תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

סנפיר וקשקשת

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר

לא ניכנס כלל לשאלה האם כלל זה שכללו חז"ל הוא כולל את כל מיני הדגים בעולם ללא יוצא מן הכלל, כדעת ה'פרי חדש', או שלא נאמר אלא על הרוב כדעת ה'כרתי ופלתי' היעב"ץ והישועות יעקב [ביורה דעה סימן פג'] והוא כפי דין התורה ש'הולכין אחר הרוב'. וכן לא ניכנס לדיון האם כלל זה הינו הלכה למשה מסיני, או שהוא הוכחה לתורה מן השמים, לפי שזה מסור לאמונתו של כל אחד ואחד. יכריע כל אחד כדעתו, ואין מתפקידינו להגן על דעה זו או אחרת. רק להראות במה שתוקף את תורה שבכתב ושבעל פה, שכל דבריו מחוסר הבנה וחוסר ידיעה גם יחד.

בראשית העבודה פנינו למוזיאון הSmithsonian בוושינגטון ושאלנו את המומחים בהאי לישנא: "האם יש דג אשר יש לו קשקשים ואין לו סנפירים" ותשובתם היתה מהירה, "ודאי יש דגים אשר יש להם קשקשת ואין להם סנפירים כלל" וגם שלחו באדיבותם חומר וצילומים על דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר ושמו מונופטרוס קוצ'יה, ונביא תמונתו מספר שנכתב בידי ד"ר פרנסיס ופורסם בשנת 1878.

125) כמה מענין שתשובתם של המומחים היתה "ודאי, יש דגים אשר יש להם קשקשת ואין להם סנפירים כלל", כשמלשון זה משמע שיש באמתחתם מלאי של דגים כאלו, אולם מה צירפו באדיבותם? דג שתמונתו מופיעה בספר שהתפרסם בשנת 1878.. דג זה נראה יותר כמו נחש מים. ומלבד זאת הלא שמו "מונופטרוס" הוא בלטינית "סנפיר יחיד" (או כנף יחיד), ואכן בירור קצר באתר הרשמי: .fishbase.org/search.cfm מלמד כי לדג זה ישנו סנפיר גבי, ולא עוד אלא שבקטנותו ישנם גם סנפירי חזה אשר נושרים במשך הזמן. וכן פורסם הדבר בסיינס: (Science 1981 Mar 13;211(4487): p1177-9).

סביר להניח גם כי קשקשיו אינם עומדים במבחן ההלכה, ודומים יותר לשאר הקשקשים של נחשי המים שהם עור מחוספס, ולא קשקשים נקלפים כדרישת ההלכה.

יתירה מכך, הקוצ'יה איננו דג אלא חית מים: (מתוך האנציקלופדיה "חיי החיות" פרופ' T. S. Ras מוסקוה 1983 כרך 4 עמ' 361): "יוצא דופן במיוחד הוא אופן הנשימה של הקוצ'יה (Monopterus cuchia) מחלקו העליון של משטח הזימים יוצאים שני שקי אויר הדומים לריאות, והזימים עצמם מצומצמים וקטנים באופן משמעותי, הקוצ'יה יוצאת מן המים לעתים קרובות וכנחש נמצאת בעשבים שעל החוף. דפנות שקי האויר של הקוצ'יה מלאים בכלי דם, וכך הם ממלאים תפקיד של ריאות לכל דבר. בשקים אלו ממלאת הקוצ'יה אויר אטמוספרי. הנשימה בעזרתם הינה אופן הנשימה העיקרי שלה. היא אבדה לחלוטין את האפשרות לנשום במים כדגים רגילים. בהיותה במים הקוצ'יה עולה תדיר על פניהם ו"בולעת" אויר. אם תימנע ממנה האפשרות הזאת, היא תמות".

הרי לך כמה טרח עד שמצא ספר משנת 1878 ועדיין לא מצא טענה ראויה לשמה שתהיה תקפה בלי זיוף וסילוף, עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה כי אינו מבין בין ימינו לשמאלו.

