תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

פרשיות השבוע

פתיחה ל'פרשיות השבוע'

 

'פרשיות השבוע' של דעת אמת, הם כתבי פלסתר מזן מאד מיוחד. בחלקם הגדול הם נשענים על תיאורית שונות שהיו בשימוש בקורת המקרא, אך הם מוצגות כאן בצורה הגרועה ביותר.

אין כאן טיעונים שיטתיים ונסיונות להוכיח אותם, אלא בליל בלתי קריא של טיעונים מכל המינים והזנים. נראה שנערמו כאן טענות לפי סדר אסוסיאטיבי מתוך עיון באבן עזרא ובספרי מחקר מן המאה ה18 וה19, תיאוריות שהתיישנו מובאות כאן כהברקות מופלאות, טעויות שאבד עליהם הכלח חוזרות וקמות במלא הדרן, וסילופי מקראות כרוכים בבדלי טיעונים מוצגים לראווה.

בקורת המקרא תופסת ספרות רחבה, הנכתבת בצורה מסודרת ע"י חוקרי מקרא למיניהם, הבקורת בנויה מהנחות יסוד, מהשערות, וממחקרים המתעדכנים והולכים. אך ידען אינו מביא ולו מקור אחד לדבריו, הוא מציג טיעונים שנכתבו ע"י ולהויזן לפני 150 שנה כאלו הינם רעיון שלו, אינו מציג את כל הדיונים שנערכו סביבם, אינו מציין שום מקור מדעי או בלתי מדעי, ומערב את הכל עם תוספות הנותנות טעם לפגם. מה שמונע את הקורא מלהבין את הדברים לאשורם, ומלנסות להבין מה הם בדיוק טיעוניו. וקל וחומר את מי שמנסה לעשות סדר בדברים, אם נביא כאן מקורות המראים שהתיאוריות של ולהויזן הן מיושנות ונדחו בשתי ידיים על ידי כל החוקרים, יהיו מקורות אלו חסרי הקשר, שכן ידען אינו מזכיר את מורו ורבו ולהויזן אפילו  פעם אחת.

דומה הדבר לאדם שיוציא כתבי פולמוס בנושא "הפיזיקה", יביא את טיעוניו של איינשטיין בשם עצמו בצורה חלקית ומסורסת, יטען כנגדו טיעונים שנאמרו ונידונו בבמות מדעיות רבות, מבלי להזכיר שום מקור מדעי או מחקרי, יבחר בצורה אקראית כמה דעות והנחות מתקופות שונות, ויקנח בהצעה משלו לייצור פצצה אטומית ע"פ תיאורית הייחסות..

אי לכך נאלצנו להתייחס נקודתית לכל טיעוניו, ולהראות את חוסר הרצינות שבהם. מה שמלמד שאפילו לדרגת 'בקורת המקרא' אין הם ראויים להיכנס.

ובכדי שלא לכפול את הדברים נזכיר מראש כמה הנחות יסוד מוטעות:

פשט ודרש – אצל ידען אין שום הבחנה בין פשט דרש רמז וסוד, תוך דיון בפשט הדברים הוא מערב את דרשות חז"ל, כשגם זה אינו עולה בידו לצורך מטרתו הוא אינו חושש לערב גם רמזים שונים שנאמרו ע"י חכמים או ע"י פרשנים מאוחרים. כאשר הפשט עולה יפה הוא תוקף אותו מן הדרש, וכאשר הדרש עולה יפה הוא תוקף אותו מן הפשט. כמו שהראינו בהקדמה את דרכו ושיטתו לסתור את עצמו בדרישותיו, ולתפוס את החבל משתי הקצוות.

הוא רגיל בכל מקום לצטט את האבן עזרא שהמשנה את פשוטו מן המשוגעים ייחשב, אך הוא עצמו נוהג כמעשה המשוגעים בשימוש זה, ראה בפתיחה ל"קונטרסים".

סדר בתורה – הוא תופס את התורה כספר הסטורי כרונולוגי בלבד, ואחת לשתי פרשות הוא קובל על כך שלפעמים יש חריגות מהסדר הכרונולוגי. מבלי להבין כי התורה היא מסמך דתי המשתמש במוסרים מן ההסטוריה, ושגם בספרים תיאוריים ישנם חריגות כרונולוגיות לפי הצורך.

