלים על כל העם אלפי שנים ובהם מתוארת התגלות לכל העם כולו, מאות אלפי בני אדם, ומתואר כי התגלות זו שינתה את חייהם וקבעה להם צורת חיים חדשה ויחודית בעולם, שלימים גם שינתה את פני כל העולם. אם היה כל כך קל לשתול סיפור שכזה או דומה לזה, או אפילו מזכיר את סיפור זה, מדוע לא עשו כן אף עם או כת או דת, מדוע אף אחד אינו טוען להתגלות בפני מאות אלפי בני אדם הכרוכה בנסים מדהימים ששינו את פני הממלכות בהם התרחשו הדברים, ומכחם כל העם החל לקיים מאות מצוות מיוחדות ומקיפות?

ולא יאומן כמה מאריך ידען על גבי עמודים שלמים לדון בפרטי הפרשיה חסרת המשמעות של קבוצה שטענה כי ראתה צלבים על בגדיה במשך רגע אחד. האם הם קבלו הודעה מראש על כך במשך שלשה ימים, האם הם שמעו דיבורים מפורשים המורים להם מסקנות ממה שראו: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"!? האם הם טענו שעם שלם ברור ומוגדר הקיים לפנינו ראה את הדברים וקיבל אותם הלכה למעשה, האם במעשה זה ניתנה להם תורה ששינתה את חייהם וחיי כל העולם, האם קדמו לאירוע זה נסים וקסטרופות שגרמו לשינויים ולזעזועים מדיניים, ולאחריו המשיכו עוד ארבעים שנה של אירועים כאלו? אדם יכל להיות נוכח באירוע שכזה של ראיית צלב זוהר, בדיוק כשם שאדם נוכח במופע קסמים או בקרקס, ובערבו של יום הלך לישון והאירוע הפך לאפיזודה גרידא. האם דומה הדבר להסטוריה של העם היהודי שכולה יונקת מכחו של מתן תורה וכולה מבוססת עליו, וכל הספרות והאירועים שעברו על העם מיום מתן תורה עד לרגע זה כולם כולם שרשם בתורה ובנתינתה.

ה'התגלות' האחרונה של מרים היתה ב1971 במצרים לעיני מאות אלפי בני אדם, והנה, אם נעיר מצרי כל שהוא באמצע שנת הלילה, ונשאל אותו מה הוא יודע בענין התגלות של מרים, ברור הדבר שלא נזכה לשמוע ממנו כי אם קול פיהוק וקללה או שניים בערבית עסיסית.. לעומת זאת אם נעיר יהודי באמצע שנתו, ונשאל אותו מה הוא יודע על מלחמת יום הכיפורים, שאירעה בשנת 1973, הוא ידע לספר לנו על הרמטכ"ל, על הקרבות, על וועדת החקירה, על אלופי הפיקוד, ועוד פרטים רבים אחרים, גם במקרה שהוא נולד לאחר המלחמה. אירוע כמלחמת יום הכיפורים שזעזע את המדינה כולה הוא אירוע שלא ניתן לשכוח אותו, ומאותה סבה בדיוק לא ניתן גם לבדות אותו. אף אדם לא יוכל לבדות אירוע בסדר גודל כזה ולשכנע עם מסויים כי הוא 'עבר אותו', וגם בעוד מאה שנים לא יוכל אדם לבדות אירוע שכזה. [מובן שהתמונות או הסרטים הם חסרי משמעות ברמה של הוכחות, שהרי יש לנו גם סרטים מ"פארק היורה" וממלחמת טרויה]. האירועים של יציאת מצרים, מתן תורה, נדודי המדבר, וכיבוש הארץ, על הנסים ששינו את חוקי הטבע בתורה מסודרת במשך עשרות שנים, הם בעלי השלכה רבה פי עשרות ומאות ממלחמת יום הכפורים, וההשוואה ל'התגלות' מרים, הינה בגדר "שאינו יודע לשאול".

15. המסורת היהודית טוענת, כי כלולה בה תמונה היסטורית מלאה ומדויקת של תהליך העברתה מדור לדור. אולם, הסיפורים מתוך המסורת היהודית על דמויות מפתח בתולדותיה, כגון עזרא ונחמיה, אנשי הכנסת הגדולה ושמעון הצדיק, הם מעוותים במידה רבה ולעיתים דמיוניים לגמרי. בכך מתערערת הטענה בדבר המימד ההיסטורי שבסיס המסורת.

401) מתוך "שלל הסיפורים" המעוותים במדה רבה ולעתים דמיוניים", טרח ידען להביא רק סיפור אחד, ובו הדגיש חזור והדגש את בורותו בכל מה שכרוך בהסטוריה, כמו בשאר התחומים, הוא סיפור פגישת שמעון הצדיק ואלכסנדר, בו נדבר להלן.

ברור מכאן שאנשי תחילת התקופה הפרסית (כמו נביאים אחרונים) לא יכלו היו לפגוש את החיים בסוף התקופה הפרסית, וששמעון הצדיק, אם הוא פגש את אלכסנדר ב-332 לפנה"ס, לא יכול היה ללמוד תורה גם מדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שעליהם דווח שנלקחו כילדים לחצר מלכותו של נבוכדנאצר, עוד לפני חורבן בית-ראשון (דניאל א,א-ו), ולכן היו די זקנים כבר בתחילת התקופה הפרסית ב-539 לפנה"ס.

גם זמן בנייתו של בית-המקדש השני, כפי שמוצג במסורת היהודית, נראה לא-היסטורי.

הזמנים הנקובים בטבלה לעיל מובאים על-פי הסופר המצרי-יווני תלמי (המאה ה-2 לספירה). תלמי, שהיה אסטרונום, הקפיד לציין את שנותיהם של ליקויי השמש והירח. מכיוון שניתן לחשב את תאריכיהם של ליקויי המאורות, היה בידו כלי לבדיקת מידת דיוקם של רשימות הכרונולוגיה שלו, הקרויות 'הקאנון של תלמי'.

402) פרט אחד קטן שכח ידען לציין, תלמי לא ידע על הליקויים שהיו בשנותיו של כל מלך, אלא בדיוק להיפך: לאחר שהרכיב רשימה הסטורית כל שהיא, הוא חישב אלו לקויים חלו בשנים בהם מלכו מלכים אלו לפי הרשימה שבידו. לפיכך אין שום ערך הסטורי לקביעת הזמנים ע"י ליקויי החמה שרשם תלמי, שכן הם מסתמכים על הסיפור שבידו, ולא הסיפור עליהם.

על הזמנים הנקובים בטבלה כותב ההסטוריון ד"ר חפץ (מגדים יד'): "כל המקורות (של ההסטוריה הפרסית והכשדית) אינם מקורות המשתלבים זה בזה מעצמם כחוליות בשלשלת, הם סותרים זה את זה במדה מרובה ובצורה בולטת, וזאת לא רק בענינים שוליים, אלא גם בענינים מהותיים מאד. על סמך שלל המקורות האלו לא ניתן ליצור רצף הסטורי מתקבל על הדעת של המאורעות ההסטוריים החשובים לפי סדר כרונולוגי מוסכם, ללא פרשנות מתוחכמת ומעמיקה, ולרוב מתוך העדפת מקור אחד על חברו כשלא ניתן לגשר על פני הסתירה, ויעידו על כך חילוקי הדעות היסודיים המרובים בין ההסטוריונים בני העת החדשה. במצב בלתי ברור ובלתי יציב זה השקפתו של כל הסטוריון וחוקר הינה בעלת תפקיד מכריע בדרך ראייתו ההסטורית". אך ידען, תוך שהוא משתמש בליקוייו, רואה תמונה ברורה ובהירה הנשקפת אליו מן הטבלה, והוא כרוך אחריה בלהיטות מפעימה.  

שמעון הצדיק, שתואר כאחראי להעברת המסורת היהודית לדור שלאחרי 'הכנסת הגדולה'. הגמרא ביומא סט ע"א מתארת את פגישתו עם אלכסנדר הגדול, שצבאותיו כבשו את ארץ ישראל ב-332 לפנה"ס. אולם במסכת מנחות קט ע"ב מתואר שמעון הצדיק כאביו של חוניו הכוהן, שבנה את "מקדש חוניו" בליאונטופוליס, מצרים, באמצע המאה ה-2 לפנה"ס. ברור מהנתון האחרון ששמעון הצדיק עצמו התחיל את חייו רק לקראת סופה של המאה ה-3 לפנה"ס, ולכן לא יכול היה להיפגש עם אלכסנדר הגדול בתחילתה של המאה ה-3 לפנה"ס. מכאן משתמע גם שלא היה מעורב בהעברת התורה שבעל-פה לדור שלאחר סוף התקופה הפרסית. ויתרה מזאת נאמר במסכת סוטה לג ע"א: 'מעשה בשמעון הצדיק, ששמע בת-קול [יוצאת] מבית קודש-הקודשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא [התבטל המעשה הרע] דאמר שנאה לאייתאה על היכלא [שרצה השונא-אויב לגרום לבית-המקדש] ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו'. רש"י אומנם ציין ש-"גסקלגס" הוא "שם מלך יוון", אולם לא היה מלך בשם כזה ביוון או בעולם ההלניסטי. ומבין כל מלכי הגויים שפעלו באופן כלשהו ביחס לבית-המקדש שבירושלים, בולט שמו של הקיסר הרומאי גאיוס יוליוס קַליגוּלה (37-41 לספירה), כדומה בצלילו ל"גסקלגס". קליגולה סבל למעשה ממגלומאניה, ראה את עצמו והופיע בציבור כאלוהות. הוא דרש מנתיניו הערצה כאל, וגם בנה מקדש המיועד לפולחנו. בהשפעת המגלומאניה, ציווה קליגולה שאת פסלו ישימו בבית-המקדש היהודי. אגריפס הראשון, שהיה חברו של קליגולה, ומונה על ידו למלך יהודה, הצליח לשכנע את הקיסר לבטל פקודה זו. זמן קצר לאחר מכן מת קליגולה. זהו הסיפור היחיד היכול לשמש בסיס סביר ביותר לסיפור הגמרא (למרות שעובדתית, בניגוד למסופר בגמרא, פקודות קליגולה בנוגע לבית-המקדש התבטלו עוד לפני מותו). אולם אם שמעון הצדיק שמע את הבת-קול אחרי מותו של קליגולה בשנת 41 לספירה, אזי אין זה אפשרי שהוא פגש את אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס, או שבנו בנה מקדש בליאונטופוליס באמצע המאה ה-2 לפנה"ס. מדובר פה באדם שנחשב היה כגדול מעבירי המסורת מאנשי כנסת הגדולה לדור הבא. ועם זאת סיפור חייו לוט בערפל. זה הופך את המסורת לבלתי אמינה כמקור היסטורי; וקושי נוסף מתעורר לאור השילוב הקיים בגמרא בין אגדות וסיפורי גוזמא לענייני המסורת עצמה.

403) בכל מה שקשור לסדר זמני התקופה הפרסית, הארכנו במאמר על השמיטה, ובמאמר על מגילת אסתר.

בהקשר לחשבונותיו על זמנו של שמעון, נציין קודם 2 טעויות:

-"במסכת מנחות קט ע"ב מתואר שמעון הצדיק כאביו של חוניו הכוהן, שבנה את "מקדש חוניו" בליאונטופוליס, מצרים, באמצע המאה ה-2 לפנה"ס". טעות, בגמרא לא מוזכר כי מקדש חוניו נבנה באמצע המאה ה2, נתון זה נכתב מתוך הנחות מסויימות, ואחת מהם היא ההנחה שחוניו אינו בנו של אדם שנפגש עם אלכסנדר.

-שמעון הצדיק לא יכול היה להיפגש עם אלכסנדר הגדול בתחילתה של המאה ה-3 לפנה"ס. טעות, גם לדבריו המפגש עם אלכסנדר לא נערך "בתחלתה של המאה ה3 לפנה"ס" כפי שהוא כותב, שהרי שנת 332 חלה במאה הרביעית לפני הספירה!  ושכח ליצן זה שלפני הספירה מנין השנים 'יורד' והולך ולא להיפך.

