תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

קונטרס 9

קונטרס 9

181) לאחר שמביא כמה דוגמאות שגופן האותיות השתנה, כידוע, בימי עזרא מסיק "הנה ראינו שלשון התורה וכתב שלה וצורת אותיותיה וגרסאות כתיבתה השתנו והתחלפו במהלך הדורות וראיות לכך לא רק מן המחקר המדעי אלא מגמרות ערוכות ומדברי חז"ל וראשונים"!!

הנה משינוי הפונט של האות, נהיו למסקנה שנוי: הלשון, והכתב, וצורת האותיות, וגירסאות הכתיבה..

האמת היא שהכתב ה"אשורי" הוא הוא הכתב העברי עצמו אלא שהוא כתב רהוט יותר (אנצ' מקראית ערך אלפבית עמ' 410) כתב רהוט יכל להיות בשימוש גם קודם לכך שעזרא קבע אותו ככתב בלעדי לכתיבת ספרי תורה, ואכן נמצאה השבעה בכתב אשורי בעברית מקראית טהורה מן המאה הז' לפנה"ס (שם), שנים רבות לפני עזרא הסופר.

ולאחר מכן מביא ראיה שאף פסוקים תיבות ואותיות נעלמו מספר התורה ממנין חצי אותיות התורה (קדושין ל.), שאינו מתאים למנין שלנו, וכבר בגמרא (שם) העירו שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות ולכן איננו יכולים לדעת אם האות המוזכרת כאמצע התורה היא קודם החצי או אחר החצי. אבל באמת בין מקום חצי התורה המוזכר בגמ' לחצי התורה כמו שהוא לפנינו יש אלפי אותיות! ואולי כמה וכמה מצוות נעלמו מאתנו באותם שלשה פרקים שאינם עוד. וכן מנין הפסוקים שמנו הוא 5888 לעומת 5845 במציאות.

וכיצד, אם כן, נוסח המסורה בכל הארצות שוה? העתיקו הכל ממקראות גדולות הנדפס בשנת 1524.

ובפרט שבמסכת סופרים פ"ו ה"ד אמר ריש לקיש כי שלשה ספרים נמצאו בעזרה והיו ביניהם שלשה חילופים והלכו אחר הרוב. והבן: בימי ריש לקיש היה הבית חרב למעלה ממאתיים שנה והוא לא ראה צורת העזרה מימיו ולא קרא בספרים שבה אלא מדבריו אתה למד שכך דרכם של חכמים ומסורת שבידם בתיקון השיבושים בספרי התורה. לא מתוך מסירת הכתב מדור לדור תיקנו, אלא הלכו אחר הרוב, שני ספרים מול אחד. ואולי דוקא השניים הם המשובשים?

182) הרי לך דאגה כנה לחסרונם של כמה מצוות שאולי היו בימי הבית השני ולא זכו להגיע אלינו, אך אימתי נאמר מספר זה של חצי אותיות התורה? בגמרא הוא לא מובא אפילו בתור משנה או בריתא, אלא בסתם לאחר מימרא של ר' ספרא בשם ר' יהושע, ואולי גם זה שייך לדברים שנמסרו בימי ר' יהושע. מיהו הפתי והסכל החושב שלאחר רבי יהושע (שנפטר קרוב לחמשים שנה אחרי החרבן) עדיין הושמטו פרשיות שלמות בתורה, אף שכל המשניות הקדומות ופרטי מחלוקות בית שמאי ובית הלל עם כל הדרשות והדקדוקים בפסוקים נמסרו בדקדוק.. ואף אם ר' יהושע מספר על מספר שנקבע בזמן קדום ממנו, ואפילו אם יהיה קדום ממנו במאה וחמשים שנה, עדיין בתקופת בית שמאי ובית הלל מגוחך לחשוב שנשמטו פרשיות שלמות מן התורה [מלבד העדויות הארכיאולוגיות -ראה להלן]. וכיצד הפך ידען למאמין גדול במסורת עד שהוא מנסה לטעון שמספר זה הוא מסורת קדמונית של מאות שנים, ומסורת זו חלילה, לא נשתבשה, רק הועברה בקפדנות עם המספר המדוייק והאמיתי והקדמון של אותיות התורה, רק התורה עצמה נשתבשה!

