תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

המתים מרגישים?

מה מרגישים המתים ומה הם מספרים

חכמים הביאו ראיה מחסיד שלן בבית הקברות בליל ראש השנה ושמע רוחות מספרות וכו' שהרוחות יודעות את הקורה בעולם, ודחתה שמא אדם שמת בינתיים סיפר להם. והמהרש"א כתב שהיה כל זה בחלום. וכעת שואל ידען, כיצד אדם שמת בינתיים סיפר להם, האם מת בחלומו של חסיד אחר?

117) אכן כנראה קרא את דברי המהרש"א מתוך חלום, ואין כוונתו לחלום של דמיון, שאם כן מהי בכלל הראיה לענין ידיעת המתים, אלא שבחלום נגלו אליו דיבורים אמתיים של רוחות, ועל כן קושיתו חסרת משמעות.

בשבת יג: מבואר שבשר המת שבגוף החי אינו מרגיש באזמל, אבל אדם שמת: "קשה רימה לגוף כמחט בבשר החי", והלא דברים קל וחומר, וכי גרוע בשר המת שבחי מגוף המת כולו?

והרשב"א בתשובה תתטז' התיר לתת את הגוף בסיד, ומתעלם מדברי הגמרא האלו? וגם התיר את החניטה!

רבותינו נושאים ונותנים בדברים שאין לשכל האדם שום ידע והבנה והשגה והם דנים בו בשכלם האנושי ללא שום טעם ותכלית.

בא וראה דבר נוסף, בשמואל א' מוזכר ששרפו את גופות שאול ובניו, ומה אומרים על כך רבותינו שאוסרים לחלוטין שריפת הגופות? בשו"ת חלקת יעקב יו"ד רג' כ' ששרפה הזאת לא היתה שרפת גופן רק שרפת מיטתן וכלי תשמישן הנעשה לכבודם, אבל הרי ממש זועק הכתוב בצורה הברורה ביותר ששרפו הגופות "וישימו את כליו בית עשתרות ואת גויתו תקעו בחומת בית שן וכו' ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבואו יבשה וישרפו אותם" (ש"א לא י-יב) ודברי הכתוב ברורין לחלוטין שדוקא את הכלים שמו הפלשתים בעשתרות ולא כתוב כלל מה עלה בגורלם, ואלו על הגויות של שאול ובניו אומר הכתוב מפורשות כי העלו אותן מחומת בית שן ושרפו אותן. איך, בחרדתו מן הרפורמים סותר בעל חלקת יעקב כתוב מפורש? נמצא שהחניטה והשריפה של המת דוקא מותרים מן המקרא אלא שרבותינו אוסרים וכבר אמרנו פעמים רבות שלא מן התורה אנו חיים אלא רק חוקי רבותינו שבכל דור ודור חוקי אדם כולם.

118) דברי הרשב"א ברורים שאין המת מרגיש באופן שהחי מרגיש [כמו שכתב גם המהר"ל בנצח ישראל פרק נ'], שהלא הרגשת החי היא דרך העצבים, והכל יודעים שלמת אין עצבים, והגמרא לא התכוונה אלא להרגשה הנפשית של הנפש, כגון: בושה, צער, עצב, חרדה, תדהמה, בראותה את הגוף נרקב ונפסד. למי שאינו מאמין בהישארות הנפש אלו "דברי הבל" ודיונים ללא טעם ותכלית, אבל המאמין בהישארות הנפש מבין כמעט מאליו, איזו הרגשה יש לנפש לראות את הגוף נפסד, וזה שייך לשאר מאמרי חכמים שהנפש סובבת את הגוף בימים הראשונים לאחר המוות, זהו ענין בפסיכולוגיה, ואם ישנה הישארות הנפש, ישנה גם פסיכולוגיה של הישארות הנפש[1]. והוא כלל גדול בדברי חכמינו שהנפש כשהיא מופרדת מן הגוף מרגישה כל דבר בעצמה יתירה ורבה, שהרי הגוף וצרכיו מדחיקים את הרגשות.

וזהו גם עיקר כוונת הרדב"ז המובא בפנים המאמר, כי דוקא הרימה מצערת את המת. אבל דברים הנעשים לכבודו כגון שריפה או חניטה אינם בכלל. אבל לענין הלכה ללמוד היתר בחניטה ובשריפה אין שום מקור, והרשב"א לא רצה ולא ניסה להביא ראיה מחניטת יעקב שהחניטה מותרת על פי ההלכה, שהלא הדבר נעשה קודם מתן תורה, וכן יעקב נשא שני אחיות. אלא רק להראות שאין זה בזיון, שבודאי לא היה יוסף מבזה את אביו. [ומה שמביא משם חתם סופר משם לקט הקמח וכו', משמיט בזדון דברי החתם סופר שדוחה גם הוא את דברי לקט הקמח].