שמעון הצדיק היה בימי אלכסנדר, ובימי המלך תלמי לאגוס (הראשון), ונפטר בימי תלמי פילדלפוס (השני, האחראי לתרגום התורה). שמעון הצדיק אינו לוט בערפל, אלא הוא אישיות הסטורית מוכרת, יהושע בן סירא, מתאר את שמעון הצדיק ומעמדו על פני פרק שלם (בן סירא נ; א -כד): "גדול אחיו ותפארת עמו שמעון בן חניו הכהן.. ככוכב אור מבין עבים.. ויקיפוהו כערבי נחל כל בני אהרן בכבודם ואשי ה' בידם נגד כל קהל ישראל".

גם יוספוס מספר על עובדת פגישת שמעון עם אלכסנדר, ואין כל סבה שלא לקבל את דבריו, המבוססים בדרך כלל על רשימות היסטוריות. מעשה זה של פגישת שמעון עם אלכסנדר באנטיפטריס נזכר גם במגלת תענית שהוא החיבור ההסטורי העתיק ביותר לתקופת הבית השני, ומקובל על כל החוקרים. ולא עוד אלא שגם סופר דברי ימיו של אלכסנדר מספר על אירוע זה (קוינטוס קורטוס, הסטוריה של אלכסנדר, ספר שני עמ' 57). גם אם לא היה מסופר מעשה זה, היינו צריכים להמציאו, שהרי אלכסנדר שכבש את צור, מצרים, עזה, סוריה, לא נלחם על ירושלים ולא הוצרך לכבשה, אף שהיתה בעלת ברית ופחווה של דריוש הפרסי. יוספוס מזכיר אמנם את שמו של הכהן הגדול "ידוע", וביוסיפון הגירסה "יוחנן", אך אנו מוצאים בכל המלכים והכהנים בימים ההם שהיו להם כמה כינויים [יוחנן – הורקנוס, אלכסנדר – ינאי  - יונתן, ישוע – יזון], וגם אפשר כי במקורו של יוספוס היה כתוב "הכהן הגדול" והוא תירגם את הדברים לפי הבנתו לכהן הגדול 'ידוע' (ראה גם בדורות הראשונים ח"א פרק יב' הסבר אחר). וראה באנצ"מ ערך הלניזם (כרך ב' עמ' 817): "בסיפורי התלמוד ויוסף בן מתתיהו יש כנראה גרעין היסטורי, מסתבר שבאמת נפגשו אלכסנדר והיהודים בקרבת המקום שיסד שם הורדוס את אנטיפטריס, שהרי שם עברה הדרך הצבאית.. ואף זו עובדה הסטורית שהשומרונים וגם היהודים בירושלים יראו מפני חמתו של אלכסנדר והם השתדלו לפייסו.. נראה שהיהודים הצליחו במעשיהם". "אחרי כיבוש צור התקדם אלכסנדר דרומה למצרים, נראים הדברים שנפגש אלכסנדר בדרכו במשלחת של יהודים ליד המקום שבו הוקמה העיר אנטיפטריס ע"י הורדוס המלך.. מתקבל על הדעת שהתלמוד שמר בענין זה מסורת עם נכונה", (אנצ"ע ערך אלכסנדר מוקדון).

אמנם אי אפשר להתעלם מבורותו הבולטת של ידען לאורך כל הענין, הוא אינו יודע עובדה פשוטה הכתובה בכל ספר הסטוריה: היו שני אנשים בשם שמעון הצדיק. לפי דעת ההסטוריונים של חכמת ישראל (זכריה פרנקל ב"דרכי המשנה" עמ' 30, רנ"ק מורה נבוכי הזמן שער יא', גרץ בדברי ימי ישראל, ווייס בדור דור ודורשיו) שמעון הצדיק (השני) שנפטר בשנת 190 לערך (מבא מאת פרופ' הרטום לבן סירא). היה אביו של חניו מקים המקדש במצרים "מקדש חניו". ואלו לדעת בעל "דורות הראשונים" שמעון השני לא היה צדיק כלל ועיקר, וחוניו היה בנו של שמעון הראשון (ח"א עמ' 176. ראה שם את כל חשבונות הזמנים). 

מעשה הבת קול ומיתתו של גסקלגס הפך אצל ידען לגרוטסקה, הוא בודה מדמיונו את קליגולה במעשה זה, ולאחר מכן תמיה כיצד ייתכן ששמעון הצדיק חי כשלש מאות שנה לאחר מותו המתועד היטב, [וגם אמרו חכמים במפורש (מגילה יא.) כי שמעון הצדיק היה לפני בית חשמונאי] וכן שגזרת קליגולה לא בטלה כלל במותו, הכל על סמך שיבוש השם "גסקלגס", בשם הטיעון היהיר והמטופש: "לא היה מלך בשם כזה ביוון או בעולם ההלניסטי", אך אין שום רשימה הכוללת את כל המלכים הנסיכים והאצילים בעולם ההלניסטי, וייתכן בהחלט שהיה שליט כזה, גם אם לא היה מולך על אחת האימפריות היווניות. בפרט שהסיום "לגס" מזכיר את הכנוי "לגוס" של מלכי יוון בתקופת שמעון הצדיק [אלו שמלכו לאחר אלכסנדר, שמלך שנים ספורות בלבד]. מעשה זה מופיע בעוד שני מדרשים (ירו' סוטה פ"ט, שהש"ר ח ג), ובכולם הגירסה קרובה לשם המופיע כאן "גסלקגס" ולא קליגולה. קיסרי רומי כונו במקרים כאלו בתלמוד "הקיסר". ובכלל, בימי קליגולה היו הכהנים הגדולים מינויים פוליטיים עלובים, שבתלמוד האריכו בכל הזדמנות בחסרונותיהם ובפחיתותם, ולא היו מספרים על כהן גדול צדיק השומע בת קול בתקופה זו[12], וקל וחומר לחשוב ששמעון הצדיק חי בימיו של רבן גמליאל.. ואילו ידען, בהבל פיו, מערב שני בני אדם שונים, מוסיף לעיסה סיפור שלישי – מעבד אותו על פי דמיונו, ולקינוח, תמיה כיצד מתיישבת כל העירבוביה הזו שהוא עצמו יצר!

בהקשר זה ראוי לציין שאין כל כתובת או מסמך היסטורי מתקופת פרס אשר מזכיר אנשים בשם עזרא ונחמיה. זאת למרות הנטען בתנ"ך, שהוענקה להם סמכות רשמית מטעם מלכי פרס, ושהם היו בעלי עמדה מאוד חשובה בחצר מלכות פרס: נחמיה היה שר המשקים (עמדה חשובה ביותר על-פי הרודוטוס, היסטוריה, ספר ג, פרק 34), ועזרא היה סופר (ספרא בארמית וספירו באכדית (נ.ב. שרייבר באידיש)) – פקיד רשמי וממונה על הארכיון המלכותי (ראה: האנציקלופדיה העברית, כרך ו, עמ' 314). אנחנו מוצאים איזכורים של אנשים אחרים בעמדות דומות, וגם של פקידים יהודים במעמד יותר נמוך, בתעודות היסטוריות פרסיות – אולם דבר לא נאמר על עזרא ונחמיה.

404) מדהים! אין שום אזכור של עזרא ונחמיה, כלומר ידען מנסה לפקפק במציאותם של עזרא ונחמיה, מה שלא עשה שום חוקר עד לעצם הרגע הזה. וכמה מגוחך להתפלא שלא נמצאה במקרה כתובת המזכירה אותם, וכי אנו יודעים מי היה הסופר ושר המשקים של כל מלכי פרס ומדי לדורותיהם? ומה תמוה בכך שגם על שר המשקים של ארתחשסתא אין אנו יודעים מן הכתובות? עזרא ונחמיה חיו בתקופת הבית השני, והתנא רבי אלעזר בן עזריה היה בן אחר בן לעזרא הסופר, ומחמת יחוס זה שהיה ידוע לכל העם מינו אותו לנשיא על ישראל למרות גילו הצעיר (ברכות כח.) ואכן, מזלו של רבי אלעזר בן עזריה שידען לא נכח באירוע, שאם כן, היה מגלה את אזנם של חכמים שעזרא הסופר לא היה ולא נברא, וראב"ע היה מפסיד את הנשיאות..

וראה באנצ"מ ערך עזרא: "אין לשים לב לדעות קיצוניות כמו זו של טורי שעזרא לא היה ולא נברא", ושם בהמשך ובערך עזרא ונחמיה כי כל דעות החוקרים שהטילו ספקות בפרטים שונים שבעזרא כולם בדויות ובלתי מוכרחות. "כיום אין ספק שספר עזרא-נחמיה סודר לא יאוחר מימי נחמיה" (אנצ"ע ערך עזרא החיצון).

"כל פרק א' הוא מיד המחבר עצמו בודאי ע"פ מקרות מוסמכים.. אין כל ספק שהיא (הרשימה בפ"ב) העתק מתוך תעודה רשמית שנעשתה בזמן העליה בימי כורש, כפי שמוכח ממספר הבהמות שהן בהמות של משא ורכיבה ולא מקנה בקר וצאן, ועדיין אין בזמן הרשימה כהן גדול, ומשפחת הקוץ נפסלה בה מן הכהונה, לא כבימי עזרא.. החוקרים בני הדור הקודם הטילו ספק באמתות דברי המקור הארמי, וביחוד כפרו באמיתות המסמכים הרשמיים שבו, אך כבר אד. מיאר הוכיח את נאמנותם, וכתבי יב שנתגלו אחר כך והדומים למקור הארמי בלשונם ובסגנונם הוספיו סעד לאמיתותם.. סגנונה של הרשימה דומה לסגנונו של נחמיה בפרקים אלו ואין ספק שהיא שייכת לזכרונותיו של נחמיה .. יש לומר שהוידוי הגדול נתחבר ע"י עזרא.. וכן גם תנאי האמנה מעיקרם נכתבו או הוכתבו ע"י עזרא" (אנצ"מ ערך עזרא ונחמיה עמ' 144-6).

ונביא כמה פרטים על ערכם ההסטורי של ספרי עזרא ונחמיה: "רוב החומר שמאחר החרבן בספר דברי הימים ובעזרא ונחמיה נחשד ע"י כמה חוקרים להיותו מזוייף ברם התגליות והחקירות מן הזמן האחרון ביטלו לחלוטין את ההשקפה הקיצונית הזאת והוכיחו שאף הסניגוריה המצויינת של מאיֶר על אמתתו של זה לא זו בלבד שהיא נכונה בתכלית אלא שאף היא לא הרחיקה כל צרכה" (אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 166).

הצהרת כורש וסגנונו - על גליל כורש כתוב "את המקדשים שהיו חרבים זמן רב יסדתי למענם מקדשי קבע אני גם קיבצתי את כל תושביהם לשעבר והחזרתי להם את אדמתם יהי רצונם של כל האלים שהחזרתי אותם למקום מגוריהם ויבקשו עלי חיים ארוכים מאת בל ונבו". ישנו דמיון מפליא בין גליל כורש בו הוא מצהיר את הצהרתו הידועה לבין ניסוח הדברים במקרא – בספר עזרא (עולם התנ"ך ישעיהו).

מכתב כורש - במכתב כורש נזכר (עזרא א א) "בשנה אחת", וכבר נתקשו רבים: והלא מלך עוד קודם. "תעדנה כיום החקיקות שנגלו בשנים האחרונות ושטרי הדיוטות לאין מספר שנמצאו בחטיטות החדשות כי כולם מונים מנין חדש זה" (תוצאות החטיטות עמ' 4. המקורות מצוינים שם). הכנוי העצמי "כורש מלך פרס" נמצא במכתביו, לבטוי המופרז "כל ממלכות הארץ נתן לי" יש מקבילות במכתביו "אני מלך הכל מלך ארבע קצוי תבל". השיב את כל צלמי אלהי העמים להיכליהם. גם גולים השיב למקומותיהם (שם).