ראשית דבר התורה נתנה הסימן של סנפיר וקשקשת לכל החי במים, מביא מהרמב"ן המסתמך על הת"כ, ומספרא ג ד. שם מבואר שמתרבים גם חיות הים לאיסור.

126) נכון הדבר שמפסוק זה האוסר כל שאין לו סנפיר וקשקשת, מתמעטים גם חיות הים, שהרי אין להם סנפיר וקשקשת. ומעולם לא נמצאה חית ים שיש לה סנפיר וקשקשת.

אבל אין ללמוד מכאן שהכלל ש'כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר' הולך גם עליהם. שהרי דוקא מסבה זו שאין דרכם בסנפיר וקשקשת, ואין חית ים בעלת קשקשים וסנפירים, התמעטו. שהרי זהו מבנה של דג ולא של חיה, חיה הולכת בדרך כלל על רגליה, ולחיות הנמצאות במים ישנן רגליים בעלי קרומים המאפשרות להם תנועה במים. אך לו היה להם סנפירים, כיצד היו הולכים עמם ביבשה? [לעומת זאת ישנם מינים שונים של דגים ללא סנפירים, כגון משפחת הסינברנאים, לדעת פרופ' לב פישלזון מאוניב' ת"א יש כמה משפחות דגים כאלו].

חיה היכולה לחיות גם במים, כדוגמת צפרדעים המוזכרים שם ב'תורת כהנים' או תנינים, עדיין דינה כחיה, שהרי היא הולכת גם על היבשה, ולו יצוייר שהיו סימני טהרה לחיות כאלו, הרי ודאי שהיינו צריכים למדוד אותם לפי סימני חיות ולא סימני דגים. וכן כתוב בתו"כ שמביא הרמב"ן לראיה: (שמיני פ"ג פי"ז): סירני אסור אף שיש לו קשקשת בזנבו. סירני הוא הדוגמא של התו"כ לחיית ים.

בפרט, שכלל זה של 'כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר' הוא מדברי חכמים ואינו מפורש בתורה, אין סבה להכניס אותו בכלל המיעוט של חיות הים מאכילה.

ולכן כל האריכות בנושא מיותרת. רק נעיר על טעות בהלכה: שמקשה על שיטת ה'מעדני יום טוב' שישנם מיעוט מינים שנוצרו אצלם קשקשים בלא סנפירים, שלפי זה אי אפשר שוב לסמוך על כלל זה שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר? ושכח כלל בסיסי שהולכים אחר הרוב, ואפילו היינו יודעים בבירור שישנם כמה מיני דגים שכאלו, עדיין הולכים אחר הרוב ואפשר לסמוך על הכלל.

ואולי כאן המקום להעיר, על מה שמלגלג [במקומות רבים] על מה שמתרצים קושיות בדרך של 'אולי', שמראה בזה שלא קרא מימיו ספר מחקר. וברוב ענפי המחקר [חוץ ממתמטיקה] הרוב המכריע של החומר מורכב מהשערות ומ'אולי'. היינו שמחים לדעת הכל, אך כשאנו באים לנתח דברים שנאמרו לפני אלפי שנים, ולהכיל ידיעות על כל היקום, מדרך ההכרח הוא להשתמש ב'אולי', מכיון שאין אנחנו יודעים הכל, וצריכים להיעזר בהשערות למיניהם. וכמובן שאי אפשר להסתמך על 'אולי', אבל השימוש בו הוא כלל גדול בחכמה. ולו לא היו אנשים משערים השערות ומנסים לברר אותם גם כשאין להם עדיין הוכחות, לא היה המדע מתקדם לעולם, והיינו נשארים ברמה של 'דעת אמת' – להסתמך על 'הוכחות', גם כשישנם אפשרויות להפריכם, כל זמן שאפשרויות אלו הם בגדר 'אולי'. 