קיצור ואריכות – אין ידען יודע את תפקיד תורה שבעל פה ותפקיד זקני הדור, מבחינתו ההלכות הם רק מה שמפורש בתורה. אבל אינו מבין כלל יסודי, שבזמנים הקדמונים תפקיד הספר היה שונה מבימינו שכל המידע מועבר בספרים בצורה מסודרת, בימיהם היה המידע מועבר בעל פה וכל המשמעות של דת תורה או חכמה היתה אך ורק מפי זקנים לא מפי ספרים. לא היתה אז אוטודידקטיקה מסבות רבות וביניהם טכניות אך גם מסבות ערכיות, החכמה ועקרונות הדת לא היו דבר הנמדד בסדר גודל של ספר. ספר התורה אינו אלא קצור נמרץ ורמזים למה שנאמר וייאמר בעל פה על ידי הזקנים, וכן התוכחות שבתורה אינם "נאומים של המחבר" אלא ספור נאומים שנאמרו במציאות, כלומר לא ספר המסכם את דעותיה של התורה אלא ספור מהנאום שנשאר בידינו, וכמובן שהעיקר הוא הנאום והדברים שבעל פה.

הוא קובל דרך קבע על כך שהתורה האריכה בסיפורים וקיצרה בהלכות. אך הסיפורים אינם רק סיפור הסטורי, אלא באים ללמד השקפה חדשה ומיוחדת על העולם. וכבר הכירו כל החוקרים זה זמן רב שאחד מחדושיה הגדולים ביותר של התורה היא יחסה להסטוריה ולאירועים היום יומיים. ולפי שידען מאריך בזה בלשונו הנלעגת, העתקנו קצת מקורות בנושא:

"זהו המקרה הראשון הידוע לנו בעולם העתיק שנכתבה הסטוריה במלוא משמעותה של מלה זו, לא עוד רישום של שושלת מלכים והנצחת מעללי גבורתם במצבות זכרון מפוארות כדרך מושלי הממלכות האדירות של המזרח הקדמון אלא צירוף המאורעות השאובים לעתים תכופות ממסורות וממקורות שונים למסכת אחת מסודרת ומבוארת לפי השקפת עולם דתית ורוחנית אחידה.. עם ישראל היה העם היחידי בהסטוריה ששמר זכרונות נאמנים רבים על ראשית התהוותו ועל ימי התנחלותו בארצו " (תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל).

 "גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הספור ההסטורי מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ההסטוריה כי שום עם עתיק מאלה שנזכרו עד עכשיו לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פרוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה" (אנצ"ע ערך הסטוריוגרפיה).

כך כותב א. מיאר: "שום עם תרבותי אחר של המזרח הקדום היה לאל ידו לעשות זאת, גם היונים הגיעו לכך רק במאה החמישית לפני הספירה בעמדם כבר על פסגת התפתחותם התרבותית.. משא"כ בישראל כשהמדובר הוא בעם צעיר שאך זה נכנס לחיי תרבות.. עומדים אנו פה כמו בתולדות האנושות בכלל לפני חידת הפלאים.." ("תולדות העולם הקדום" כב' 1931).

על סוגי המשמעויות שמעניקה התורה להסטוריה, האריכו חוקרים רבים, ורבים הדברים שאינם מפורשים אלא רמוזים. וביניהם הכלל הגדול המקיף את כל התורה "מעשה אבות סימן לבנים", ראה למשל באנצ' מקראית ערך אברהם, שני טורים ארוכים הכוללים את כל מעשי ספר בראשית, כיצד כל ענין מרמז על רעיון זה של "מעשה אבות סימן לבנים". וראה שם את ההתבטאות: "אין לך כמעט פסוק או חצי פסוק באותה פסקה שלא יקביל בניסוחו למה שכתוב אחר כך על בני ישראל.. כל פרטיה ופרטי פרטיה של הפסקה מתחלתה ועד סופה. גם הפעם מעשי אבות סימן לבנים". החוקרים מוצאים בכל חצי פסוק רמזים, ואילו ידען אינו מבין לשם מה האריכות?