ובקצרה: בריתא זו נאמרה בתקופה סמוכה לחכמי הגמרא, ואם באנו להטיל ספק, יש להטיל ספק בבריתא ולומר שנפל בה טעות, מאשר להחליט שנשמטו אלפי אותיות מן התורה.

גם עצם ההוכחה ממנין הפסוקים לנוסח התורה, הינה טעות: גם אם יהיה מספר הפסוקים רב וגדול, עדיין יתכן הדבר ע"י חלוקה לפסוקים בצורה שונה המחלקת פסוק אחד שלנו לכמה פסוקים, ואין זה שייך לנוסח התורה, שהרי בספר התורה אין סימני סוף פסוק.

כל עניני המספרים שם בסוגיא אינם ספירה ריאלית, וקרובים יותר למאמר "יש ששים רבוא אותיות לתורה" שמובן מאליו שאינו תוצאה של ספירת אותיות. וישנו גם הסבר נוסף מענין הקשור באותיות הגדולות והקטנות, אשר תואם בצורה מפליאה לכל המספרים הבלתי מובנים המוזכרים שם בסוגיא, כגון: שמספר הפסוקים בתהלים, ובדברי הימים, כמעט שוה במדויק למספר הפסוקים שבתורה – דבר שאינו אפשרי מבחינת מספר המלים שבתהלים.

אך כל זה איננו שוה, כאשר ריש לקיש "שלא ראה צורת העזרה ולא קרא בספרים שבה" מעיז לספר מסורת שבידו הנוגעת לאירוע שהיה בעזרה, הלא דבר הוא! איך וכיצד הרשה לעצמו זאת, הלא רק בדורינו ממרחק פעוט של אלפיים שנה אנו יכולים לנתח את שאירע בעזרה!

ולא זו בלבד שהוא מספר את המסורת, צא וראה מהי מסורת זו? ללכת אחר הרוב, וכאן מניח ידען את האצבע על הנקודה החלשה: ושמא הרוב הם המשובשים? אכן הגיון למופת, ודאי מן הראוי לילך אחר המיעוט בכדי לצאת ידי חובת שאלה זו! ומבלי להתלוצץ: הליכה אחר הרוב היא כלל ראשון בכל מחקר של טקסט, השיבוש נופל במקרה בעותק יחיד, ולא במספר עתקים.

ובאשר לשאלת השוואת הנוסחים, הפתרון פשוט: כולם העתיקו ממקראות גדולות הנדפס.. לא נתייחס כעת לחוסר הרקע ההסטורי בטיבו של העם היהודי, כאשר הרקע הזה לגבי המאה ה15 ידוע לנו בצורה ברורה: בכל קהלה היו בתי כנסת עם ספרי תורה רבים שהיו קוראים בהם מספר פעמים בשבוע, וכאשר אך יצא ה'מקראות גדולות' כל היהודים הקנאים שבכל מקום ואתר פשוט גנזו את כל ספרי התורה שברשותם, וכתבו חדשים על פי המקראות גדולות הנדפסים. לפתוח ספר שו"ת מאותה תקופה ולראות את הדיונים והויכוחים על פרטים קטנים בהרבה, בהם כל אחד דבק במנהג מקומו ובקהלתו, ולגבי נוסחאות ספר תורה, בודאי ובודאי[1], בפרט לפי הדעה שיעקב בן חיים השתמד, מובן מאליו כי כל היהודים היו להוטים ללכת אחר גירסתו! זוהי השערה היסטורית מובהקת המתאימה היטב לאפיים של היהודים, ואשרי שככה לו! בחוש הסטורי דק וקולע אל השערה פתר ידען את כל השאלות ההסטוריות העומדות פתוחות כבר מאות שנים.