סימנים שנותנים רבותינו בחדות ובפסקנות מתבררים, ברוב המקרים, כבלתי מדוייקים או בלתי נכונים לחלוטין. אנו נביא כאן שני דוגמאות שרבותינו נותנים סימנים ואינם עומדים במבחן המציאות. בנדה נא. כתוב: "כל שיש לו קרנים יש לו טלפים" באו התוספות וקבעו שכלל זה אינו חד משמעי. במסכת חולין נט. "כל שיש לו קרנים יש לו טלפים" רבי דוסא היא דאלו לרבנן הא אמרי וכו'.

אך גם מדברי הר"ן בהלכות תקיעת שופר המזכיר קרן של חיה טמאה. והתוי"ט "שהבחין בקושיה זו" יישב דקרניים היינו מפוצלות או כרוכות חדורות. רבותינו אומרים כל שיש לו קרניים היא חיה טהורה, באים מפרשי המשנה ואומרים אין הכוונה קרניים אלא קרניים כרוכות דוקא.

127) התוספות מעירים כי כלל זה שנוי במחלוקת החכמים, וידען הופך אותו ל"כלל שנתנו רבותינו בחדות ובפסקנות, ההופך לכלל שאינו חד משמעי". ואין זו אוקימתא של התוספות, אלא הוא מפרש כן את דברי הגמרא עצמה המביאה בזה מחלוקת בין ר' דוסא וחכמים. ולהלכה גם דברי התוס' לא נפסקו, אלא אין סתירה והכלל אינו שנוי במחלוקת כפירוש רבינו תם המובא ברא"ש, כמו שפסק בש"ך יורה דעה סימן פג'.

וגם המשך דבריו סילוף: מביא את קושית התוי"ט כאלו המציאה בעצמו, והתוי"ט "הבחין בה" [וכבר דברו בזה רבים, עי' בבאר הגולה או"ח תקפו', ועי' גם חו"י כ'], ואת תירוצו מסרס, שהרי התוי"ט לא עשה שום אוקימתא רק ציין לדברי הגמרא. הגמרא עצמה בחולין שם אומרת שכל הכלל הזה שנתנו שם ש'כל שיש לו קרנים יש לו טלפים' אינו אלא בקרניים מפוצלות, [או במקביל: כרוכות חדודות וחרוקות]. ז"א דוקא בקרניים אופייניות לחיה שיש להם צורה מסויימת, ולא רק בליטה כל שהיא [וקרן כזו פסלו גם לשופר במגלה פ"ג מ"ב לגבי קרן פרה, ועיין שם בתלמוד ירושלמי כי קרנו של הפר אינה נקראת קרן ממש]. וגם עיקר הקושיה אינה מכריעה כ"כ, שהרי לדעת חכמים וכך הלכה אין כלל זה נכון.

ובקצרה: הגמרא עצמה מסייגת את הכלל, שהוא שנוי במחלוקת, ומדבר דוקא על קרני חיות, ולא כל קרן.

כלל נוסף הביאו בגמרא לגבי סימני בגרות, שיש מחלוקת אם מציאות האחד מחייבת את השני. "הרי לך שרבותינו קבעו כללים לפי המציאות המוכרת להם, שהרי אם שכינה או רוח הקודש דיברה מגרונם, איך יתכן שלפי רבי מאיר יש מציאות לעליון ללא התחתון ולדעת חכמים לא".

128) הפלא ופלא, הבטיח להראות כי הכללים ברוב המקרים כבלתי מדוייקים או בלתי נכונים לחלוטין, ולאחר העיון מצא כי ישנם כללים השנויים במחלוקת, ותשבי יסביר את הקשר בין מלה למלה במאמרו.