סנבלט - סנבלט הידוע מנחמיה נזכר בכתבי יב (אטלס דעת מקרא עמ' 310) וכן נמצא החותם של הפחה "יהוא בן סנבלט" (שם עמ' 323).

תכנית ירושלים בימי נחמיה – "תכנית העיר ירושלים משוחזרת במדה רבה לפי תיאורו של נחמיה ורק התואי הכללי ובמיוחד חלק מן השערים וקטעי החומה הדרומיים ידועים מן המחקרים הארכיאולוגיים. מחקרים אלו מלמדין ששטח העיר צומצם בדרום בהשואה לעיר הקודמת, כתוצאה של העתקת קו החומה מן המדרון אל מעלה הגבעה. לפיכך נזכרו בנחמיה ג כ-ל בתים רבים שלאורכם נבנתה החומה החדשה" (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 170).

שמות - "כמה תעודות בקבוצת פפירוסים ארמיים מן המאה החמישי שנמצאו ביב יש בהן כדי להאיר את עינינו.. לשון התעודות ארמית.. שמותיהם ע"פ רוב מקראיים (עזריה ברכיה משולם מחסיה נתן וכיו"ב) וביחוד שכיחים ביניהם שמות הנמצאים בספרי היחס של עזרא ונחמיה.. בבית המשפט היו נשבעים בשם יהו" (ש. דובנוב. דברי ימי עם עולם) כן הבאנו כיוצא בזה בהקשר לשמות מס' עזרא, מכתבי הסטוריונים יוניים, - בהתייחסות למאמר על מגלת אסתר.

סגנון המלך – בעזרא ו י המלך חותם "מלכא ובנוהי" (וכן עוד ז' כג'). סגנון זה מתאים להסכם שחתם דריוש עם אספרטה (אולמטסד, מובא במאמרו של ד"ר חפץ מגדים יד "התקופה הפרסית" הערה 109).

בעל טעם – בעזרא פ"ד מוזכר פקיד פרסי המכונה 'בְּעֵל טְעֵם', משמעותו של שם זה לא היתה ברורה, עד שנמצא בתעודות יב דרגה משרדית המכונה בערך כך (אנצ"מ ערך בעל טעם).

אלישיב – עזרא י ו : לשכת יהוחנן בן אלישיב. אפשר שהוא המוזכר באחת התעודות הארמיות שנצאו ביב שהיה כהן גדול בשנת ה14 לדריוש השני (פירוש הרטום לעזרא החיצוני ט א).

שמשי סופר המלך – ההסטוריונים אולמטסד וקמרון מצביעים על אישיות בשם שמש שהיתה בחצר המלך בזמן זה (ד"ר חפץ מגדים יד' הערה 124 הוא קורא "שמשי רבא" ואת ההמשך "בלשהימני" כ"בן המן" כפי מסורת חכמים שהיה בנו של המן).

גשם הערבי – בספר נחמיה מוזכר גשם הערבי. בכתובת מן המאה החמישית לפנה"ס מוזכר גשם מקידר (ראה במאמרו של ב. אופנהיימר, מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית, 1970. המקור:3. I. Rabinowitz, Aramic Inscriptions of the Fifth C.B.C. from a North-Arab Shrine in Egypt. JNES, 15, 1956, 1-9.).

יוחנן הכהן – בנחמיה יב כג נזכר נחמיה בנו של אלישיב, זהו כנראה יהוחנן הכהן הגדול הנזכר בפפירוס המפורסם של יב משנת 408 (אנצ"מ ערך דריוש השני).

גנזי המלך – בעזרא ה,יז. ו,א, נזכרים גנזי המלך כמקום שמירת מנשרים מלכותיים ובעזרא ז,כ כתוב שינתנו צרכי ביהמ"ק בירושלים מגנזי המלך, מכאן מסתבר ששימשו גנזי המלך כמשרד מנהלתי, מעין משרד האוצר. להנחה זו מסייעת תעודה מתעודות יב הקובעת שדו"ח ישתלח על המדכריא די גנזא כלומר אל מזכירי האוצר (אנצ"מ ערך גנזים).

אכן, כל הפרטים מדוייקים ונכונים, אך עזרא ונחמיה עצמם [מחברי הספרים, הכותבים בזמן המאורעות, כאמור, בגוף ראשון] לא היו ולא נבראו!

16. היהדות גם אינה טוענת שברשותה מצויה מסורת המונים, לגבי התורה והמצוות, שהיתה רציפה לגמרי ובלתי-מופרעת במהלך כל הדורות. הן התנ"ך והן מפרשיו מודים, שבמשך תקופות זמן ארוכות נשכחה המסורת על-ידי רובם הגדול של היהודים, מלבד אולי מספר יחידי סגולה.

405) התנ"ך ומפרשיו, כמובן, אינם מודים ואינם יכולים להודות לדבר שטות שכזה, שכן ישנו רצף של ספרים הסטוריים מימי האבות ועד שיבת ציון, בהם מתואר שמו של המנהיג, הנביא, ושימוש בספרי התורה. ומכיון שהתנ"ך ומפרשיו מקבלים את הספרים האלו כספרים שנכתבו בזמן האירועים, הרי ישנו רצף של עדות על המסורת, ובכל דור בו נמציא שהיתה ירידה בשמירת המסורת, עובדה היא שעכ"פ כל הספרות ההסטורית שלפנינו הקודמת לו נשתמרה.

ישנה עדות ברורה לסדר ההסטורי של הספרים, מכיון שכל ספר מעיד ומשתמש בספרים שלפניו: עזרא ונחמיה משתמשים ומצטטים בכל ספרי התורה והנביאים הקודמים להם. יחזקאל משתמש ומצטט מן התורה, ירמיהו, ישעיהו, והספרים הקודמים. ישעיהו מצטט מהנביאים שלפניו ומן התורה. מלכים משתמש בספר שמואל שופטים ובתורה, שמואל משתמש בשופטים ובתורה, שופטים משתמש ביהושע ובתורה, ויהושע משתמש בתורה – זוהי הצלבת מידע הסטורית לאורך כל הדורות. וגם אם נמצא משפט קיצוני באיזה ענין ברד"ק או בספרים דומים, אין בכח משפט זה להפריך את העדות ההסטורית.

בכדי לפרט את ההסתמכויות האלו יש צורך בחיבור שלם, והמעונין לראות חלק מן המקורות יעיין בסוף תנ"ך דעת מקרא.

17. למעשה, למרות טיעונים להיפוכם של דברים, אין ליהדות מסורת המונים אמיתית בנוגע ליציאת-מצרים ומעמד-הר-סיני. כל המצוי בידינו הוא סיפור התורה בנוגע לאירועים אלה. ברור שאין לתת אמון בסיפור זה מלכתחילה בטרם בודקים את מידת אמינותו. אולם המסורת שבידי היהדות בת-זמננו מבוססת אך ורק על סיפור התורה לגבי אותם האירועים, בליווי פרשנות רבנית מאוחרת. אין במסגרת של המסורת היהודית שום סיפור אחר בנוגע לאירועים הללו, המסתמך על סיפורים שבעל-פה המועברים מדור לדור או על מקור כתוב אחר.

406) על ה'לוגיקה' החדשה מבית מדרשו של ידען בנושא זה, ראה תגובה 53. אך כיצד הוא מתעלם מכל אגדות חז"ל שהם מסורות המוסיפות פרטים רבים הקשורים במתן תורה, ומסתמכות על מסורות המועברות מדור לדור? למשל הדרשה על "רעה נגד פניכם" כי המדובר בכוכב שיסייע למצרים נגד ישראל, מקורה בידיעה כי "רע" היה אל השמש המצרי. חז"ל לא קראו זאת בספרי הארכיאולוגיה שלנו, אלא ידעו זאת ממסורת.

וגם החוקרים יודעים זאת: ראה גם למשל את דברי קאסוטו: "לפי אגדת חז"ל היה הנחש דומה לאדם בצורתו ובקומתו, וצורה זו מתאימה לציורים שבחותמות מיסופוטמיות אחדות" (קאסוטו בראשית עמ' 107). ובעולם התנ"ך: חטא דור המבול הוא לפי חז"ל: גזל אלימות ופריצות, בתורה לא נזכר הדבר, אך בטקסט המיסופטומי שפורסם לאחרונה (עולם התנ"ך עמ' 57) אנו מוצאים את תיאור דור המבול: "איש מתקומם על רעהו בכל מקום ניאוף".

כן פילון מגבל מספר על מסורת פיניקית כי כרונוס ארב לאורנוס אביו וסירסו כדי שלא יוליד בן נוסף שישתלט עליהם (עולם התנ"ך בראשית עמ' 68) כן מספרת המיתולוגיה החיתית על כומרבי ואביו אנו והיונית על זאוס ואביו כרונוס. וזה מקביל לאגדת חז"ל (סנהדרין ע.) על מעשה כנען לנח, שסירסו כדי שלא יוליד בן רביעי.

חז"ל דרשו את השם "דמשק" שדולה ומשקה.. (יומא כח. בשם רבי אליעזר). והנה הארמים כבר דרשו את השם דמשק מלשון השקאה (עולם התנ"ך עמ' 109).

האגדה כי הגרגשי ברח לאפריקה נמצאה בכתובת אפריקנית עתיקה (עליה מספר ההסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, על כתובת זו מעידים גם ההסטוריון יוחנן מאנטוכיה, וסווידאס במילונו (יוחנן לוי, עולמות נפגשים, הוצ' מ. ביאליק תשכט', עמ' 60).

ומענין מאד כי חכמים אמרו ששמה של אם אברהם אבינו הוא "אמתלאי בת כרנבו", והסבירו: מה נפקא מינה? לתשובת המינים. להראות למינים שיש בידינו מסורות הסטוריות, ואכן, לאחר אלפיים שנה באו הדברים לידי 'תשובת המינים' כשהתברר שאחת המשפחות החשובות והעתיקות באור נקראה 'כרנוב'.

רבות מאגדות חז"ל נמצאות גם בספרים חיצונים קדמוניים, כגון בספר קדמוניות המקרא, ראה שם למשל את סיפור אברהם בכבשן האש.

יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" מספר על אריכות היום היוצאת מן הרגיל במלחמת יהושע, ומוסיף כי עדות לכך נמצאת בספר שהיה מונח במקדש – ספר יוחסין וזמנים עתיק נוסף שאינו מכלל התנ"ך והיה לנגד עיניו. ראה בהערותיו של אלכסנדר שור ל"קדמוניות היהודים" בהוצ' רביבים ת"א 1939 דף על דף לפי סדר הספר הקבלות רבות מאד למדרשי חז"ל. ספוריו של יוסף שלא היה מיושבי בית המדרש נבעו ללא ספק ממקורות כתובים שונים, ואלו מקבילים לאגדות חז"ל שמהם נכתבו מאתיים ושלש מאות שנה לאחריו. ומיותר לציין שספרו של פלביוס בשפה הרומית לא היה לעיני חכמים.

וראה קאסוטו בהקדמתו לתורה: "בכדי לקבוע את תוכן המסורות שהיו נפוצות בעם ישראל.. גם בספרים החיצונים ובספרי חז"ל אע"פ שנכתבו בזמן מאוחר נכללים יסודות עתיקי ימים העלולים להפיץ אור על המסורות שהיו רווחות בישראל בתקופה הקדומה ביותר".

מתוך כתבי המקרא יוצא ברור שמלבד המסופר בספר בראשית עוד היתה המסורת הקדומה מגידה על אברהם ועל משפחתו כמה דברים אחרים.. אפשר הדבר שבאגדה המאוחרת על אברהם הידועה לנו מתוך הספרים החיצונים ומדרשי חז"ל.. נשתמרו יסודות אחרים מהמסורת הקדומה (אנצ"מ ערך אברהם)

18. אמנם מוצאים אנחנו מסורות יהודיות מן העבר הרחוק בנוגע ליציאת-מצרים, אבל הן שונות ממסורת התורה, ואינן תואמות את סיפור התורה בפרטים חשובים רבים, והדבר מטיל ספק בתפיסה האמונית בדבר מסורת יהודית אחת ויחידה.