בפרט קהילות תימן הרחוקות, שאפילו את השולחן ערוך [שחי באותה תקופה] לא קבלו כפוסק, והחזיקו באמתחתם כתבי יד רבים מן האלף הראשון לספירה, הזדרזו לגנוז את כל ספרי התורה שבידם ואת כתבי היד, יחד עם כל קהלות ישראל שביום הידוע של "החלפת הספרים" גנזו אלפי או עשרות אלפי ספרי תורה, חומשים, ושינו את כל מאות הספרים מפרשי התורה החל מרש"י רד"ק רשב"ם ורמב"ן וכלה ברלב"ג בעלי התוספות צרור המור ר"י כספי ועוד ועוד. כך, כשאנו יודעים כל פרט ופרט על ויכוח ה'סמיכה' שהתחולל באותם ימים והקיף את כל קצוות הקהלות היהודיות בעולם, אין אנו יודעים דבר על היום הגורלי של שינוי הספרים, היום בו הוכתר יעקב בן חיים לפוסק העליון של היהדות. וגם אין שום אזכור של "הנוסח הישן" לעומת "הנוסח החדש", ובכל עשרות ספרי מפרשי התורה, וסתם מובאות של פסוקים בספרי הראשונים, אין שום זכר ל"נוסח הישן" הכל תואם למה שבידינו, שתיקה אפילה וערפל גדול רבצו על כל הענין. ממש כעין הרמב"ם שנשתכח מן הלומדים עליו מסופר בשבחי בעל שם טוב..

כל זאת כשאנו עוסקים בהגיון הסטורי, אך כשבאים לבדוק את הנתונים, מסתבר שעדיף למכור רעיונות אלו כתחליף לגז צחוק. השוואת הנוסחאות של הקהלות אינה תופעה שלאחר המאה ה15 אלא מאות רבות של שנים קודם לכן, כתב יד לנינגרד (B 19a), כתבי יד ששון (507 + 1053), כתב יד המוזיאון הבריטי (Or 4445), הכת"י התימני בקמבריג' (1753), כולם שוים בחסרות ויתרות ברוב המכריע וקרובים מאד לנוסח המקראות גדולות, וכמובן כתר ארם צובא העתיק מכולם, כולם כולם נתנבאו לפסוק בצורה כמעט אבסולוטית כדפוסו העתידי של יעקב בן חיים.. [לענין ההבדלים המעטים ביניהם, ראה מה שכתבנו בתגובה מס' 187].

אך אין צריך להגיע עד כתבי היד מן האלף הראשון, שהרי יש לנו את נוסח המגלות הגנוזות שקדם במאות שנים גם לתנאים מחברי המשנה, עליו אמרו החוקרים: "המגלות הגנוזות משקפים בצורה בלעדית את נוסח המסורה.. אם משוים את הטקסטים הארוכים ביותר מקומראן המשקפים את נוסח המסורה.. אם משווים את מגילת ישעיהו הנזכרת לכתב-יד לנינגרד הידוע מוצאים אך מספר מזערי של הבדלים בכל טור (הבדלי כתיב, הבדלי לשון, ומעט הבדלי תוכן קטנים) בינו לבין כתב-היד מימי הביניים. הפרגמנטים השונים של מגילת.. קרובים עוד יותר לכתבי-היד מימי הביניים ולמעשה הם זהים לחלוטין עם כתב-יד לנינגרד (מלבד הבדל אחד בכתיב). יש בהחלט להתפלא על כך שמגילות אלה השייכות לקבוצת נוסח המסורה קרובות כל כך לנוסח של ימי הביניים, עד לפרטים הקטנים ביותר. מכאן יוצא, שהטקסטים השייכים לענף זה של מסירת הנוסח, נכתבו ונמסרו בקפדנות רבה, ולא חלו בהם שינויים רבים מאז המאה השלישית לפנה"ס. (ע. טוב, "על מגלת ספר", 1997. הרצאות שנאמרו באוניב' העברית י-ם)[2].

כל המחקרים המדברים על "פלורליזם טקסטואלי" שוגים בדבר אחד: אין הם יודעים את הלכות כתיבת ספר תורה, ואינם מבדילים בין פלורליזם בציטוט או בהעתקת חומשים, וקל וחומר מדרשי פסוקים, לבין ספר תורה הנכתב כהלכה. ראה להלן תגובה 187.

והנה למרבה הצער והגיחוך נמצא מקור טעותו של ידען, מביכה כרגיל: באנציקלופדיה מקראית ערך מסורה עמ' 146 כתוב: "מהדורה זו של יעקב בן חיים שהיתה הדפוס הראשון של המסורה, נתקבלה כמעין קודיפיקציה של המסורה". ידען חשב כי כאן נוצר הקודקס של ספר התורה המסורתי, אבל אין הכוונה אלא לחיבור ה'מסורה' שהוא חיבור בפני עצמו העוסק בנושאי מסורה.  ולא עוד אלא שמבחינה הסטורית גם כקודיפיקציה לדפוסים של נוסח המקרא עצמו לא שימשה, ראה שם בערך מקרא עמ' 369: "מהדורת בן חיים שימשה דוגמה מוחלטת רק במקרים מועטים".