ועכשיו תבא מבקש הדעת, אל יתר סימני הדגים אשר לרבותינו, ותחזינה עיניך איך מתוך בית מדרשם המציאו סימנים ללא בדיקה ואימות, רק שכך היה נדמה להם מן המציאות המוכרת. מטעויותיהם תלמד היטב שלא השכינה דברה מגרונם כאשר קבעו סימנים אלה. הגמרא במסכת ע"ז לט: "כל שראש ושדרא ניכר" (שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה, רש"י). הנה חז"ל מתירים לאכול דג חתוך שאין ניכרים בו קשקשים וזאת על פי סימן אחר: אם יש לו ראש רחב וחוט שדרה. סימן זה משונה ביותר. לענין "ראשו רחב" אין הדבר ברור כלל למה כוונתם, וכששאלנו את מומחי הדגים אמרו באופן חד משמעי שאין הבחנה בין ראש רחב לחד בענין דגים טמאים וטהורים, ולגבי חוט השדרה צריך אתה לדעת שכל דגי הגרם יש להם חוט שדרה בין טמאים בין טהורים.

הרשב"א כתב כי ראוי לחוש ולהחמיר שלא לסמוך על סימן של ראש ושדרא, "שלא מצינו לאחד מן הגאונים ולא ממחברי הספרים שכתבו כן". וטוב פסק כי ראוי שלא לסמוך. גם הרא"ש התייחס אל מציאות הדגים כפי שהכיר בזמנו ובמקומו, ולא התיחס לסימני ראש ושדרה כאל דברי אלהים חיים כלל.

נמצא כי רבותינו קבעו כללים כאשר לא היתה להם ידיעה בזה כלל, ונמצאו מכשילים את שלומי אמוני ישראל באכילת דגים טמאים!

129) הנה התפלאנו מאד, מה זה היה לה לתכנת המחשב של ידען, הרגילה להעתיק טקסטים שלמים ללא אבחנה, שלא מצאה בגמרא אלא את חצי המשפט "כל שראש ושדרא ניכר". לכן טרחנו להעתיק לפני הקורא את המשפט השלם, בכדי שיראה מי הוא זה הבודה סימני דגים, ומיהו הטורף משפטים עד שלא נשאר מהם ראש ושדרה.. וכך שנו שם: "אלו מותרין באכילה.. כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, טרית שאינה טרופה, ציר שיש בה דגה". ובגמרא התפרש: "איזהו טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרא ניכר". ובהמשך הקשו: והלא שנינו "בדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת" ותירצו: "ההיא בארא ופלמודא (מיני דגים) שדומה ראשם לטמאים".

הרי שהסוגיא אינה עוסקת כלל בסימני דגים, שמקומם במסכת חולין. במסכת עבודה זרה לא דברו אלא אלו מיני תבשילין ניתן לאכול אצל גוי מבלי לחוש לבעיות כשרות. בין התבשילים מנו את ה"טרית" שהיא מין תבשיל שהכינו מדגים מלוחים, ועליה נתנו סימן שכל זמן שאין הדגים טחונים או מרוסקים ["אינה טרופה"] ניתן לזהות באיזה סוגי דגים השתמשו. ומן הדגים הבאים בחשבון לתבשיל זה כפי המנהג לא היו דגים טמאים בעלי ראש ושדרא. וכמפורש בגמרא עצמה שהבריתא העוסקת בסימני דגים מתעלמת מסימן זה, וכדוגמא מביאים את "ארא ופלמודא" שהם טהורים ונראים כטמאים, ובהם אינו תקף סימן זה. ועי' בריטב"א: "אין היכר ראש ושדרה היכר מובהק בכולן כמו סנפיר וקשקשת" [וכן ברבינו ירוחם תו"א טו' ה' שיש טמאים שראשם חד אלא שאין מצויים בינינו. ובנודע ביהודה ח"ב כט': כו"ע מודים וברור כשם שיש טהור דומה לראש טמא כך יש טמא דומה לראש טהור והאריכות בזה ללא צורך].

לכן הסתפקו הראשונים מהו היקפו של סימן זה, ובאמת חששו לדבר שאין לסמוך עליו כלל [שהרי התבשיל המכונה "טרית" לא נהג כבר בזמניהם. וידוע כי לדגים מלוחים משתמשים במינים קבועים וידועים בכל זמן ומקום, כמו בימינו]. ברור שהרשב"א הכותב "לא מצינו לאחד מן הגאונים ולאחד ממחברי הספרים שכתב כן" לא היה מתעלם כך מן הגמרא. וזו הסבה שלהלכה לא סמכו על סימן זה.

