תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

קונטרס 8

קונטרס 8

הרב דסלר כתב כי הסברים ע"פ מדע להלכות שבקבלה, אינם ההסברים היחידים ואם יתברר שההסבר אינו נכון יש לחפש הסבר אחר. כאלו אמר: כיון שאנו יודעים ה"אמת" נתאים אותה למציאות. משל לאותו אחד הטוען כי מיטיב הוא לקלוע בחץ אל המטרה קודם יטיל את החץ ואח"כ יצייר סביבו את עיגולי המטרה..

173) מה נאמר ומה נדבר, על לוגיקה מפעימה שכזו, כמדומה שאפילו חייזרים לא חשבו. כיצד הגיע לדרגת חשיבה שכזו שגם את ההבדל בין עובדות לפרשנותם אינו מבין, עד שטרח וצירף משל מקורי. כמעשה באותו בעל משלים, ששאלו אותו מדוע על כל דבר הנך צריך להביא משל, והשיב: אמשול לכם משל.. ובכן, משל לאותו אדם האומר: אריסטו הסביר את סיבובה של השמש על ידי גלגלים, ומכיון שאין גלגלים הרי שגם השמש אינה קיימת. ההלכות שבמשנה הינם עתיקות והפרשנות בגמרא מאוחרת לה במאות שנים.

ובדברי החזו"א ישנה סתירה, אחר שביאר שהלכות טריפות אינם משתנים לפי ידיעותינו משום שנמסר לחכמים לקבוע ב'אלפיים תורה' [התקופה של עיצוב וקביעת התורה לדורות], ואין לנו תורה חדשה אחריהם. ואלו לענין אדם טריפה כגון שנחתכה רגלו בחלקה העליון שמדין הגמרא אשתו מותרת שהרי הוא טריפה, בכל אופן כותב החזו"א שאין להתיר את אשתו, והלא נקבע הדבר באלפיים תורה?

וכן תינוק בן ח' שלפי הגמרא אינו יכול לחיות ואסור לטלטלו, מקילים בימינו, והיכן 'אלפיים תורה'?

174) זהו נושא עמוק וכבר האריכו בו רבים, ומכיון שהעלה את הנושא, גם מבלי הבנה יתירה, נסביר בקצרה: הלכות טריפות אינם קביעות מדעיות כפשוטם, שהרי ישנו מאן דאמר בגמרא הסובר כי טריפה אינה באמת מתה תוך שנה אלא אך ורק בהמה פגומה ("טריפה חיה" חולין נז:). הלכות אלו הם ביסודם הלכות מוסריות הדוחות בהמה שאינה ראויה לשחיטה מכיון שהיא יותר קרובה להתנבל מעצמה. אבל אינם צמודיות בהכרח למציאות הפרטנית בשטח, כך אנו הולכים בהם על פי כללי "רובו ככולו" (חולין כח. ש"ך סי' לג'), אע"פ שהרפואה בודאי איננה מתנהגת לפי כללי הגיון. ראה למשל בספר 'אסור והיתר' (מט' ג') על מום מסויים שנמנה כטריפה, שהוא ממית רק כאשר הוטל בבהמה בחייה, אך כאשר הינו מום מולד אינו ממית. ואעפ"כ ההתיחסות לבהמה בעלת מום זה כבהמה פחותה. כך הוא לאורך כל הלכות טריפות, אין דנים רק בפרטי המציאות הרפואית, אלא גם בכללים הלכתיים מקובלים המתחשבים ברגשות מוסריים ובהגיון מופשט, ולאו דוקא במציאות הרפואית שבמקרים רבים אינה ניתנת לבירור מוחלט. וכן מבואר הדבר ברמב"ם (פרק י' מהלכות שחיטה הי"ג) כי אף שבמציאות ישנם טריפות שאינם מתות אין זה גורע ממעמדן ההלכתי כטריפה[1].

התייחסות כזו אינה שייכת אלא בהלכות טריפות, שאף שעיקר טעמם הוא שהבהמה קרובה למות, בכל אופן במציאות בשטח הדבר תלוי בכללים שיש עליהם 'שם מיתה'.