ועל ההבדלים בין הדפוסים ראה שם: "יש להדגיש שכל ההבדלים הללו אינם נוגעים (פרט לשגיאות דפוס גסות) במלים ובמשמעות של הטקסט המקרא. המדובר תמיד בכתיב מלא או חסר, פרטי ניקוד שאינם נוגעים במשמעות, מתג ומקף, או פרטים שבטעמי המקרא, אין בין דפוסים טובים כל הבדל במשמעות הדברים ולא ירגיש ברוב החילופים אלא המומחה לדקדוק המקרא".

אך מה חשובות העובדות מול הציטוט מספר מנחת שי "כי לא לבד נעשית התורה כשני תורות אלא כתורות אין מספר.. תורה נביאים וכתובים אין אומר ואין דברים אשר אין בהם בלבולים מלאים טעויות מחסרות ויתרות טעמים ונקודות קריין וכתיבן.. נתתי את לבי לעמוד בפרץ.. ולראות ספרי תורה החשובים והמעולים שראוי לסמוך עליהם ולנטות בהם אחר הרוב.. גם תקנתי כמה מסורות משובשות קצתם מסברא וקצתם מפי מסורות אחרות כתב יד" הרי לך בהירות לשונו והגינות דבריו המעידה כאלף עדים ששינה נוסחי ספר התורה וסמך על הרוב, ולפעמים רק על סברתו שלו. ונוסח תורה מסיני מה היה עליו?

183) ומה נשאר לנו לומר מול בהירות והגינות שכזו? אם אחר כל הבהירות לא הובנו הדברים, יש לשער שהבעיה נמצאת אצל מי שמנסה להבינם.. "המנחת שי שינה נוסח ספר התורה וסמך לפעמים רק על סברתו שלו", האם בכל הספר מנחת שי נמצא מקום אחד בו מגיה הנוסח מסברא? ולא הזכיר המנחת שי אלא "תקנתי כמה מסורות משובשות קצתם מסברא וקצתם מפי מסורות אחרות כת"י", ולמי שאינו יודע "מסורות" הוא שם של ספר בפני עצמו העוסק בהשוואות פסוקים (זו אותה טעות המוזכרת בקטע הקודם), את הספר הזה תיקן המנחת שי מסברא וע"פ נוסחאות אחרות. בכל שאר התורה הוא עוסק בניקוד וטעמים וכן בקרי וכתיב, וכמעט שלא בחסרות ויתרות. וגם באלו הרוב הם טעויות גמורות, ז"א טעות שנשתרבבה דרך מקרה בספר אחד כנגד מסורת של מאות אחרים, אלא שהמנחת שי ראה להעיר על כאלו טעויות[3]. וגם לו היה סומך על הרוב בהבדלי נוסח שמקורם עתיק, עדיין היתה הכרעתו נכונה לפי ההלכה, וגם לפי המחקר והסטטיסטיקה, שכן הטעות נופלת באקראי.

עכשיו נראה ונוכיח כי גם הנוסחים השונים והמשובשים הללו לא עברו כל מדור לדור בכל הדורות.. פרשת מציאת הספר במלכים ב' פרק כב'!

..התבונן וחשוב מה קרה בתקופת עזרא ששני דבריו חברו יחדיו, באותו זמן: האחר שנשתכחה תורה וחוקותיה מקרב העם, והשני שבדיוק אז הלך עזרא ושינה לחלוטין את כתב התורה (ואולי גם לשונה) וכתבה מחדש, והמשכיל יחרד וידום.

והמסקנה: לאחר שכבר נשכחה פעמים והלכה ונכתבה מחדש בכתב אחר (וע"פ הגמרא גם בלשון אחרת) מי יוכל להוכיח ולהראות שהתורה שנתחדשה היא זו שנשתכחה? הרי מה שנשתכח נעלם, ואנו לא נדע לעולם מה באמת היה בו.