תיאורים אלו שנכתבו "בידי סופרים שראו עצמם, וגם נחשבו על-ידי הקהילה היהודית, כיהודים נאמנים המדברים בשבחה של המסורת היהודית". ארטפנוס, יוספוס, פילון שונים בפרטיהם מסיפורי התורה.

407) כאן כבר איננו שם לב למה שהוא טוען. ארטפנוס יוספוס ופילון חיו מאות שנים לאחר שהתפרסם תרגום השבעים לתורה, [וכן בימינו נמצאו המגלות הגנוזות ובהם גם טופס התורה] ואין שום ויכוח על העובדה שהתורה היתה קיימת אז בשלמותה בדיוק כפי שהיא לפנינו [גם אם יש מי שדן על חסרות ויתרות וכיו"ב]. מכיון שהם היו, כדבריו, מגיני התורה והמסורת, מהי המשמעות של הבדלים שמצא בסיפוריהם מסיפורי התורה? דוקא העובדה שישנם מסורות ואגדות רבות על יציאת מצרים מוכיחה שיש בסיס הסטורי לאירועים, שכן אין שום גירסאות ואגדות על אירועים שלא היו, כמו הסיפור "מלחמה ושלום" למשל. כל המסורות למיניהם רק מוכיחות שהאירועים אכן היו ואירעו, אלא שאנשים רבים העבירו פרטים נוספים שונים, ובאופן טבעי, בכל דבר שאינו נכתב בספר מוסמך נופלים שנויים וחילופים עם השנים. ואכן יוספוס ופילון השתמשו בספרים הסטוריים שונים שאינם בידינו, והביאו מהם פרטים המסייעים למסורת היהודית. כל זה רק מחזק את המסורת, ואת מה שהסיקו מכך פילון ויוספוס "מגיני היהדות", ולא להיפך.

גם השאלה מדוע בחרו יוספוס ופילון להשתמש במסורות, גם כשהם לא תואמות עם הכתוב בתורה, נובעת מחוסר הבנה של אופי הספרות היהודית ההלניסטית, ראה מחקר מקיף  מאת י. גוטמן "הספרות היהודית ההלניסטית" (ירושלים תשיח'). דבר ברור ובולט במיוחד בספריהם של שני האחרונים, כי הם שינו מסורות והתאימו אותם להלך רוחו של הקורא ההלניסטי ולמטרותיהם האפולוגיטיות. ולגופן של השאלות שמעלה ידען: גם הם חוסר הבנה בטיבה של ספרות זו, מדוע שונה סדר המכות, או מדוע מוזכרים פרטים אחרים ונוספים, ספרי ההסטוריה היווניים היו ספרות רטורית לכל דבר שכל סופר הוסיף לה נופך משלו ועיבד אותה [ראה דוגמאות לכך בהתייחסות למאמר על מגילת אסתר], קל וחומר כשהמדובר בספורי עם משנים קדמוניות שמקשטים אותם אגדות רבות, הציג אותם כל סופר בצורה ספרותית שונה. ובכלל, כבר הוכיח החוקר הגדול של תקופת הבית השני, פרופ' י. קלויזנר, כי פילון לא הבין את השפה העברית, ואת התורה הכיר רק מתוך תרגום השבעים, [כפי שמוכח למשל מפירושו לפסוק וידע אדם את חוה], והאם אפשר לדרוש ממנו במצב כזה שידייק בפרטים הלקוחים מתוך התורה אותה אינו יכול להבין.

אך אם כבר ירדנו לפרטים, לא נתעלם מבורותו של ידען שאינו מכיר גם את פרשנות חכמים לפסוק:

לפי ארטפנוס האדמה יצרה "בעל-חיים מעופף" – סיפור המקביל לסיפור התורה על אהרון המכה את האדמה בתחילת מכת הכינים. בסיפור זה מתאר ארטאפאנוס כנראה את מכת ערוב, שכן מוזכרת מכת כינים במפורש אצלו, בין המכות המאוחרות יותר. יש כאן חילופי מסורות ביחס למכות כינים וערוב.

408) ובכן, התיאור של "בעל חיים מעופף" כמכת ערוב אצל ארטפנוס הוא חילופי מסורות. אך רבי נחמיה במדרש שמות רבה גם הוא מפרש את מכת ערוב כיצורים מעופפים, וזהו פשוטו של מקרא, ככתוב "ומלאו בתי מצרים וגם האדמה אשר הם עליה את הערוב". וכך פירש קאסוטו את הכתוב כי המדובר בשרץ טפיל מעופף בדומה לפרעוש. וכן הוא בתהלים: "אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם" (קה לא).

 19. אין מסורת ברורה ומוגדרת בפרטיה בנוגע לעיקרי יסוד באמונתנו: לדוגמא, בנוגע למסר ששמע עם ישראל מאלוקים במהלך מעמד-הר-סיני, ובנוגע לגבולות הטקסט של עשרת הדיברות. אילו למסורת היהודית היה מימד היסטורי, אזי לבטח היה מתואר בה בפרוטרוט אותו מידע עקרוני חסר. העדר של אחידות דעה בנוגע לפרטים הוא ראיה לאי-ההיסטוריות שבבסיס המסורת.

409) ובכן, מהו המידע החשוב "בנוגע לגבולות הטקסט של עשרת הדברות"? ישנם שני פסוקים בעשרת הדברות שבמהדורת עדי מחוברים כפסוק אחד. "שוני זה מעלה בעייה הלכתית משום שכאשר קוראים את התורה בציבור, יש לעשות הפסקה בסופו של כל פסוק". זו הלכה שבדה ידען מלבו, נכון הדבר שישנה מנגינה של סוף פסוק, אך היא אינה אלא חלק ממערכת הטעמים, ובטעמים ישנם בכמה מקומות גירסאות שונות, והמנגינה אינה מעכבת כלל. ובכלל מהדורת עדי [שהודפסה ע"י צה"ל] ידועה כמשובשת, ובכל שאר כתבי היד פסוק זה מחולק לשניים.

בכל הכרוך בנושא זה ראה בהתייחסות לקונטרס מס' 9.

20. אין מסורת ברורה ומוגדרת בפרטיה גם בנוגע לטקסט התורה עצמו: ידוע לנו שטקסט התורה עבר שינויים רבים במהלך 2300 השנה האחרונות. אם נשפוט על-פי השינויים הידועים לנו, אזי התורה שבסוף תקופת בית-שני, הייתה שונה במידה ניכרת מהתורה בת-זמננו.

410) ראה בהתייחסות לקונטרס מס' 9 כי נוסח התורה במגלות הגנוזות שזמנן קרוב יותר לתחלת בית שני, זהה בדיוק לנוסח שלנו! ואמנם נמצאו שם גם נוסחאות שונות, אך הסבה לכך היא שאין המדובר בספרי תורה הלכתיים, אלא בהעתקים עממיים ומאוחרים מהנוסח המסורתי [כמו שהוכח בימינו, ראה בדברינו שם], חומשים וספרי אגדה מעורבים בדרשותיהם של בני הכת. בפרט התופעה של 'עירוב פסוקים' שהוא דבר רגיל בספרות החיצונית, כמין מדרש המביא פסוקים רבים ממקומות שונים [וכך כותבים החוקרים על כתות מדבר יהודה: "הם חברו גם קיצורים לתורה, המכונים 'תורה משוכתבת'.." (ע. טוב, "על מגלת ספר", 1997. הרצאות שנאמרו באוניב' העברית י-ם)]. ואם היה מוצא ידען את הקדמת החיד"א לאחד מספריו, היה בטוח, ככל הנראה, שלפניו עותק של גירסה יחודית של התנ"ך.

אמנם גם כאן ראוי להעיר על בורותו המדהימה של ידען, המתיימר להיות 'חוקר' וכותב:

"קוראים אנחנו באחת ממגילות קומראן כך: "הרנינו שמים עמו והשתחוו לו כל אלהים".. פסוק זה נראה כמכיר בקיומם של מספר אלים, הנקראים להשתחוות לאלוקי ישראל!

ולא ידע עם הארץ זה כי "השתחוו לו כל אלהים" מקרא מלא הוא בספר תהלים פרק צז' "יבושו כל המתהללים באלילים, השתחוו לו כל אלהים".

21. קיימות מסורות הלכתיות בנות אלפי שנה, אשר אינן תואמות את מסורות התורה שבעל-פה של היהדות האורתודוקסית. לכן הסתמכות על "הלכה למשה מסיני", כחלק מהתורה שבעל-פה, היא די חסרת-היגיון.

411) בפפירוס יב מותרת החזקת חמץ בפסח, וזאת להבנתו של ידען בניגוד להלכה למשה מסיני, אך בתורה מפורש "לא יראה ולא ימצא לך חמץ בכל גבולך", ואם במושבת יב שלא היתה אדוקה במיוחד לא שמרו על חוק זה, אין זה בעל משמעות לגבינו. העיקר הוא שגם גולי בית ראשון ידעו וקיימו את איסור החמץ בפסח.

אמנם האמת שאין זכר לזה בפפירוס של יב, וזו טעות ישנה, ראה אנצ"מ ערך אוסטרקון: "כמה חוקרים הרבו לכתוב מבחינת תולדות הדת על חרס אחד, המזכיר את חג הפסח. ואולם הם הסתמכו על קריאה בלתי נכונה ועל פירוש בלתי נכון של המלה אמת שפרשוה בהוראת אמה, וזהו נוסח המכתב לפי גירסתם של סוקניק.. "שלח לי אימתי תעשו הפסח".

מהמאה ה-7 לפנה"ס, יש בידינו מכתב על-גבי חרס ממצד חשביהו (יבנה-ים), שזמנו 639-609 לפנה"ס, ובו תלונת קוצר נגד אדם שעיקל את בגדיו, למרות שהקוצר שסיים את קציר היבול ואיחסן התבואה "לפני שבת". קוצר זה אינו מתייחס (בעתירתו המשפטית!) לחוק התורה, בגירסה כלשהי, אלא פונה לחוש הצדק של הפקיד המקומי (לטקסט המכתב, ראה: ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות [ירושלים תשנ"ג], עמ' 96-100).

412) מדהים! במקום לראות כיצד נשמרו חוקי השבת, מפנטז ידען בדבר "פניה אל חוש הצדק", הכותב אינו מסביר מה ענין השבת, שהיה ידוע לכל אחד, ואם בימינו מקובלת הדרך של ציטוטים ואסמכתאות, מכאן מוכח ש"חוש הצדק" של הפקיד הבין לבד שיש לשמור שבת, מבלי שיש איזה חוק על הענין. אכן, מובן מאליו. מענין שבשום מקום אחר בעולם לא הניב חוש הצדק של פקידים שונים מנהג של שמירת שבת.

עתירה משפטית קדומה נוספת בעברית, שידועה לנו, כתובה אף היא על-גבי חרס וידועה כ"עתירת אלמנה"; זמנה המשוער הוא המאות ה-9-7 לפנה"ס. בעתירה הזאת, שנכתבה על-ידי אלמנה כלשהי למושל מקומי, נאמר: "מת אישי, לא בנם [לא השאיר בנים] והיה ידך עמי ונתתה ביד אמתך את הנחלה [הירושה] אשר דברתה לעמסיהו. ואת שדה החטם [החיטה] אשר בנעמה נתתה לאחיו". מהטקסט הזה ניתן ללמוד, שלבעלה המת של האלמנה לא היו בנים אבל היה אח. במקרה זה, על-פי החוק המפורש בתורה (במדבר ו,ט), צריך האח לרשת את כל רכושו של הנפטר. ואז שני הנתונים הבאים אינם תואמים את דין התורה: כוונתו של המושל להעביר חלק מהירושה לאדם בשם עמסיהו, וגם בקשת האלמנה לתת את הירושה לה. יתרה מזאת, האלמנה קובעת שהיתה זאת החלטת המושל, ולא ההלכה שבתורה, שעל-פיה ניתן שדה החיטה בנעמה לאחיו של הנפטר. מסמך זה משאיר את הרושם, שהן האלמנה והן המושל לא הכירו את הלכות הירושה שבתורה שבכתב.