ונזכיר גם את דעת הרמב"ם וגדולי ספרד, המפרשים כי "ראש ושדרא" אינו סימן טהרה, אלא סימן זיהוי אישי למין טהור, דהיינו שהאוכל את התבשיל מזהה על פי הראש והשדרא את מין הדג כדג טהור, מה שאינו יכול לעשות בטרית טרופה. [הערה נוספת: הדגים הסחוסיים כדוגמת הכרישים, נקראים כיום בעלי שידרה. אך אפשר שחז"ל לא כינו את השדרה הסחוסית שידרה].

ופלא, איך בלי מאמץ, בכמה גיבובי קולמוס, בא ידען, בודה מלבו סימן מוחלט להבדיל בין מיני דגים במקום הסימן הידוע, מודה כי אינו יודע מהו בדיוק הסימן, ואף על פי כן קובע כי הוא איננו קיים – מבלי שהוא יודע מהו [על פי "מומחי הדגים" האנונימיים, כמנהג הספרים בימי הביניים, בזמן שכל אחד רואה כי למשפחת הכרישים למשל יש ראש חד בצורה ברורה], וממילא נכשלו שלומי אמוני ישראל כשסמכו עליו! ובסופו של דבר עוד מתלונן על הפוסקים שהבינו כי איננו סימן כללי ומכריע ומדוע לא סמכו עליו כדברי אלהים חיים? מה שמזכיר את הבדיחה על השיכור הנודע שאמר: א. לא שתיתי. ב. הרופא אסר עלי לשתות. ג. כבר שתיתי. ד. נו, הביאו כבר כוס יין..

רבותינו במסכת ע"ז מ. נחלקו אם דג טמא מטיל ביצים, ואילו הדג הטהור משריץ מבחוץ. ושניהם טועים שהרי הרבה דגים טמאים מטילים ביצים שאינם מופרות ומשריצים בחוץ כמו למשל כל סוגי דגי המורנה.

וסימן נוסף נתנו: ראשו אחד כד (מעוגל) וראשו אחד חד טהור, שני ראשים חדין או ב' כדין טמאה. והרי לך טעות נוספת ביצי רוב הדגים בכלל אינן נראות אלא שקופות הן ואי אפשר להבחין כלל בצורת הביצה. מאידך הנה האמנון ביציו כדות ועגולות משני צידיהם, והש"ך שפסק על פי סימן זה טעה.

ואף רבותינו בעלי התוס' דחו סימן זה "אלמא סימנים לאו דאוריתא ואין לסמוך על סימני עוברי דגים" ומסתמא הבחינו שרוב סימנים טעות.

130) לא הבין דברי התוספות, ומפורש שם כוונתם כי ישנה הבחנה בין סימנים שלמדו חכמים מן התורה ועליהם ניתן לסמוך בפני עצמם. ויש סימנים שקבעו כאומדנא ומכונים "סימנים דרבנן" ולא תקנו לסמוך עליהם אלא בצירוף עם עוד סימן אחר. הרי לא "הבחינו שרוב סימנים טעות", אלא באו לפרש את ההלכה שנתנה סימן של אומדנא בעלמא ולא סימן מוחלט.

כל סימנים אלו הם באמת בגדר "סימנים דרבנן" שהם אומדנא הכוללת בעיקר את סוגי הדגים הנאכלים בזמניהם, ובאמת אין דגי מאכל טמאים משריצי חיים.

וראה איך שסימניהם של חז"ל גרמו לרבותינו הראשונים לאכול את הברבוט (שפמנון) שהוא דג טמא ממש! ורובתינו אשר ראו שאין לברבוט קשקשים, מה השיבו על כך? צפיחית בדבש! מיד בודים רבותינו מלבם שהברבוט משיר קשקשיו לפני יציאתו מהמים! ודברים אלה מגוחכים ממש. שווה בנפשך, כמה צריך הברבוט להזדרז כדי שלא יתפש בקשקשיו? וכבר מצאנו המצאה כזו לחז"ל (שקשקשים נושרים במים) ולא היו דברים מעולם.