גם אם היו הדברים נקבעים על פי הרפואה של ימינו היינו צריכים לקבוע כך בעל כרחנו, ישנם מחלות המקובלות כממיתות תוך זמן קצר, לדוגמא: החיידק הטורף, סארס, גידולים סרטניים מסויימים. ברוב המכריע של המקרים אכן מחלות אלו ממיתות תוך פרק זמן קבוע, זו סבה מספקת בכדי לקבעם כ'טריפה' לענין שחיטה. אך ברור שגם במקרים שכאלו ישנם 'נסים רפואיים' או מקרים בלתי מוסברים בהם החולה איננו מת, או עכ"פ לא בזמן המשוער. בלתי הגיוני ובלתי קביל להשאיר את דין 'טריפה' תלוי ועומד בספק לעולם, לכן קבעה ההלכה כללים מקורבים של 'שם מיתה' כפי שהגדירו כמה מהפוסקים.

לכן כל הנסיון להכחיש את הלכות טריפות מכח ידיעות רפואיות הינו חסר משמעות, ההלכה אינה מקצוע רפואי, ואינה מתעניינת בכל עדכון רפואי. כללי הטריפות נקבעו על פי הנסיון ועל פי המציאות הנראית לעיניים, תוך התחשבות בדרכי פסיקות הלכה שונות. והם חוק מוסרי קיים ובלתי נתון לשינויים. גם מבלי שום קשר להתפתחות המדע, ישנם שינויים בין טבעי הבהמות והאקלימים המשפיעים ישירות על בריאות או סיכון הבהמה, למרות זאת ההלכה נקבעה באופן שרירותי וכולל [כפי שהעירו כבר בעלי התוספות ופוסקים רבים כדוגמת התבואות שור והחזו"א]. וזו כוונת החזו"א על 'אלפיים תורה' בלשון מליצית, שההלכה צריכה להיקבע בצורה ברורה ואחידה ללא שינויים וגמישות בלתי רצויה, כך קבעו מסדרי המשנה, ועל פי המשניות ופירושיהם יש לפסוק ללא צורך בשנוי.

שונה הדבר לענין התרת אשת איש, מקרה בו לא ניתן לקבוע דינים שרירותיים, שהרי אין המדובר בדין בפני עצמו המכונה 'התרת אשת איש', אלא בשאלה של בירור ואיתור מידע: 'היכן בעלה של אשה זו', ניתן להיעזר בהלכות טריפות, כל זמן שאין אנו יודעים שהלכה ספציפית זו שאנו נעזרים בה חורגת מהידע הרפואי שבידינו לפי תנאי הזמן והרפואה שבזמנינו. אך ברגע שאנו יודעים שהלכה זו הינה שרירותית ושייכת רק להלכות טריפות, לא שייך לברר דרכה שאלות מציאותיות. לו היתה ההלכה כי היותו של הבעל ל'טריפה' מתירה את אשתו, היינו יכולים כמובן לסמוך על הלכות טרפות גם במקרה זה.

הוא הדין להלכה שנפל שאינו יכול לחיות אסור לטלטלו, תלויה במציאות בכל מקום וזמן, אם יש בהישג יד אינקובטור או אין, אם ישנו רופא היכול להציל את חייו או לאו, אם חורף או קיץ, וכן כל נתון היכול להשפיע על המציאות קובע האם תינוק זה בגדר יכול לחיות או לאו, ואין זה שום שינוי בהלכה.

רוב רובה של ההלכה מבוסס על יג' מדות, ומהיכן נלמדים הללו? הרמב"ם כתב "דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם". וכן מכנה הנלמד מדרשות "דברי סופרים". ובהקדמתו כתב שהדינים שנפלה בהם מחלוקת אינם הלכה למשה מסיני. מכאן ברור שיג' המדות גם הם מדברי סופרים לפי הרמב"ם וכל הנדרש על פיהם הרי הוא מדברי סופרים, לבד ממקומות שאמרו בהם חכמים במפורש שהם דאוריתא.