אבחנות סגנון – ידען משתמש באבחנות ה'כפילויות' העתיקה שהתיישנה זה מכבר, וכך כותב פרופ' קאסוטו (שהתמחה בחקר כתבים מזרחיים) בפרושו לפרשת הבריאה: "לפי תורת התעודות שייכות שני הפרשיות האלו למקורות שונים, האם דעה זו צודקת? בשאלה זו טפלתי באריכות בספרי (שם הכריז על בטולה של תורת התעודות) יש לציין שהכפלה מעין זו אף שתוכל להיראות מוזרה בעיני מי שרגיל במהלך המחשבה היונית אינה מתנגדת כלל לדרכי המחשבה השמית.. גם בשירה האוגריתית נמצאות דוגמות של שיטה זו".

ב. יעקוב כותב בראש ספרו (עמ' 9): "המכשול הגדול ביותר להבנה נכונה הוא התיאוריה הנקראת שיטת המקורות, היא קורעת לגזרים גוף בעל תוכן אשר בו כל החלקים השונים קשורים זה בזה. לפיכך אין לה אפשרות להבין את הקשרים ולתפוס את המבנה המיוחד של הספר".

רמז וסוד – דרכו של ידען ללגלג על דברי רמזים וסודות, כאלו שכל האמונה במסורת תלויה בסודות, אך אין הדבר כך. היו מחכמינו שנטו כלפי הסודות והרבו לדרוש רמזים, והיו שהסבירו את פשטי הדברים, ואין לערבם זה בזה. גם בין החוקרים אנו מוצאים דברי רמז וסוד מן הסוג הגרוע והמגוחך ביותר, ראה למשל במבוא לספר יואל של גורדון: "יש מחוקרי המקרא האומרים כי תיאור זה של ארבעת מיני הארבה בפי נביאינו אינו אלא אליגוריה לארבע הממלכות העולמיות הגדולות אשור-בבל מדי-פרס יון ורומי.. חוקרים אחרים אומרים כי בתיאור הארבה כיון הנביא למסעות צבאות פרס דרך ארץ יהודה להילחם במצרים.. כה הם מבארים את ארבעת סוגי הארבה ברמז לארבעה מסעות אלה: האחד בימי קמביז..".

ומה דעתו של החוקר גרסטנג, על השאלה מדוע לא נזכרת מצרים בתיאורי דור ההתנחלות? משום שהיא רמוזה בפסוק "וגם את הצרעה ישלח ה'" (דברים ז כ) וכן "ואשלח לפניכם את הצרעה" (יהושע כד יב).

וכן מצאנו לדרשני המקרא על דרך הסוד, שמצאו את מחבר ספר קהלת, הוא יוחנן הורקנוס האחרון שהודח ע"י הורדוס ונכלא. וזאת מנין? לפי ש"קהלת" עולה בגימטריה "יחנן בן אלכסנדר" (מבא לתנ"ך, שרירא). [מבלי לשים לב שבית שמאי ובית הלל שחיו גם הם בזמן הורדוס כבר נחלקו האם קהלת מטמא את הידיים, וכן כבר היה תרגום השבעים לקהלת].

ועוד אמרו: "וירק את חניכיו שלש מאות ושמונה עשר", מלמד שאין אברהם אדם שבמציאות, אלא יש בו סוד, והוא: עבודת הירח, מנא לן? שנאמר ושם אביו תרח, הרי ירח אמור. ומהו חניכיו שלש מאות ושמונה עשר? אלו שלש מאות ושמונה עשר ימים בשנה שהירח נגלה בהם.. (אנצ' מקראית ערך אברהם).

ומהו מספר בני ישראל 603,000 איש, שמא מדובר כאן במספר של בני אדם? לא ולא! "המלים בני ישראל עולות בגימטריא לשש מאות ושלש" (הולצינגר בפירושו לשמות).

בעיקרו של דבר בודאי שיש ממש ברבים מן הרמזים שנאמרו מתוך שיקול דעת, אף שאי אפשר להוכיח אותם, שהרי כך דרכם של בני אדם, בפרט חכמים ויוצרי יצירות מפורסמות, לרמוז רמזים שונים בדבריהם, הגם שאינם משאירים הוכחות שיביאו את הקורא לוודאות בדבר כוונת הרמז. על כן הרמז ניתן להיאמר, ובלבד שלא יסמכו עליו ולא יוציאו מכחו דבר, שכן לעולם אינו וודאי.