413) עושה רושם עגום שגם ידען, מלבד האטימות והקיבעון הפרשני הרגיל שלו, אינו מכיר את הלכות הירושה בתורה שבכתב. שהרי אם אחיה חלץ לה אינו יורש את נחלתו, ומנין לנו שאחיה לא חלץ. ומנין שהשדה "אשר דבר לעמסיהו" הוא שדה שהמושל רצה לתיתה לעמסיהו, ושמא רק דיבר עליה עם עמסיהו, והאלמנה נותנת בה סימן בעלמא. והמטופש ביותר היא השאלה מדוע אין האלמנה מזכירה על גבי החרס את דין התורה, וכמה חוסר הבנה של המאורעות בתקופות ההם ושל טיב הכתבים הארכיאולוגיים, יש בה.

לוח גזר מהמאה ה-10 לפנה"ס מונה חודש בשם "ירח קצר שערם [קציר שעורים]", אולם אינו מונה בשם את חגי חודש זה. מכיוון שעל-פי לוח זה, "ירח קצר שערם" הוא שלושה חודשים לפני חודש "ירח קץ [פרי הקיץ]", נראה, שהחודש הזה מקביל לחודש ניסן; אולם, הלוח אינו מציין אותו בשמו הננקט בתורה: "חודש האביב". גם השמות של חודשים אחרים שבתנ"ך אינם מוזכרים כלל: "ירח בול", "ירח זיו", "ירח האיתנים".

414) וזו באמת קושיה עצומה, מדוע בלוח החקלאי של גזר לא הוזכרו [בסוגריים] החגים של חדש ניסן? ומה בכך שלא ציין אותו בשמו הננקט בתורה?

ולוח זה הוא דוגמא להליכה בחושך הארכיאולוגי כסומים בארובה, כיצד אפשר להסיק מסקנות ולפלפל פלפולים מבלי שאנו יודעים כלל מה הוא לוח גזר ולשם מה נכתב? ובכן: וינסאן סבר שלוח גזר הוא פקודה מטעם השלטונות על קביעת זמן העבודות החקלאיות, רונסיבאל החליט שהוא מעין תקנון לעבודות החקלאיות, מקאליסטר כתב שהוא מעשה ידיו של איכר שביקש להראות את כשרונו בכתיבה, דייכס החליט שהוא לוח רשמי ולא נמנו בו אלא אותם החדשים שחלה בהם איזו עבודה חשובה, לינדבלום יודע לומר שהכתובת בגזר היא שיר מסוג השירים העממיים המונים את תכונותיהם של החדשים, ייבין קבע שהכתובת היא לוח חקלאי של שמונת עונות השנה החקלאית, קאסוטו הבין כי יש כאן נסיון לקביעת שמות חדשים לחודשים בכדי להתנגד לשמות הכנעניים, אולברייט וטורטשינר החליטו שזהו תרגיל של תלמיד בית הספר (אנצ"מ ערך גזר). ולאחר כל האפשרויות האלו בא איכר בן זמנינו ומנסה להראות את כשרונותיו בדקדוקי סרק מתוך כתובת שאף אחד אינו יודע את פשרה האמתי..

22. מטקסט התורה כפשוטו עולה, שגם בזמנו של בית-המקדש, בזמן קיומו של "בית-הדין הגדול שבירושלים", לא היתה לחכמים סמכות אלוקית ליזום פסיקת הלכה בהסתמך על הפירוש שלהם לתורה שבכתב, ובוודאי שלא היתה להם סמכות ליזום פסיקת הלכה, הסותרת במפורש את המשמעות הפשוטה של התורה שבכתב.

חוזר על שאלה 7 בפעם המי יודע כמה.

23. מטקסט התורה כפשוטו עולה, שלאחר חורבן בית-המקדש, כלומר לאחר שנחרב "המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו" והגופים הדתיים שפעלו לצדו חדלו להתקיים, אין למעשה להלכות המשנה והתלמוד התוקף והסמכות לחייב את כל ישראל.

415) ולפי חידוש נפלא זה, שהמיקום של בית הדין "במקום אשר יבחר" הוא מעכב את פעילותו, עולה בסיעתא דשמיא, כי לאורך כל התקופה שבין משה רבינו ושלמה המלך שאז נבנה בית המקדש (440 שנה) לא היתה לבית הדין סמכות הלכתית שכן עדיין לא נבנתה ירושלים..

וכל אדם מבין שדבר אין למיקום בית הדין עם סמכותו, וכי אם ישבו הדיינים בעיר אחרת שוב לא תהיה להם סמכות, ולא יתכן קיום התורה ללא סמכות פרשנית, וכיצד שפטו את ישראל כל השופטים שקמו בדורות הראשונים?

24. הנימוק הרציונלי היחיד שהרמב"ם מביא כהצדקה להיות התלמוד הבבלי מקור סמכות, הוא קבלת דבריו בידי כלל ישראל. עובדה זו היא עדות מדהימה לכך שסמכות החכמים מבוססת על הסכמת בני האדם לפסיקות-ההלכה שלהם ולא על מצווה אלוקית, ובכך דומים דברי ההלכה שבתלמוד לחוקים הנחקקים בידי בני-אדם בכל מדינה.

416) ההלכה אינה טוענת שמקורה הוא אלוקי, אלא שסמכותה היא אלוקית. ומכיון שחכמי וזקני הדורות צריכים לקבוע את פירושי התורה ומסקנות ההלכה שיש בידם, הם צריכים גם לקבוע כללים עד כמה ניתן להתווכח ולשנות מסקנות קיימות. אחד הכללים שנקבעו מתוך שיקולים של שמירת התורה והדרך הטובה ביותר להגיע למסקנות הנכונות והרצויות, הוא שלא תהיה אפשרות נוספת ליצור יצירה בעלת עצמה כבירה כתלמוד בבלי מבחינת היקף מסורות, ניתוח, כמות חכמים שביקרו את הדברים, ועוד ועוד, ולכן אין אפשרות לשנות את פסקיו, אין ערכאה גבוהה ממנו. – פירושיו לתורה הם הפירוש המקסימלי שביכולת בן אנוש לפרש, ועל כן יש להם סמכות אלוקית – לקיים את התורה כפי שבני אדם מבינים אותה. חוקי בני אדם שבכל מדינה אינם פרשנות של התורה ואין להם שום תוקף אלא הם הסכמה מרצון במקרה והמקיים אותם מסכים להם.

25. חכמי המשנה והתלמוד לא בהכרח היו בעלי חוכמה (!) ובינה יתרה. לא רק שהם טעו בפרטיהן של עובדות החיים והמציאות בשטח, אלא כל שיטתם להכרת המציאות היא שיטה בלתי-קבילה. הם לא היססו לשלב דמיון ומציאות בתחום פסוקי התורה והראיות לשם אישוש עיקרי אמונה. הם לא ביססו את פסיקות-ההלכה שלהם על המציאות כפי שהיא, אלא עיוותו את המציאות בכדי להתאימה לפסיקות-ההלכה שנקבעו על-ידם מלכתחילה. גם אם נכיר בכך, שחכמינו אינם חפים מטעויות (כפי שמקורותינו אכן מודים), יש להודות שגישה מעין זו למציאות אינה סבירה, במיוחד בנוגע לפסקי-הלכה שיש ליישמם בעולם המעשה דבר הדורש התחשבות במציאות כפי שהיא בפועל.

417) זוהי כותרת נאה לכל נסיונותיו של ידען להוכיח קביעה 'אובייקטיבית' זו לאורך כל מאמריו, אך הראינו כי כל טענותיו נובעות בעיקר מחוסר הבנה תהומי ומשטחיות בלתי רגילה, בתוספת שקרים, סילופים וזיופים בצורה מסודרת.

והקטע הסמוך יראה את מעלת הבנת כותבו:

קודם כל מתייחסת הגמרא להדגשה: "אם ראֹה תראה" כעל ניסוח מוזר ומנסה להסבירו באמצעות דרשה. לבסוף מסיקה הגמרא שעל הנדון ניתן לומר: "דיברה תורה בלשון בני-אדם". כלומר, אין דבר בלתי רגיל בהדגשה זאת, שכן זה שכיח בשפה העברית, ואין מקום לדרשה מיוחדת כלשהי בנדון. אולם מה שכן מוזר כאן הוא נוסח הגמרא עצמה. כיצד יכולה הגמרא להגיד על שמואל, אחד מספרי נביאים: "דיברה תורה..."? המונח 'תורה', כאשר מדובר בכתבי-הקודש, מתייחס בדרך-כלל לחמישה-חומשי-תורה. מדוע לא נאמר בגמרא, לשם בהירות רעיונית, "דיברו כתובים" או "דיברו נביאים"?

418) מה נאמר ומה נדבר? "ראה תראה" אינו ניסוח מוזר, אלא הדגשה הבאה ללמד. מי שחושב שכל דרשה בנויה על ניסוח מוזר אות הוא כי אין לו מושג מה הם דרשות חז"ל. מי שאינו יודע שספר שמואל הוא בכלל התורה, בדיוק כשם שמצוות "לימוד תורה" כוללת כל ספר העוסק בעניני התורה ואפילו אם חובר בדור האחרון, מה לו ולדון בעניני התורה? ומדיוק אוילי זה הוא קובע מסקנה כי "לא היה מצוי בידי חכמינו מושג ברור בנוגע למעמדם של תורה, נביאים וכתובים באופן כללי, ומעמדם היחסי, זה לעומת זה". לולי שהיו הדברים כתובים כאן, לא היה מי שיאמין שאכן אדם המספר על עצמו שהיה לומד תורה מדי פעם כתבם!

26. חלק מחכמינו, וכן הרבה ראשונים ואחרונים, חזו את בוא המשיח החל משנת 490 לספירה ועד לשנת 1990 לספירה. כל ה"נבואות" האלה נכשלו. מספרן הרב של "נבואות" מעין אלה, הקלות הרבה שבה ניתנו, והעובדה שכל בעלי ה"נבואות" הללו הקפידו לקבוע את מועד הגאולה לזמן שבו בוודאי כבר לא יהיו בין החיים – כל האמור לעיל אינו מותיר מקום למסקנה זולת זו, שרבותינו ניגשו לעניין חשוב זה לא מתוך ידיעה ברורה כלשהי אודות זמן הגאולה, אלא מתוך תקוות והירהורי-לב בלבד – אולם היו זהירים דיָם למנוע מעצמם להיתפס בכשלונם במקרה ש"נבואותיהם" לא יתגשמו.

419) ראשית, לא מדובר כאן כלל על "נבואות", אלא על פרשנות לתורה, פרשנות לקץ הכתוב בספר דניאל. מכיון שידען קובע בבורות שכל מחשבי הקצים טרחו לדחותם לאחר מותם, יעיין נא במלבי"ם הקובע את הקץ בתהליך שיתחיל "משנה זו" (תרכח') השלב הבא יהיה בעוד עשר שנים מזמן כתיבת הפירוש, וכך הלאה. וכן החתם סופר, שידען עצמו מביאו בפרשת בראשית (ראה תגובה 188) בטעות קלה, חישב את הקץ לימיו, כן שלמה מולכו חישב את הקץ לשנת 1540 שהיתה בימי חייו (אוצר ישראל, ערך מולכו).  מנין לו שפירושים אלו נתנו ב"קלות רבה"? ושמא באו לאחר עמל רב, נבואות הגאולה שבנביאים אף פעם אינם יכולות להיות קבועות לזמן נתון, שהרי הגאולה מותנית במעשיהם של ישראל, ואין כאן "התבדות" הנבואה, כי אם החמצה של הזדמנות אמתית.