131) התוספות לא המציאו את ענין השרת הקשקשים כהנחה, אלא מתוך הנסיון, שהרי כתבו זאת לפי השיטה שסימני דגים דאוריתא, ואפשר לסמוך עליהם, "ובכל אופן יש להתיר את הברבוט כי אמת הוא שמשיר את קשקשיו".

הזיהוי הפשטני ברבוט = שפמנון, אינו ברור כלל ועיקר. ישנם כמה וכמה דגים היכולים לענות לשם זה. ראה באריכות: "על זיהוי הדג הנקרא ברבוט"א" - ד"ר מאיר לוינגר המעין טבת תשמ"ב. וכן: "לעיון בשאלת דג הברבוט" - ד"ר מאיר לוינגר. בגליון "שרידים" ה אייר תשמ"ד. וגם: "מזון כשר מן החי" (פרק שלישי) – ד"ר ישראל מאיר לוינגר בהוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה.

יש מפרשים שהדיון היה בהקשר לדג: Rhombus maximus שאין מצויים בו קשקשים, ואילו לדג קרוב אליו מאד: Rhombus laevis יש קשקשים, מחזה זה העלה את ההשערה כי קשקשיו נושרים במים. שני המינים אף יכולים להשריץ זה מזה דגים בעלי קשקשים.

המציאות של השרת קשקשים אינה מופרכת, וראה לעיל על החד סנפיר שסנפיריו נושרים תוך עשרה ימים לבקיעתו, ומזה תבין מדוע אין מקום לקושייתו כמה צריך להיזהר וכו' שאין נפילת הקשקשים מכח היציאה מהמים, אלא מיד לאחר בקיעתו. ובהקשר לברבוט, באמת ראו פעמים רבות את מין הברבוט שיש לו קשקשים ומזה הסיקו שזה שאין לו קשקשים השירם, וכשהתברר שהוא מין בפני עצמו באמת אסרוהו.

בחולין סג: 700 מיני דגים הם. אבל אנו מכירים כ25000 מיני דגים.

132) וכמובן ש'מיני דגים' הוא ענין סמנטי, בדרך כלל חכמים מכנים 'מין' מה שאנו מכנים 'משפחה', וזו היתה השיטה הרגילה בעולם העתיק. וראה פתיחה לקונטרסים: סמנטיקה וידענות (תגובה 147ב).

הגמרא בע"ז לט: נותנת סימן להתיר ציר של דגים, ואיזו ציר שיש בה דגה כל שכילכית אחת שוטטת בו, ופרש"י כילכית דג קטן גדל מאליו בציר דגים טהורים. ואנו כבר ביארנו שאין יצור חי גדל מאליו מתוך הדומם, נמצא שכלל זה נופל בבור גם הוא.

133) וכבר ראינו כי כל משפט הנופל לפיו של ידען נפל בבּוּר.. מרוב להיטותו לכינים וביצים, שאין להסבירה אלא בטראומה אישית, דימה למצוא גם כאן השלכות בקשר למקור הגנטי של דג זה. אבל לא נזכר אלא שגדל מאליו בלא שמישהו טורח להכניס אותו בחבית הציר, ואין זה משנה אם בוקע מביצה, או מזכר ונקבה, או מרביית בתולים, או שמא מנשורת חייזרית. אין זה אלא סימן לדג שדרכו לשוטט בציר דגים טהורים בלבד.

וגם השלחן ערוך נתן סימן בצבע הדגים, לפי זמנו ומקומו, הרי שרבותינו דיברו על פי נסיונם האישי, ומכאן תקיש לדברי רבותינו בתלמוד שדנו על פי בחינת מקומם וזמנם ולא פלא שנמצאו מכשילים גם אותנו באכילת דגים טמאים.

134) ועל קטע זה אין מה להוסיף, יהי נא דוגמא להגיונו הצרוף של כותבו!