184) הפלא ופלא, כיצד בקטע הראשון עזרא "שינה לחלוטין (!) את כתב התורה (ואולי גם לשונה) וכתבה מחדש", ובקטע השני, לאחר חרדתו של המשכיל, "התורה הלכה ונכתבה מחדש בכתב אחר (וע"פ הגמרא גם בלשון אחרת)". נסי נסים נעשו כאן, מתחלה נשתנתה לשון התורה בדרך אולי, ולבסוף נעשה 'אולי' זה על פי הגמרא? ובקטע הראשון מדייק ידען וכותב "וכתבה מחדש" דהינו שברור שעזרא כתב את התורה מחדש, ועל זוטות שכאלו אין צריכים להביא ראיה.

ובגמרא לא הוזכר אלא שעזרא כתב תרגום לתורה, הוא התרגום הארמי שהיה נהוג לתרגם בו את התורה יחד עם קריאתה בלשון הקדש, כנזכר במשניות (מגילה פ"ד). ולו יהי ששינה עזרא את לשון התורה, מה זה שייך לתוכן? ובפרט ששינה רק את גופן האותיות, אל הגופן שהתרגלו לכתוב בו בגלותם, לא הלך והרחיק עדותו, אלא קירב התורה אל צורת הכתב הרגיל, ומה זה שייך לשינוי התוכן? לידען פתרונים.

גם שינוי הכתב אינו שינוי לשפה אחרת "בבלית", שהרי מדובר בא"ב העברי, וההבדלים בין כתב עברי לכתב אשורי דומים להבדלים שבין כתב רהוט (כתב יד) שלנו לבין כתב דפוס. אותיות הא' ב' הינם עבריות מקוריות ויש להם משמעות מלאה והוראה ברורה רק בלשון העברית, ומקורם עברי ולא בבלי[4]. וכן הגופן האשורי היה בשימוש עוד שנים רבות קודם לעזרא (ראת לעיל תגובה 181). וכך כתוב ב'קורות העולם' (קולדוואל מאריל, תרגום עברי 1966 מסדה עמ' 69) "כתב היתדות התמיד בשימוש בבבל עד למאה הראשונה לפני הספירה שאז הונהג במקומו הא"ב הפניקי, תלמידי בית הספר בבבל היו חיבים ללמוד הרבה יותר מאשר כב' אותיות הם היו חיבים ללמוד גם את השפה השמית וגם את השפה השומרית בכתב היתדות שלה". את עצם הביטוי 'נשתנה הכתב' מפרשים החוקרים 'נשנה' – ניתן שנית, שכן זה אינו אלא "הכתב המפותח יותר של אותן אותיות" (אנצ"מ ערך כתב עברי).

נדון מציאת הספר, הוא מאשיות בקורת המקרא, ספרים שלמים נכתבו עליו, וחוקרים דגולים וענקים פרסו את משנתם סביבו, ורק עלבון הוא לדון בו כאן, כאלו ידען הוא ש'מצא את ספר מלכים' וגילה בו פסוקים אלו, שמפורש בהם כי התורה נמצאה והומצאה בימי יאשיהו, תוך שהוא מתעלם מכל המחקר בנושא.

הדיון על בקורת המקרא הוא רחב ועמוק, ובודאי אין כאן המקום לפרטו רק משום שידען נגע בו בצורה חובבנית שכזו [וראה ב'פרשיות השבוע']. רק נציין שישנם הוכחות ברורות מכל ספרי הנביאים כי התורה כלשונה היתה קיימת בידם. ומובן שקל יותר להיתלות בדיוקים מלשונות הרמב"ן והכוזרי בכדי להוכיח שהתורה לא היתה קיימת, [ובהקשר לדברי הכוזרי נציין כאן באגב, שהכנוי "יחידים" בו מכנה הכוזרי את שומרי התורה, אינו משום שהיו יחידים ובודדים, אלא שזהו כנוי תלמודי לאנשים רמי מעלה (תענית ו. ופרש"י: יחידים – חסידים), וכוונתו שאצל המיוחדים רמי המעלה בודאי לא ניכר שום שינוי בין תקופה לתקופה. אבל ברור שגם יאשיהו ידע יפה את ספר התורה כמפורש בספר מלכים עצמו כיצד הלך מנערותו בדרכי תורת ה'. וברמז: הראוי וההגון ביותר מבחינה הסטורית לפרש את פרשת מציאת הספר, היא להבינה כמו שהבינה בעל מלכים שהוא המקור ההסטורי מפיו אנו חיים בנושא, ולא לדחוף לפיו דברים שלא התכוין אליהם].