וזו אחת התכונות המוזרות שבדברי ידען, שמתרעם על חכמים שפירשו פסוקים בדרך רמז, ומתרעם גם על אלו שפירשו את דברי חכמים בדרך רמז. אך אחרי שחכמים עצמם הראו שהם רואים דרך זו כצורת כתיבה לגיטימית, מי מאתם ימנע להשתמש בה, ולהחליט שכל מי שאינו כותב בצורה הסטנדרטית המוכרת לנו מן העיתונים "מן המשוגעים ייחשב"?

וראה באנצ' מקראית ערך אגדה: "משל יותם על עצים שהלכו למשוח עליהם מלך וכן דברי מלך ישראל על החוח ששלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה יסודם בהשקפת הקדמונים המייחסת לצמחים ולבעלי חים כח הדבור והנוהג של בני אדם", מדהים!  ולעומת זאת ראה שם ערך אדמה: "עוד סוברים החוקרים האמורים שיש למצוא סמך להשערתם בפסוקים המיחסים לאדמה פעולות או רגשות כאלו היא עצם חי כמו למשל אל תיראי אדמה גילי ושמחי (יואל ב כא) אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון (איוב לא לח) אבל אין אלה אלא בטויים פיוטיים ואין להביא מהם ראיה". הכל כפי מצב רוחו של החוקר.

בכך לא נפסק מצעד הרמזים והסודות: "ההשקפה שהכוכבים הם חיים ופועלים מפורטת היא במקרא במקומות שונים. יוסף חולם שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, מכאן שהוא רואה אותם כדמויות, מעין דמות בני אדם" (אנצ"מ ערך כוכב) ומה עם האלומות המשתחוות זו לזו? האם גם אותם רואה כבני אדם?

וכן: "במליצת המקרא נשאר זכר גם להשקפה המייחסת את הכח הממית לדמות על אנושית הנבדלת מה' ושמה מוות.. יש שהמוות משמש במליצת המקרא כמין דמיון של מפלצת הבולעת כל חי בלא שתשבע כגון בדברי חבקוק האומר על עם הכשדים כי הרחיב כשאול נפשו והוא כמוות ולא ישבע.. ניכר רישומה של השקפה כנענית קדומה שראתה במוות אל!" (אנצ"מ ערך מות עמ' 755), כביכול הדימויים הומצאו רק בימינו, ואל להם לקדמונים להשתמש בדימוי אם לא שיחשבו אותו למציאות קיימת..

ונחתום ענין זה בדוגמא אחת: האם יש הגיון לפרש דברי נביא, בכך שנכתבו בשפת האתב"ש? כל אדם יסכים כי זהו מן הדברים המוזרים להניח שהנביא השתמש ב'שפה' כזו שאין אנו יודעים מי המציאה ומתי. אך נתבונן נא בספר ירמיהו (פרק נא'): "כה אמר ה' הנני מעיר אל בבל ואל יושבי לב קמי רוח משחית.. ונפלו חללים בארץ כשדים.. איך נלכדה ששך ותתפש תהלת כל הארץ איך היתה לשמה בבל בגוים". נזכרות כאן ארבעה ישויות: בבל, ששך, לב קמי, כשדים. בבל וכשדים הם צמד מוכר, אך לב קמי וששך הם ישויות בלתי מוכרות, לא בתנ"ך ולא בשום מקום אחר ("השם ששך אינו ניתן להתפרש ע"פ מה שמצינו בכתבי היתדות", אנצ"מ ערך בבל), איך וכיצד נכנסו הם לתוך נבואת חרבן בבל והעם הכשדי? והנה 'ששך' באתב"ש 'בבל', 'לב קמי' באתב"ש 'כשדים'. אפשר כמובן לטעון כי זהו צירוף מקרים וירמיה באמת מדבר על שתי ישויות עלומות שאבד זכרם עוד קודם שנוסדו, אך בודאי קרוב יותר לומר שירמיה הנביא גם הוא השתמש ברמזי אתב"ש מסבות שאינן ידועות לנו [אף כי נתנות להשערה, ואין כאן המקום].

חכמים – כדרכו לתפוס את החבל בשתי הקצוות, מתרעם בכל מקום על כך שחכמים נטלו לעצמם סמכות לקבוע ולעצב את ההלכה על פי כללי ההלכה והדרשות. ומן הצד השני מתרעם על דין התורה שמוכח ממנו שהוא צריך לחכמים ולתורה שבעל פה בכדי שתצא הלכה ברורה..