וכך כתב הרמב"ן בספר הגאולה: "דברינו בקץ דברי שמא ואפשר, ואין אצלנו בו דבר ראוי לגזור עליו גזרה אמתית ולומר בו מאמר חלוט שהוא ככה, כי אין אנו נביאים לומר כן בסודות האלהים, אבל אנחנו מקוים אל הזמן שיבא.. נאמר שמא כדברינו הוא". אך מה מסוגל לקלוט אויל מדברים ברורים אלו?

הרמב"ן, בפירושו לשיר-השירים ח,יג, מדבר על קיבוץ-גלויות – קודם של עשרת השבטים, ולאחר מכן של שבט יהודה – וכותב: 'ואפשר שבין שתי קיבוץ-גלויות אלו יהיה זמן מרובה... וזהו יהיה לאלף ומאתים ותשעים [שנה], הוא קץ דניאל (דניאל יב,יא), שהוא חמשת אלפים ומאתיים לבריאת העולם.. 1290 השנה הנזכרות בספר דניאל הן, על-פי הרמב"ן, "מעת הוסר התמיד" ועד שנת 5200 לבריאה. המוזר כאן הוא שעל-פי חישובים אלה "הוסר התמיד" בשנת 3910 לבריאה, בעוד על-פי המסורת היהודית הבאה לידי ביטוי במדרש סדר עולם רבה, נחרב בית-המקדש השני בשנת 3828 לבריאה (68 לספירה). והרי לא ייתכן שנוהג הקורבנות יכול היה להימשך 82 שנה אחרי חורבן הבית-השני. (חורבן בית-המקדש השני התרחש למעשה בשנת 70 לספירה, אולם אין בכך עזר לחישובי הרמב"ן). ויתרה מזאת, בספרו ספר הגאולה (חלק ג') כתב הרמב"ן במפורש, ובהתאם לסדר עולם רבה, שתקופת בית-המקדש השני נמשכה 420 שנה. אם בית-המקדש היה עדיין עומד על תילו בשנת 3910 לבריאה, אזי אי אפשר היה לבנותו לפני שנת 3490 לבריאה (271 לפנה"ס). באותו זמן, כמובן, היתה כבר ארץ-ישראל תחת שלטון תלמי ההלניסטי במשך עשרות שנים, והדבר במנוגד למה שמסופר בספר עזרא, שבית-המקדש נבנה בזמן השלטון של מלכי פרס על ארץ-ישראל. בדברי הרמב"ן מתגלות סתירות פנימיות. אמנם בפירושו לבראשית רואה הרמב"ן את הגאולה כצפויה בשנת 5118 לבריאה (1358 לספירה), ולא בשנת 5200 לבריאה, ככתוב בפירושו לשיר-השירים. איני יודע, מה גרם לרמב"ן לשנות את חשבונותיו, אולם בכל מקרה, גם שנת 1358 לספירה לא היתה שנת הגאולה.

420) העתקנו כל האריכות בכדי שיראה הקורא בלבולו של ידען. עיקרו של כל הקטע הזה הוא "סתירות פנימיות" בדברי הרמב"ן. אך "פירוש שיר השירים" שנדפס בעבר ע"ש הרמב"ן, לא נתחבר כלל ע"י הרמב"ן, ומאז מחקריו של פרופ' ג. שלום בשנות ה50 מזוהה פירוש זה בבירור כפירוש רבי עזריאל מגירונה.

קץ דניאל לפי פשוטו הוא 1290 לחורבן הבית – שנת 1358 לסה"נ הוא 5118 למנינינו. ואכן הרמב"ן בכל כתביו כותב חשבון זה, בפירושו לבראשית ב' ג', וכן בסוף ספר הגאולה, ובדרשת "תורת ה' תמימה" (כתבי רמב"ן, הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' קסט).

הרי שבמקום לשנות את זמן חורבן הבית, ולחשוב כי לפי הרמב"ן נבנה בתקופה היונית, וחרב הרבה לאחר חרבן ביתר, "בסתירה לדברי הרמב"ן בספר הגאולה", ועוד דברי שטות שכאלו. יש לבדוק ראשית על מה מדברים. עצם הערה זו על השינוי בפירוש שיר השירים מחשבון הרמב"ן, כבר כתובה בביאורו של שאוול לפירוש שיר השירים על אתר, ו'דעת אמת' העתיקה כלשונה.

וגם לו היה פירוש זה של הרמב"ן בעצמו, הלא ספר הגאולה בו הוא חוזר על החשבון הנכון נתחבר בסוף ימיו של הרמב"ן בתקופת הויכוח הגדול (כתבי רמב"ן, ח"א עמ' רנה'), וכמה פעמים יכול אדם  לשנות את דעתו?

לגופו של ענין, ידוע שהרמב"ן הושפע מפירוש ר' עזריאל, וסביר מאד שחשבון הרמב"ן מיוסד על דבריו של ר' עזריאל בפירוש שיר השירים. והנה על איכות הנוסח של פירוש שיר השירים כותב המהדיר (כתבי רמב"ן ח"ב עמ' תעג') "הטקסט נדפס בצורה מרושלת כ"כ עד שכל רואהו אף בסקירת עין בלבד יווכח כי עלה כולו קמשונים, תורתו מבולבלת ומליאת מכשולים עד שיש להזהר בכל שורה ושורה כדי להבחין איזה הם דברי המחבר ואיזה הם דברי המגיה שהמדפיסים שרבבו והדפיסו לתוך דברי המחבר". במצב שכזה אין פלא שנפלה טעות קלה בדברים, כמו הרבה עניני חשבונות מסובכים שנפלו בהם תמיד טעויות בכתבי היד, וקל וחומר במקרה כזה.

והמעיין יראה שזו טעות קלה מאין כמוה, כנראה שגם אין צורך לתקן את המשפט שכותב ר"ע: "חמשת אלפים ומאתיים לבריאת העולם", שכן הוא מבאר שם כי ישנם כמה וכמה שלבים בגאולה, "הגאולה תתברר ותתלבן כלומר שלא תהיה בפעם אחת, כמו שמצינו בבית שני שהיו בין בנין הבית ובין הפקידה יח' שנה, ומיציאת מצרים עד שנכנסו לארץ מ' שנה.. אבל התחלת הגאולה בע"ה תהיה תוך קפא'". ואפשר ששנת 5200 למנינינו נקבעה ע"י ר"ע כאן כאחד השלבים, אלא שהוא טורח להדגיש מיד ש"התחלת הגאולה תהיה תוך קפא'" ומהו מנין קפא'? אין למנין זה שום הסבר[1] מלבד תיקון קל, קפא' הוא 181 והמנין האמתי הוא 118 (לאלף הששי), אפשר שבאחת ההעתקות נכתב מנין זה במספרים שקפצו ונתחלפו זה בזה. וגם אם תיקון זה שהצענו אינו מספיק בעיני הקורא, יש לתקן גם את המשפט "חמשת אלפים ומאתיים" ל"חמשת אלפים מאה ושמונה עשרה", והנוסח מאתיים בא מידי מעתיק שנמשך אחר "אלף ומאתיים" הסמוך.

27. חלק מאמירותיהם של חז"ל מהוות עדות מרשימה לכך, שהם לא התייחסו לחמישה-חומשי-תורה כתורה שניתננה מילה במילה על-ידי האלוקים עצמו. מכאן נובע, שהאמונה היהודית-אורתודוקסית הנוכחית בנוגע למקורה האלוקי של כל מילה וכל אות בתורה היא אמונה שהתגבשה בתקופה מאוחרת יותר.

בהתייחסות ל"פרשת שמיני" כבר הראינו לדעת, שה"עדות המרשימה" אינה אלא חוסר הבנה.

חכמים הפקיעו קדושיו של אדם.

421) חכמים תקנו תקנות שיש להם השלכות על חוקי התורה, משום שכונתם היתה לצורה הטובה ביותר בה ישתמרו ויתקיימו חוקי התורה. ברור שזו כוונתו ורצונו של נותן התורה. כל עוד קביעות אלו נעשות לשם שמיים ולחיזוק שמירת התורה.

28. נראה שאין הצדקה לתפיסה, כי חז"ל היו כולם אנשים בעלי רמה מוסרית נעלה. חלק מאמירותיהם, המובאות בתלמוד, מהוות דברי עלבון קשים כלפי מגזרי אוכלוסיה שונים. לבטח אין בהם כדי להעיד על המוסריות היתרה של הדוברים.

421א) וכבר התבאר במאמרים "המוסר היהודי" ו"מעמד האשה", כיצד אין לידען מושג לא מהו מוסר באמת, ולא מה אמרו חכמים על המוסר. בבחינת 'סלף ככל יכלתך'.

בשו"ת פרחי תשובה (יורה דעה, רנב, סעיף ז) מובא פסק-ההלכה הבא: אם גויים לקחו בשבי ילד וילדה יהודים ורוצים להמיר את דתם, אך מסכימים לשחרר את אחד הילדים תמורת כופר – אזי צריך לפדות את הילד. וזאת למרות שהצאצאים, אשר הילדה עתידה ללדת, יישארו יהודים מבחינה הלכתית על-אף המרת דתה, ובכך, במקרה של פדיון הילדה, נותר רק יהודי אחד (הילד) מנותק מדתו, ואילו במקרה של פדיון הילד, הילדה וכל צאצאיה בשושלת הנקבית יאבדו לנצח בין הגויים. ולמרות כל זאת, חייבים לפדות אך ורק את הילד. זה נראה לי כדבר שאין להצדיקו. ונשאלת השאלה: באיזה אופן אני אמור להבין זאת?

422) נראה שמחמת 'קושיה' זו עזב ידען את דתו, ודבק בשושלת הנקבות ובשאר 'נימוקיו' המרשימים.. על השאלה "באיזה אופן אני אמור להבין" תהיה כנראה התשובה שאין שום אופן בו יוכל אדם אטום מח להבין דבר. אך מהי המשמעות של פסק הלכה  תמוה ב"שו"ת פרחי תשובה" לגבי היהדות והתורה?

ואם ניכנס לפרטים, הרי שאין בעולם חיבור בשם "פרחי תשובה" אלא "פתחי תשובה", חיבור זה אינו בשום פנים ואופן שו"ת, אלא פירוש לשלחן ערוך, ואת זאת ציינו רק בכדי להראות עד כמה תקפה עליו משנתו ואינו יודע דבר ממה שלמד.

הטיעון בדבר וולדותיה מועלה בפתחי תשובה עצמו, ועליו הוא משיב כי אין וודאות כלל שאכן הנקבה תתחתן ותביא ילדים. וגם אם תעשה כן עדיין ילדיה לא יוגדרו כחוטאים שכן הם אנוסים, ואולי דוקא יעלה בידיהם לחזור לאמונתם. ואילו אם ימיר הבן את דתו הרי יביא לעולם ילדים גויים. מלבד העובדה שהמרת הדת של הבן משמעותית יותר שכן הוא מצווה במצוות רבות יותר.

גם את המקרה עצמו מביא ידען בשיבוש רגיל, לא מדובר בגויים הלוקחים בשבי ומסכימים לפדות, אלא בנושה הבא לקחת אחד משני ילדים.

29. דינים רבים בהלכה מפלים לרעה גויים, יהודים חילונים, ונשים, וזאת בדרך די גסה ובלתי אנושית. בלתי סביר הוא שאלוקים הצדיק והחף מחסרונות, בכבודו ובעצמו, יוציא מתחת ידו, או בהשראתו, דיני הלכה הפוגעים בצורה גסה במרבית בני-האדם.

מי שפוגע בצורה גסה ובלתי אנושית הוא דעת אמת במאמריו המבולבלים והמלאים השמצות יותר מאשר נתונים. חוזר בזה על סעיף 28 וראה שם.

30. ישנם דיני-הלכה, האוסרים על האדם לחשוב על נושאים מסויימים. נראה, שאילו האמונה היהודית האורתודוקסית היתה קבילה והגיונית, אזי מיותר היה לאסור על אנשים להשתמש בהגיונם כדי לבחון את עקרונותיה.