175) מה נאמר ומה נדבר, אין אנו מצפים להבנה מעמיקה, אך לכל הפחות להבנת הנקרא: הרמב"ם כותב שהוציאו בדעתם ובהגיונם באחת מן המדות שהתורה נדרשת, הרי שגם מדות אלו הם תקנת חכמים. אבל הרמב"ם לא דיבר אלא על השימוש במדות אלו שהיה על פי דעתם כגון שניסחו קל וחומר והוציאו ממנו הלכה. הרמב"ם כותב שאין מחלוקת על דבר שנלמד בהלכה למשה מסיני, אך האם מי שהוא חלק על היג' מדות? ולא חלקו אלא כיצד משתמשים בהם, וכי יעלה על הדעת שכל החכמים צריכים לדרוש באותו סגנון משום שהמדות הם הלכה למשה מסיני? עצם הדבר שגם לפי הרמב"ם במקומות שאמרו מפורש שהוא דאוריתא – הרי זה דאוריתא, מוכיח כי המדות דאוריתא. כי איך וכיצד ייוולד דין דאוריתא ממידות שהמציאו חכמים?

כל זאת שאלה של פרשנות, אבל מה נעשה שהרמב"ם כתב במפורש בהקדמתו לפירוש המשניות: "ונלמד בו הדין בדרכי העיון ביג' המדות שנינתו לו בסיני".

ובהקשר להגדרה 'דברי סופרים' שהרמב"ם מכנה חלק מן הדברים הנלמדים מדרשות, כבר נתחברו חיבורים רבים. ובקצרה: דעת הרמב"ם היא שניתן להרחיב את הדרשות גם לדברים שאינם מן התורה, לכן צריך לבדוק האם חכמים השתמשו בהם בדרך של לימוד דין תורה או של אסמכתא וכדומה. אבל הכנוי 'דברי סופרים' אינו אלא לומר שהדברים נודעו לנו ע"י הסופרים שפירשו את התורה, אבל הוא בגדר של פרשנות התורה דהיינו כוונתה המקורית. הדבר מבואר ברמב"ם לאורך כל חיבורו ההלכתי שאינו מיקל בספיקות אלא בדינים דרבנן ולא בכל שאר התורה שנלמדת רובה מדרשות [ואילו דין ספק לקולא נוהג בכל דיני דרבנן]. וכן כתב גם בתשובתו ("פאר הדור" סימן קמד') שגם הלכה למשה מסיני נקראת 'דברי סופרים', ועיקר ההבדל הוא האם נמנה כמצוה בפנ"ע למנין המצוות[2].

אין צריך לומר שלימודי יג' מדות הן מן הדברים שאין בהן דעת והגיון ואנו מעולם לא היינו דנים מדעתנו כך.

ואם תעיין היטב בלמוד ק"ו של חז"ל בתלמוד תראה ותיווכח שהם מן המוזריות שאין הדעת סובלתם. וכדי לשבר את האוזן נביא דוגמא גם ממסכת דרך ארץ רבה פרק ראשון "שאל ר' יוסי בן תדאי איש טבריה את ר"ג מה אשתי שאני מותר בה אני אסור בבתה, אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה, ונדהו רבן גמליאל".

176) נאמנה עלינו עדותו של ידען כי מעולם לא היה דן מדעתו כך, מי שאינו משקיע יותר מכמה שניות רצופות של חשיבה, איננו יכול להגיע רחוק.. ומספיק רק לראות כיצד בכדי להתבונן על קל וחומר דילג לו למסכת דרך ארץ, ומצא בה קל וחומר מתריס האוסר על בני אדם להתחתן, שעל אמירתו מתחייבים נידוי, וממנו לומד על דרכי הקל וחומר של חכמים. [מיותר לציין כי ר' יוסי בן תדאי אינו חכם תלמודי ואינו מוזכר בשום מקום בתלמוד] וככל הנראה חיבב במיוחד ידען קל וחומר זה משום ששמא לאחר הנידוי יתיר לו הקל וחומר אשת איש, ונמצא כל מעשיו כשרים למפרע! או שסתם העיסוק בנושא עריות קוסם לו. יערב לו ויבוסם לו, אך אין בכך הצדקה להטרדת הצבור בצורה מגוחכת שכזו, בפרט כשהשמיט את המשפט שאמר לו רבן גמליאל "אין דנין לעקור דבר מן התורה". אך ידען הדן לעקור דבר מן התורה, הולך בדרכו של יוסי בן תדאי, ונפנה את הקורא ל"קל וחומר" בו רוצה ידען ללמוד על היתר דם נדה כשם שמותר דם פצע, בקונטרס מס' 7. ישפוט הקורא קל וחומר של מי "הוא מן המוזריות"..