ותקופת עזרא וההסטוריה שלה גם היא כר נרחב לדרישה ומחקר הסטוריים מעמיקים, ולא לפטפוטים שטחיים של משפטים ספורים.



[1]וראה למשל ברדב"ז ח"א סי' שלו' שנשאל על דברי החזקוני (מבעלי התוספות) שכתב דעתו בענין הניקוד של מלה מסויימת, והשיב הרדב"ז: "אין לנו לעזוב תורת אבותינו וכל הספרים והמסורה מפני דעתו של החזקוני".

[2]ובזמן האחרון הוכח כי גירסת המגלות הגנוזות מאוחרת מגירסת המסורה! למשל: באמצע המאה החמשית חל שנוי בשמה של דמשק והוא הפך ל"דרמשק", המסורה לא הכניסה את השנוי, אך במגלות הגנוזות שונה הטקסט בהתאם, ירושלים מופיע בשני יודים, כן הכתיב המלא השכיח בבית השני נכנס לכתיב המגלות הגנוזות [למשל: כיא במקום כי, ראה עולם התנ"ך ישעיהו עמ' 18], גם כתיב מלא של י' וו' מאפיין מגלה זו בצורה שיטתית [ראה פרופ' י. קוטשר עיונים בס' ישעיהו ח"ב. 1980. בהוצ' החברה לחקר המקרא בישראל].

[3]וכמה מצחיק לגלות באתר 'חופש' באחד הדיאלוגיים הילדותיים בעניני אמונה, הנראים כדו שיח של שני חמורים על מרק פירות, את אחד המשתתפים טוען: "אחד מחכמי ההלכה, ידידיה מנורצי אינו חושב כדבריך" (ז"א שחושב שניתן להגיה את התורה מסברא), כשברור ששני הצדדים אינם יודעים כלל מיהו "ידידיה מנורצי" (בעל ה'מנחת שי') ומצאו אותו לראשונה בקטע זה של דעת אמת, שסירס את כוונתו, ומכאן ואילך הדרך פתוחה לשווק את הסירוס הלאה והלאה, כדרכם של בורים.

[4]מתוך האנציקלופדיה תולדות א"י: "כתב החרטומים, כתב היתדות, ושאר הכתבים התמונתיים נזקקו למאות סימנים מסובכים, שחייבו לימוד ואימון ממושכים, לפיכך נשארו תמיד נחלת מומחים בודדים – סופרים וכהנים שמלאכתם בכך ואלו המוני העם ואף המעמדות השליטים לא ידעו קרוא וכתוב. משעה שהוכנס השמוש בכתב האלף ביתי המורכב מ25 – 35 אותיות הפך הכתב לנחלת הרבים כהוכחה לשנוי זה משמשות כתובות רבות קצרות ופשוטות שנכתבו בהזדמנויות שונות בימי המלוכה הישראלית ע"י אנשים מכל שכבות האוכלוסיה ואשר נתגלו בימינו".

"על יסוד כמה וכמה הוכחות באו חוקרי המקרא בימינו לכלל מסקנה כי עוד בימי משה התחילו בני ישראל משתמשים בכתב האותיות וכי בכתב זה היו גם חרותים עשרת הדברים על הלוחות, מכיון שכתב זה היה חדוש גדול לגבי כתב החרטומים וכתב היתדות זכה להיקרא בתורת משה בשם "מכתב אלהים" ויש אפילו חוקרים (מאיר, האופט, אאורבך), המרחיקים לכת ואומרים כי ממציא כתב האותיות היה לא אחר מאשר משה בן עמרם, ומתוך עובדה זו מנסים הם גם להסביר את התפוצה הרבה באופן יחסי של אמנות הכתב בישראל בתקופה הקדומה ביותר". (מבא כללי לתנ"ך ד"ר שאול ברקלי, עמ' 28). על יחוס הכתב למשה מעיד הסופר המצרי אבפולימוס, ואחריו אבסביוס והירונימוס, ראה סימוכין לדעות אלו: ב"צ לוריא, הכתב העברי הקדום – של מי? בית מקרא פד' עמ' 98.