כבר נתבאר הדבר בתגובה 269. וכאן נוסיף, כי אם לעשות כמעשה דעת אמת נקרא 'להשתמש בהגיון', כי אז אכן אסור באיסור חמור ומוחלט "להשתמש בהגיון"..



[1]שאוול בנסיון להסביר מספר תמוה זה כותב כי כשם שמצינו יח' שנה עד בנין הבית בבית שני, כך יהיו כאן יח' שנה, ונקט קפא' כדי שיהיו שנים שלמות. אך זה תמוה ביותר, מנין לנו שדוקא מספר זה יחזור על עצמו, ולא מ' שנה של המתנה במצרים למשל?



[1]מתוך הכתבה: "פינה של חומה מונומנטלית שלצדה מגדל תצפית מסיבי, מבנה ציבורי גדול, ששטחו יותר מ-250 מטרים רבועים. מאגר תת-קרקעי לשעת מצור, שהכיל כ-800 מטרים מעוקבים מים וסדנה לעיבוד ברזל, שבה התגלו בין היתר עשרות ראשי חץ - הם כמה מהמבנים המרשימים שנבנו בתל בית שמש במחצית השנייה של המאה העשירית ובתחילת המאה התשיעית לפני הספירה.. עתה מתברר כי חלקים ממנה נבנו מחדש באופן מרשים בראשית תקופת המלוכה ביהודה.. בנויים מאבני ענק מסותתות שמשקלן מאות קילוגרמים והצבתן היתה אתגר הנדסי לבנאי המאגר.. לצד כל אלה הוקמו באותה תקופה גם מבנה שכונה "בית המושל".. לדברי החוקרים, הבנייה אינה פרי יוזמה פרטית או מקומית אלא נושאת חותם מובהק של ממלכתיות, והיא הפכה את היישוב מכפר פרוז גדול לעיר מינהל, שסימלה את נוכחותה של ממלכה ישראלית באזור.. התמורות שהתחוללו בבית שמש ובערים נוספות בגבול פלשת, כגון לכיש, מעידות על השלטון המרכזי בירושלים, אומרים שני החוקרים. בראש וראשונה הן מצביעות על עצם קיומו, שכן זה לא מעט שנים יש המפקפקים באמיתות התיאור המקראי על הממלכה בימיהם של דוד ושלמה ובראשית ימי מלכי יהודה.. באזורי הגבול כמו השפלה ובקעת באר שבע אפשר להיווכח בסימנים מובהקים לקיומו של גוף פוליטי מרכזי ישראלי כבר בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה התשיעית לפני הספירה. על כך, לדברי החוקרים, אפשר ללמוד מהשינוי החד באופיו של היישוב באותה תקופה"

[2]נכון הדבר שהיו חכמים שלא סברו כך, אך האם ברצונו של ידען להתפלמס עימם כאן בכדי להוכיח את הדעה השניה? ומה זה שייך לענינינו?

[3]וראה אטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 26: "ארץ ישראל וסוריה נזכרות בתעודות מן הימים ההם כיחידה גיאוגרפית אחת.. הארץ שממערב לנהר פרת וזוהי הגדרת הארץ לגבולותיה גם בספורי האבות: מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת ומן המדבר ומים סוף ועד הים הגדול".

[4]בימי ירובעל הישראלים נלחמים בעמק יזרעאל עם מדין ועמלק (שופטים ז תהלים פג), והכנענים נעלמים מהמפה. אבנר ממליך את איש בושת גם על העמק (ש"ב ב ט). "הכללתה של יזרעאל עירו הראשית של יששכר מעידה שהעמק נכלל בתחום הממלכה והוא נקרא מעתה עמק יזרעאל. ואכן החפירות במגידו ובתענך הוכיחו שערים אלו נפלו לידי ישראל במחצית השניה של המאה ה12" (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 90).

[5]אין שום מלחמה פנימית עם הכנעני לאחר תקופת יהושע. עתניאל נלחם עם ארם נהרים, אהוד עם מואב עמון ועמלק, שמגר עם פלשתים, גדעון עם מדין עמלק ובני קדם, הרוצצים לישראל הם פלשתים ובני עמון צידון עמלק ומעון (י ז ב) יפתח נלחם עם בני עמון, שמשון נלחם עם פלשתים, שאול ודוד נלחמים עם עמון מואב פלשתים ארם אדום ועמלק. אך לא שמענו מעולם על חזית כנענית פנימית, לא פריקת עול ישראל, לא שתוף פעולה עם אויב מחוץ, לא מרי, ולא התקוממות, אפילו כשהיו מלחמות בין שבטי ישראל (יפתח, אבימלך, פילגש בגבעה), לא נזכרו הכנענים ועמדתם, הכנענים פשוט אינם למן סוף ימי יהושע. והשרידים המצויינים בשמם ובמקומותיהם – הם שייכים לאותם המקומות שנמנו כגרעונות הורשה כבר במות יהושע: ירושלים, גזר, גבעון, עמק יזרעאל. אימתי נעשתה כל הארץ ישראלית? אך ורק בתקופת יהושע.

[6] ויהי כי חזקו בני ישראל ויתנו את הכנעני למס והורש לא הורישו (יהושע יז כג).

[7]יחזקאל מודע לנבואת ישעיה זו, ותחת דברי ישעיה "משא צר.. קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי" המתייחסים לשובה של צור לאחר שבעים שנה, הוא אומר: "הנני עלייך צור.. והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד.. ותבקשי ולא תימצאי עוד לעולם". ומדגיש את החורבן הסופי לעומת הזמני. אגב, יחזקאל 'משתמש' כאן גם בלשון עמוס: "הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע" (עמוס ה כג)

כבר בירמיה אנו רואים שניבא חרבן כללי לשכני ישראל, ורומז כי גם אם יתעכב ענשם, בסופו של דבר לא יינקו: "כי כה אמר ה' אלהי ישראל אלי קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אתו את כל הגוים את פרעה מלך מצרים ואת עבדיו ואת שריו ואת כל עמו ואת כל הערב ואת כל מלכי ארץ העוץ ואת כל מלכי ארץ פלשתים ואת אשקלון ואת עזה ואת עקרון ואת שארית אשדוד את אדום ואת מואב ואת בני עמון ואת כל מלכי צר .. כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל שתו ושכרו.. והיה כי ימאנו לקחת הכוס מידך לשתות ואמרת אליהם כה אמר ה' צבאות שתו תשתו כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מחל להרע ואתם הנקה תנקו לא תנקו ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו הידד כדרכים יענה אל כל ישבי הארץ" (ירמיה כה). גם אם לא ירצו לשתות את הכוס, בסופו של דבר שתה ישתו!

ירמיה (כז) ציוה את שעבוד כל העמים ובכללם צור לנבוכדנצאר, שאכן הוגדר כל ימיו כמלך המלכים, אך מובן מדבריו כי תהיינה מדינות שיתנגדו לנבוכדנצאר ותישארנה, אמנם הרוסות וחבולות ושדודות, אך תישארנה ותיענשנה על כך לאחר מכן.

[8]צור היבשתית מוזכרת בנביאים ב"מבצר צור" "ושב הגבול הרמה ועד עיר מבצר צר ושב הגבול חסה והיו תצאתיו הימה מחבל אכזיבה" (יהושע יט כט), מדובר כאן בגבול המערבי צפוני היורד ממבצר צור לאכזיב, ואינו יכול להתייחס לצור האי. מבצר צור מוזכרת גם בשמואל ב' כד' כאחד המקומות בקצוי הארץ שאליו הגיע מִפקָד יואב, אך בתושביו היו יהודים והיה בגבולות הממלכה.

בתקופת התורה צור אינה נזכרת כלל משום שלא היתה מקום בעל משמעות, וצידון היתה מרכז האיזור. הומירוס (1000 לפנה"ס) מזכיר את הצידונים בהערצה, אך איננו מזכיר את צור. ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מספר כי בעקבות בגידת נכבדים צידוניים תפסה צור את מקום צידון. בתקופת נביאים אחרונים צור הפכה עיר רבתי וצידון טפלה לה. [ובישעיה כג ב כבר מוזכרת כ"אי – מעוז הים"] אך בסיסה של צור הימית היתה מבצר צור היבשתי. ונראה כי הם היו יחידה אחת, ועיקר נצחונו של נבוכדנצאר התבטא בצור היבשתית, אך המלחמה היתה גם על צור הימית.

[9]מכל מקום, קטע זה של מלחמת נבוכדנצאר בצור, עדיין באמצע תיאור החרבן הכללי של צור, משום שקינת צור אורכת פרקים מספר, לכן סמך לעיקר נבואת 'עמים רבים' את נבואת 'מלחמת נבוכדנצאר'. ואפשר, כאמור בגוף הדברים, שיחזקאל באמת חשב בדעתו האישית שהן תהיינה מלחמה אחת.

[10]גם מדברי הרודטוס עצמם מוכח הדבר, שהרי הוא מספר על המרד הגדול במצרים שהיה תקופה לאחר הכיבוש הפרסי, ומשבץ בו את אמורטיס שאיננו מתאים כלל לתקופה זו לפי דברי ההסטוריונים האחרים של התקופה (תוקידידס ומנתון). חוקרים שמו לב לבעיה והציעו כמה הצעות, ראולונסון מציע שמנתון המצרי טעה במסירת הדברים, אולמטסד מציע שהיו שני אמורטיס מאותה העיר. למרות שבדברי קסטיוס מפורש כמו שמספר הרודוטוס. ראולונסון כתב כי קסטיוס הינו שקרן מועד. אך הפתרון הוא כאמור: יש להבדיל בין כנבוזי הסב לכנבוזי הנכד, ובין האירועים שחלו בימי שניהם, בכפוף לשאר הפרטים שמראה שם ד"ר חפץ.

כך מצא חפץ ב"דברי הימים של מיכאל הסורי" כי כנבוזי כובש מצרים נקרא נבוכדנצאר, קשה להבין אם נקרא עליו שם נבוכדנצאר, או שהכוונה לפעולה משותפת לשניהם, אך הדבר מעיד על הקשר בין שני האישים.

[11]ידען מביא כאן דברים בשם "ר' שמעון משאנץ" בפירושו לידיים..

[12]ואמנם יש חוקרים האומרים כי שמעון הצדיק זה הוא שמעון בנו של הלל הזקן, ולפ"ז לא היה כהן גדול אלא היה בעזרה ושמע בת קול מבית קה"ק. ולא נראה כלל.


[1]אברהם נשא את שרה הגר וקטורה מלבד הפילגשים. ישמעאל נשא כמה וכמה נשים, וכן עשיו. וכך אנו מוצאים בישראל מספר רב מאד של ילדים לאדם אחד כמו שבעים בני גדעון (שופטים ח ל) וכן יאיר (שופטים י ד) אבצן (שופטים יב ט) ועבדון (שם יב יד). לאלקנה אבי שמואל היו שתי נשים, לאחאב שבעים בנים (מ"ב י א) וכן רבים. ראה דברי הימים א' ז': "ועליהם לתלדותם לבית אבותם גדודי צבא מלחמה שלשים וששה אלף כי הרבו נשים ובנים".

[2]המספר 32 נכנס ב210 רק 6.5 פעמים, אבל נכדי יעקב היורדים מצרימה לא היו בני 0 שנצטרך למנות להם 20 שנה עד שיוכלו להוליד. הסבירות וחישובי השנים מראה שהיו כבר רובם ראויים להוליד, או במלים אחרות: את הדור של 70 נפש אנו פוגשים ב"סוף הדור" ולא ב"תחלת הדור" [יחסית לחלוקה שוה מזמנו של האב הראשון], ובכל אופן הסתפקנו כאן בחישוב מצבו של דור זה באופן ממוצע: הוספנו רק חצי דור.