ולדרכי הלימודים של חז"ל שכבר עסקו בהם חוקרים רבים, ונתחברו בנושאים אלו עשרות ספרים, נפנה את הקורא למכון "מדה טובה" המוציא ספרים ופרסומים לחקר יג' המדות והגיונם (המכון שוכן בכפר חסידים). ראה גם "ספר הגיון – מחקר בדרכי חשיבה של חז"ל" (1993). וראה גם בספרו של מ. עמיאל המדות לחקר ההלכה.

אבל מאידך ידעו חכמים היטב איך להפוך דבריהם שלהם לדבר תורה מסיני.. וכן נמצא במשנה ברורה בסימן רפה' סק"ו "התרגום (אונקלוס) יש לו מעלה שניתן בסיני" והנה גוי שנתגייר ותרגם התורה לשפה הארמית השלטת באותה תקופה הפכוהו לדבר שניתן מסיני.

177) כרגיל, "חוק הבורות והסילוף השלובים" פועל גם כאן, הלך והשחיל מילה לתוך דברי המשנה ברורה, כאלו אמר שתרגום "אונקלוס" מסיני. בזמן שבמקור הדברים (הגהות מימוניות פ"א מתפלין) כתוב: "לשון התרגום בעצמו יש לו מעלה על שאר הלועזים משום שניתן בסיני", דהיינו עצם תרגום התורה לארמית היה כבר בימי משה, כמו שכתוב במדרשים בכמה מקומות. וההלכה שהמשנה ברורה פוסק שם (שנים מקרא ואחד תרגום) אינה דוקא בתרגום אונקלוס, אלא כל תרגום ארמי כגון תרגומו של יונתן בן עוזיאל גם מספיק. אונקלוס אינו סתם "גוי שנתגייר ותרגם" אלא תרגם "מפי רבי אליעזר ורבי יהושע" (מגלה ג. וראה שם, כי שיחזרו את התרגום העתיק שנשכח, וגם החוקרים מכירים בתרגום ארמי עתיק מתקופת גלות בבל, עליו הסתמכו גם התרגומים היוניים הקדמונים). הרי הולך והופך דברים ברורים ועושה בהם כבתוך שלו, דורשם כמין חומר, ומוצא בהם מה שהכניס!

ועכשו נבאר דבר גדול ועצום והוא שפירושי התורה נעשית על פי החכמים מתוך העיון ומתוך הסברות שבעיון, ולא בנבואה ולא ע"י רוח הקדש. ואפילו החליטו אלו ספרים יהיו בכלל כתבי הקדש.

178) דבר גדול ועצום זה ידוע לכל תינוק של בית רבן, כל היהודים עמלים כבר אלפי שנים לפרש ולבאר את כתבי הקדש בדרך היותר נכונה ומתוקנת, וכל אחד מברר את דברי קודמיו, ומוסיף עליהם פירושים וביאורים, נימוקים והסברים, ולפעמים גם קושיות ותמיהות, ובכל דור מכריעים החכמים מהי הדרך הראויה ביותר. ולאחר עמל של אלפי שנים בא ידען ומגלה את אמריקה: "בסך הכל" דעתם ועיונם. ואנו מזמינים את ידען לכתוב פירוש יותר טוב לתורה "על פי דעתו ועיונו", מובטחנו שפירוש זה יגיע לשלחן מלכים [אם ייגמרו להם המפיות] ויקנחו בו נסיכים ואבירים פיהם וחוטמם, ויאמרו מה טוב ומה נעים, ברוך שככה לו בעולמו, וברא בו את הגמד ואת הגיחור, את הקיטע ואת הצחור, ואת ידען הליצן לשעשע בהם בני אדם.

ובמסכת בבא בתרא נחלקו אימתי היה איוב, אבל מי כתבו לא ביארו ואעפ"כ קבעו שהוא מכתבי הקדש והבן זה.