דרך נוספת לחישוב היא בהסתמך על מספר הגברים בלבד: לבני יעקב היו 46 צאצאים זכרים כמפורש בתורה, לכן הממוצע הוא 3.8 ילדים זכרים לאדם. מכיון שהיורדים היו גם נכדי יעקב עברו ב210 שנים כמעט 8 דורות, והדור ה8 הוא 7,599,937 גם אם דור זה היה כולו טף, הרי הדור ה7 כלל 1,999,983 איש, וגם אם הדור ה7 היו מחציתם עדיין בגדר טף, ישנם כאן למעלה מ500,000 איש בוגרים, וגם בני הדור ה6 שכולל 526,311 כולם צריכים  להיות בין 40 ל60.

[3]הטיעון כי סופרים ונביאים חשבו על שיקולים כאלו כשכתבו את מסורות ישראל ולצורך כך כתבו את הדברים בצורה כזו. הוא אנטי תזה לכל התיאוריות של בקורת המקרא, שהנחת היסוד שלהם היא שהמעתיקים והעורכים לא חשבו על סוג שיקולים כאלו, ולכן אנו יכולים לנתח את הטקסט דרך שיקולים כאלו ולא לשאול מדוע העורך העביר לנו דברים אלו.

[4] העובדה של החרבת שכם הכנענית לפני תקופת הכיבוש [בידי שמעון ולוי] מוצאת בטוי בתקופת הכיבוש בכך שלא מוזכר שום כבוש או מלחמה בהקשר לעיר זאת ששכנה במקום מרכזי, אפילו לו לא היתה ידיעה על כך היו צריכים להמציא אותה, [בימי גדעון שכם מיושבת באנשים שאין להם מלחמה עם ישראל, לגדעון יש פילגש שם].

כנראה גם שכם שלאחר החרבן המוחלט בידי שמעון ולוי לא היתה כנענית אלא שמית, [ואולי זהו פשר מזבח ה"בעל ברית" המוזר שהיה שם, ואולי גם זהו פשר הקלות שנהג גדעון בדם כל יושבי שכם שהרגם ונתץ את העיר, שכם לא מופיעה שוב במקורות עד ירבעם אשר בנה אותה מחדש כמתואר במלכים], ועל כן לא הוחרמה אלא חזרה להתערב בישראל, [כפי שמעלה גם המימצא הארכיאולוגי]. משה מצוה את יהושע להקים מזבח בהר עיבל ואכן זה נעשה מיד עם הכיבוש וכן נכרתת שם ברית עם ישראל, משום שהיא היתה הנקודה הישראלית בכנען.

ככל זאת ניתן לשער גם לגבי באר שבע שכיבושה לא נזכר ביהושע, והיתה מקום מושב לאבות.

ראה גם: "משחדרו בני רחל אל אותו שטח מצאו שם לא רק את משפחות דינה המוטמעות בעם הארץ ואולי גם שרידי משפחות שמעון ולוי אלא גם משפחות עבריות אחרות שכפי הנראה עלו לארץ זמן מה לפניהם" (אנצ"מ ערך אפרים). "העובדה הכפולה כי מצד אחד אין שום ספק שלביה ובניו מושלי שכם בתקופת אל עמרנא סועדים את חבירו הפושטים בארץ בכסף (מכתב 246) ומצד שני אין שומעים בפרשת הכיבוש המשוכללת של ס' יהושע על מסע מיוחד לכיבוש מרכז הארץ מקום היאחזותם של בני יוסף" (אנצ"מ ערך כיבוש הארץ עמ' 93).

[5]כך מפרש את הפסוק "ספר הישר" ויוב"ע וכן האר"י בשער הגלגולים. אך גם לפי הדרש, סוף סוף היתה זו אשה מדיינית.

[6]התיארוך המצרי עד לאלף ה4 לפנה"ס אינו תיארוך הסטורי, אלא שיחזור מרחוק שנעשה ע"פ סיפוריו של אדם אחד: מנתון המצרי שחי במאה ה3 לפנה"ס, על 'מהימנותו' של מנתון ראה להלן תגובה 361. גם סיפוריו של מנתון אינם קובעים את התיארוך המלא המקובל: התיארוך בנוי על עדות [שמיעה של] מלומד רומאי בשם קנסורינוס כי מאה שנים לפניו חלה הופעתו השנתית של כוכב סיריוס בראש השנה המצרי, ע"פ חישובים אסטרונומיים הופעת הסיריוס חוזרת בתאריך שוה אחת ל1460 שנה, וכך זוהו כל האיזכורים של איחודים כאלו כקודמים ב1460 שנים לאירוע שהזכיר קנסורינוס, וכך הלאה, ע"י זיהוי כמה מלכים בשיטה זו, נקבע גם זמנם של שאר המלכים ע"פ טבלאות כרונולוגיות שכתב מנתון. מבול של השערות אינו יכול לדחות מבול שבמציאות.

[7] קטע לדוגמא מספרו: "בעקבות מעשה ידי אדם, מתגלים במרבצים, אשר, לפי הגיאולוגיה, קדמו לאדם בעשרות ומאות מיליוני שנים: צורות מחרס קלוי בתנור, בשכבות, שלפי הגיאולוגיה, היו לפני 12 מיליוני שנים, אבן מרצפת נתגלתה בשכבה שלפני 25 מיליוני שנים, לפי הגיאולוגיה, סיר ברזל נחשף מתוך אבן פחם גולמי מלפני "300 מיליוני שנים", ראש חץ הוצאו משכבות שקדמו ב- 400 מיליוני שנים, לפי הערכת המלומדים - בעוד כל התיאוריות של אבולוציות האדם, אף אחת מהן אינה מקדימה את האדם המודרני ביותר מ - 2 מיליוני שנים. אם כן, מהיכן באו כל החפצים האלה לשכבות כה עתיקות? אוסף גולגלות אדם מודרני ולסתות מודרניות, שנמצאו בשכבות פליאוקן ("מוערכות" כלפני 13 מיליוני שנים) יחד עם כלי אבן, שלדי אדם מודרני שנתגלו בתקופה המיוחדת לבין קרחונים ולמיאוקן (25 מיליוני שנים!), אגן ירכיים של אדם מודרני, שנתגלה בתוך מצבור של חיות, שנכחדו לפי האבולוציה, עשרות מיליוני שנים קודם לכן.

האנתרופולוג ג.פ.מרוול חשף עצמות של שני בני אדם בתוך אבן גיר קרטיגונית (בעלת גיל של 100 מיליוני שנים!) במדינת ווטה, בעומק של 15 רגל ובתוך שכבת סלע רציפה ואחידה בעובי של 6 רגל. כל אפשרות של הסתננות וחדירה מאוחרת פנימה היא בלתי אפשרית, בגלל האופי האחיד של השכבה. השלדים זוהו, לחלוטין, כעצמות אדם מודרני, ומוטטו רבות מההתנצלויות של "מאמיני" האבולוציה.

עקבות רגליים וידיים של אדם מודרני בגילים שונים נתגלו בסלעים עתיקים מידי עבורם. מקרים כאלה חוזרים ונשנים במקומות רבים. המפורסמים שבהם הם עקבות טבועים באבן גיר קרטיקונית (100 מיליונים) לצידם של עקבות דינוזארים, ליד נהר הפאלוקסי בטקסס. נמצאו גם עקבות אדם, שבהם טבועים מאובני טרילוביט (600 מיליוני שנים!) במדינת ווטה" עקבות סנדלי אדם, כולל סימני חוטי תפירה, נמצאו בתוך שכבות טריאסיות (לפני 225 מיליוני שנים - לפי הגיאולוגיה!).

לסתירות אלה אין, כנראה, השפעה על האבולוציוניסטים המקצועיים. הנה, גם כשנחשפו עקבות האדם על ידי מרי ליקי - מומחית לאבולוציית האדם - בשנת 1978 בליטולי אשר במזרח אפריקה, ואשר היו דומים לחלוטין לאלה של אדם בן זמננו, לא "אושרו" על ידה כ"אנשים", ואף לא על ידי מומחי אבולוציה אחרים. וזאת, אך ורק בגלל הסיבה היחידה, שגילם הוא 3.7 מיליוני שנים, לדבריהם.

רוב ההכחשות של אנשי האבולוציה לגבי הממצאים הסותרים שהובאו כאן, אינן מבוססות כלל על תהליכים פיזיקליים מדעיים כל שהם, אלא פשוט על הקביעה מראש, שלא תיתכן סתירה לתיאוריית האבולוציה. במקרים רבים פשוט מתעלמים מן הממצאים, כאילו אינם כלל.

כותב אלברט אינגל: "אם אמנם אדם, או אפילו קוף, או אבות היונקים, חיו פה בתקופת הפחם, כפי שמצביעים ממצאים, כי אז כל מדע הגיאולוגיה הוא מוטעה בעיקרו, ועל הגיאולוגים לחפש מקצוע אחר". כנראה, שלא כל כך נוח לחפש מקצוע". ע"כ מתוך ספרו של טרופ.

[8]ראה עוד בהמשך (עמ' 110 והלאה) על 'מעגלי קסמים', בהם מוכיחים המלומדים מכח הנחות שהונחו במחקר ארץ אחת, לפירושם של ממצאים שנמצאו בארץ אחרת, ובכלל על המגבלות של שיטות העבודה.

אך בימינו עם ה'התקדמות' כותב פרופ' ישראל פינקלשטיין (שידען שואב את כל 'ידיעותיו' מתורתו) ברוב איוולת: "אי אפשר לקיים השוואה בין המקרא והארכיאולוגיה ללא הבנת ההבדלים התהומיים ביניהם. הארכיאולוגיה, גם אם יש בה מגבלות לא מבוטלות, מתארת תמונה אובייקטיבית בזמן אמיתי. התיאור המקראי, לעומת זאת נכתב זמן רב לאחר המאורעות וחשוב מכך, הוא מכוון על ידי המניעים האידיאולוגיים והתיאולוגיים של הסופר". (במאמר שהתפרסם בתוך: י' לוין וע' מזר, עורכים: הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, ירושלים תשס"א, בהוצאת יד יצחק בן צבי ומרכז דינור, עמ' 251-141).

מדהים, כיצד "אי אפשר לקיים השוואה", מבלי שנניח הנחה שרירותית כי המקרא נכתב זמן רב לאחר המאורעות, וכן נניח כי הארכיאולוג [או ההסטוריון כדוגמת פינקלשטיין] נקי מכל שיקול תיאולוגי מגמתי והוא איש המוסר והצדק כנביאים בשעתם. וכמובן: "הארכיאולוגיה נותנת מבט אובייקטיבי בזמן אמיתי", משפט המוכיח על חוסר הבנה תהומי במהותה של הארכיאולוגיה! ומה הם תלי תלים של פרשנויות מפולפלות לגל אבנים, לעומת עדות של בני אדם? ולא בני אדם יחידים כי אם ספרים שיצר והגה בהם עם שלם!

בפרט שכל ההוכחות למסקנותיו הגרנדיוזיות אינם מתבססות על נתונים חדשים, אלא על פרשנויות לעוסות בצד ספורי בדים מקוריים, למשל: יהושע בן נון אינו אלא המצאה מאוחרת, מין השלכה לאחור של יאשיהו הצדיק, ועוד מעשיות דומות שהמשותף לכולם שלא הובאה לזכותם אפילו הוכחה אחת.

סתירה עצומה הוא מוצא בין התיאור של מנשה במקרא כרשע וכמי שבעטיו הגיע החרבן, לבין הממצאים לפיהם היה מנשה מלך בעל ראיה מדינית רחבה והרים ופיתח את כלכלת ישראל.. 'סתירה' כזו יכול למצוא רק מי שאין לו הבנה קלושה שבקלושה במקרא ובמשמעותו. ובכן, ברור שאי אפשר לערוך השוואה בין מקרא ובין ארכיאולוגיה, כשאין שום הבנה לא בזה ולא בזו..

 



לכבוד מו"ר הרה"ג יהושע ענבל
נולד לראות, 11/04/15 - 19:02
הנני לציין שמעודי לא ראיתי ראש כולל משעשע כמותכם  מלא וגדוש בארס כלפי מרשיעי ברית ירבו כמותכם ותכלה הרשעה מן הארץ