179) אכן, כפתור ופרח הנתון בצפיחית בדבש! פטיש החזק המכה על עמוד הימיני! חכמים שבתקופת התלמוד לא ידעו מי כתב את איוב, אבל אף על פי כן הכניסו אנשי כנסת הגדולה חמש מאות שנה קודם לכן את איוב לכלל כתבי הקדש, והבן זה! זאת על פי "עיקרון המינימום", אך איוב הינו ספר עתיק יומין וכבר ספר תהלים וישעיהו השתמשו בו פעמים רבות כידוע בספרי המחקר[3]. ובכל אופן יחזקאל (פרק יד') מזכיר את האיש איוב.

"דעה זו (שאיוב משל היה) היתה המקובלת במחקר המקרא עד לדור האחרון שנתגלה בו השם איב גם ככינוי לאישים הסטוריים בארץ ישראל הקדומה.. לפנינו השתלשלות של מסורת המיוסדת על מעשה שהיה בימי משה רבינו בימי מסעי בני ישראל במדבר" (אנציקלופדיה מקראית ערך איוב) וראה גם בערך אליהוא: "אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם (איוב לב') כנראה אישיות הסטורית ממש ולא ספרותית בלבד".

וספר בן סירא שאינו בכתבי הקדש נראה שנחלקו בו חכמים, כי כינו אותו בתלמוד כתובים. ואלו במסכת סנהדרין אמרו בספר בן סירא נמי אסור למקרי. וראה כיצד נחלקו אם להכניס ספר בן סירא לכתבי הקדש או לאו, וכל קביעת החכמים על פי שכלם עיונם וצרכם.

180) הכינוי "כתובים" שנאמר ע"י ר' חייא בר אשי מן האמוראים האחרונים, הוא בטוי מענין, אך אינו אלא כינוי, וטעמו של כנוי זה, שהרי חכמינו הביאו ממנו במקומות רבים פתגמי חכמה, ואפשר שהכינוי כתובים יכול לכלול כפשוטו את כל הספרים הכתובים, אבל אין זה שייך לכינוי "כתבי הקדש". וכמובן אין זכר לבן סירא בבריתא הידועה (ב"ב טו) סדרן של כתובים, הכוללת גם את כל הכתובים שנחלקו בהם בתקופת התנאים. הרי שלא היה על בן סירא שום ספק ומחלוקת. ואם רב יוסף גזר על הקורא בו שאין לו חלק לעולם הבא, הרי שלא ידע על מי שסבר שהוא קדוש, ועד לרגע זה לא נמצאה שום ידיעה על דעה שכזו. בתור תיאוריה – אין לנו אפשרות לפרוך או להוכיח, אך בתור דוגמא – מומלץ לחפש דוגמא משכנעת יותר.

ראה עוד את שאר עניני בן סירא, וטעויותיו של ידען בעניני קנוניזאציה תנכי"ת ב'מכתב לרב' תגובה 381 והלאה.



[1]למעונין במקורות נוספים לכך שאין הטריפה בהכרח מתה תוך שנה: ים של שלמה חולין פ"ד ס' פ', ש"ך יו"ד נז' מח', כסף משנה פ"י משחיטה הי"ג, דרכי משה נז' סקי"ב, ראש יוסף חולין נח: פלתי סי' מ' סק"ג, ובפרי מגדים סי' לג במ"ז סק"ד: "חיה יחיה ואפ"ה טריפה דטריפה לאו בחיותא תליא מילתא דהא ודאי טרפה אף שחי' יב' חדש לא מהני", ובתו' רא"ש נדה ב: "ואע"ג דטריפה אינה חיה רוב טרפות קאמר", וכ"כ רי"ו נתיב טו אות כא (קלב.) ובמאירי מב. ובלבוש ס"ס נז'.

שיעורים שרירותיים לכל הבהמות: מה. שיעור נקב כאיסר האיטלקי, ב"י סי' לו' שיעור מחזיק רביעית, ושיעור עלה הדס, בסי' מו' שיעור ד' אצבעות, נ: שיעור בכרס כסלע, נח. שיעור י' של נפילה.

וכן ההלכה שטריפה אינה חוזרת להכשירה (חזו"א סי' יד' והפר"ח סי' מד סקי"ד והרשב"א ורא"ש וריטב"א ורא"ה ור"ן ומאירי עו. וכמפורש חולין סח: טריפה כיון שנטרפה אינה חוזרת להכשירה וכדנקט הר"ן מח: והש"ך סי' לו סק"ו וכן הוכיח ביד יהודה סי' מא' ארוך סקי"ב, וכן מפורש במשמרת הבית לה. "אפי' ניקב ונסתם סתימה הגונה שוב אין לו היתר") כלומר אפילו התרפאה ושוב אינה מסוכנת נשארת אסורה באיסור טריפה.

[2]כך כתב התשב"ץ (ח"א סי' א') בכוונת הרמב"ם: "שאע"פ שאמר (ר"מ) שהם ממדרש סופרים אינו רוצה לומר שיהא דינו דין דרבנן אלא שאינן בתורה בפירוש אלא ממדרש חכמים אבל מ"מ דין תורה הם" עכ"ל.

והדברים ברורים ברמב"ם במקומות רבים מפורשים שפוסק דינים הנלמדים מדרשות כדינים דאוריתא, גם מבלי שאמרו עליהם בגמרא "דאוריתא", ולא עוד אלא שבהרבה מקומות פוסק על דברים שהם מהתורה, בזמן שהרמב"ן, שכתב שהדינים מדרשות דאוריתא אם לא שכתוב הפוך, פוסק שהם דרבנן:

א) הרמב"ם פ"ב מתרומות ה"א כל אוכל הנשמר שגדוליו מן הארץ חייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו, וכל זה דרשות בירושלמי מעשר, ולא אמרו בפרוש בשום מקום שהוא מן התורה (ובאמת לרמב"ן הוא דרבנן).         הרמב"ם פט"ז מטומאת אוכלין ה"י: כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל, והנה היא דרשא בר"ה טו', ובאמת הרמב"ן פ' שמיני כ' ומה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים. ב) וכן ברמב"ם פ"א משחיטה ואסור לאכול מן השחוטה כ"ז שהיא מפרכסת עובר הוא בל"ת והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם, והוא דרשא בסנהדרין סג, ורש"י חולין קכא כ' ע"ז הא דאמרי' בסנהדרין מנין לאוכל וכו' ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא. ג) ובפכ"ז משבת היוצא חוץ לתחום המדינה לוקה, ודעת הרמב"ן היא דרבנן הובא במ"מ.          וברמב"ם פכ"א מאסורי ביאה דחו"ז בנדה הם אסורין דאו' מדרשא, אבל ד' הרמב"ן דהמקרא אסמכתא. ד) ובפ"ד מטומאת אוכלין ה"א כמה שעור אוכלין לטומאה כו' שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא כו' ועי' תו' שבת צא ס"ל דהוא רק אסמכתא. ה) בפ"ב מתרומות פוסק שמעשר פירות דאוריתא, ואילו הרמב"ן בפירושו לתורה כתב שכל הדרשות בנושא הם אסמכתא.

הרי שהרמב"ם פוסק הדינים הבאים מדרשא כשל תורה ואין נפ"מ רק לענין השם, ואפי' היכן שלהרמב"ן (החולק על הרמב"ם) הם דרבנן.

 

[3] ונביא דוגמא אחת מתוך עשרות רבות: תהלים (קז) כותב: "שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך.. וכל עולה קפצה פיה". ובאיוב (יב כא) שופך בוז על נדיבים. ושם (יב כד): ויתעם בתהו לא דרך. ושם (ה טז): ועלתה קפצה פיה. תהלים מרכז בקטע אחד שלשה פסוקים מפוזרים באיוב, כשאת שני הראשונים הוא הופך למשפט אחד. לא סביר שמחבר יטרח לחלק משפט לכמה חלקים ולפזרו בין הפרקים. [וכבר כתוב באנצ"מ ערך ארמית: "המזמורים בתהלים המיוסדים על שירת איוב כגון קז' וקלט'"].

ומישעיהו: "נטה שמים לבדו" (איוב ט ח) "נטה שמים לבדי" (ישעיה מד כד). מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן.. מי תכן את רוח ה' (ישעיהו מ יב) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה (איוב כח כה). איוב טובע את הביטויים בדרך הרצאה, וישעיהו עושה מהם פראפרזות.