ולענין שריפת המת, גם אם היה מפורש בכתוב שעשו כך, לא היה בידינו ללמוד מכך היתר, כי מנין לנו שעשו כשורה? לא מוזכר במקרא שום איש בעל סמכות שהיה שותף למעשה זה, ועל הרבה מעשים המוזכרים בספרי הנביאים והמלכים העבירו חכמים בקורת. בפרט שאין דברי הכתובים "זועקים ברור" כמו שמנסה ידען לשכנע, וליתר דיוק נעתיק כאן שוב את כל לשון הכתוב עד תומו: "וישימו את כליו בית עשתרות ואת גויתו תקעו בחומת בית שן וכו' ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבואו יבשה וישרפו אותם שם ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים". [וידען מרוב להיטות לחתוך את הפסוק חתך גם את המלה "שם" שהיא סוף המשפט הראשון]. איך וכיצד לאחר שריפת הגויה עדיין קברו את העצמות? ואכן לעיל הביא את דברי הרד"ק ש"יתכן ששרפו הבשר שהעלה רימה שלא היה דרך כבוד לקברו עם התולעים וקברו העצמות", אך כמה דחוקה ורחוקה אפשרות זו, ראשית לא עברו אלא שלשה ימים, וידוע שבשר אחרי שלשה ימים עדיין קיים אף אם ריחו אינו נעים וכדו' עדיין אינו מעלה רימה, ובודאי לא בצורה הפוגמת בשלמותו, והאם קילפו את בשרו של שאול המלך מן העצמות כדרך שעושין באיטליז? והעובדה כי העצמות היו קבורות הינה ברורה, ודוד העלה אותם לאחר זמן (ש"ב כא יב). ואפילו אם דברי הרד"ק היו נכונים הרי שאין היתר לשרוף אלא היכן שהבשר העלה רימה וישנו בזיון לקברו כך, הרי שגם הרד"ק מסכים להלכה זו שאין לשרוף את הגופה.

ומה שמפרשים כי המדובר בשריפת כלים, אין זו איזו המצאה קלוטה מן הדמיון, אלא מוזכרת בנביאים בכמה מקומות כגון: לגבי צדקיהו "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו' כן ישרפו לך" (ירמיה לד' ה') וביורם "ולא עשו לו שרפה כשרפת אבותיו" (דה"י-ב כ"א י"ט). וכן בדברי הימים ב' לא'. שריפה זו כללה לא רק את הכלים שלבש בשעת מותו, אלא עוד רבים מכליו וחפציו של המלך. הכלים ששמו הפלשתים בעשתרות הם מן הסתם כלי מלחמתו, חרבו, מגנו, וכדו'. ובשריפה על המלך שורפים כל פריט שלו, כגון בגדיו, נעליו, חותמו.

פירוש זה אינו של בעל חלקת יעקב, אלא מוזכר כבר בתרגום יונתן במקום ובעקבותיו רש"י, וגם הרד"ק עצמו מביא פירוש זה, וחבל שידען מצא לנכון להביא דוקא את ה'חלקת יעקב' [מר' יעקב ברייש, נפטר בתשל"ז] משום שספרו מצוי בתכנת פרויקט השו"ת, מבלי לפרט את הסבות שאסרו כל פוסקי ההלכה הקודמים לו את שריפת הגופות. כגון מה שכתבו כמה פוסקים שגם אם הדבר אינו אסור מצד ההלכה, ישנו אסור של הליכה בחוקות הגויים.

לבד מזה שיטת הר"ח בסנהדרין מז' שקבורה באמת היא מצוה דרבנן, ואף שכתוב בתורה "כי קבור תקברנו" אין זה אלא בהרוגי בית דין. ולפי זה אין ראיה ממה שעשו לפני שנתקנה תקנת חכמים זו. אבל באמת ודאי שיטת רוב הפוסקים מבוארת ביותר, שהרי אין סברא שיצטוו דוקא בכבוד הרוגי בית דין יותר משאר מתים. ואיך שלא נסביר את המעשה בשאול, העיקר הוא מה שכתוב בתורה כמצוה מפורשת "כי קבור תקברנו".

ראה גם באנצ"מ ערך קבורה (עמ' 5): "שריפת הגופות בישראל בתקופת המקרא, ברור שלא נהגה דרך כלל.. אנשי יבש גלעד שרפו את גוויות שאול ובניו לפני שקברום.. דרייבר סבור שלא מדובר בכתובים אלו בשריפת אש כי אם במשיחתן של הגופות בשרף של עצים שהיא כעין חניטה".

וכאן המקום לבאר את דעת רבותינו, מדוע אסורה הנתיחה אחר המוות אף שבזכותה חיים רבים ניצלו, כך כתב הנודע ביהודה (ב' יו"ד רי') "אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה" וכיוצא בו לענין השתלת איברים מן המת.

לא רק שרבותינו לא קבלו מסיני מה הוא ניוול המת, עוד אוסרים עלינו להציל חיים, והפכו את גוף המת חשוב יותר מן האדם החי. ומנין לרבותינו ענין זה של ניוול? אולי טוב וישר הוא לנפש המת לראות אדם ניצל מאיבריו הרבה יותר מאשר תולעים שאוכלים אותו.

דבר נוסף שלא הביא הנודע ביהודה הוא שניתוחי מתים ברפואה אינם ספק הצלת נפשות אלא ודאי הצלת נפשות. צא וראה איך התקדמה הרפואה בין היתר בזכות ניתוחי המתים, ובלעדיהם כמה חולים ומתים היו בקרבנו רחמנא ליצלן. ואע"פ שאין החולה לפנינו כאן וכרגע הרי הדבר ברור שבזמן מן הזמנים ימצאו בזכות ניתוחי המת מזור ותרופה ויצילו חולים רבים.

והלא הרב עובדיה יוסף פסק שיש לרפא גויים בכדי שלא ימנעו הגויים מלרפא יהודים.

בא וראה עד היכן הגיעו רבותינו הפוסקים שאין להם שאר רוח, תבונה וראייה לטווח ארוך, והם מתירים לעשות ניתוח לאחר המות בגוים ואוסרים ביהודים כלומר ליהנות מהרפואה על סמך ניתוחי מתים של הגויים הרי זה מותר, וכל שלומי אמוני ישראל ממהרים ליהנות מהידע הרפואי שהם עצמם אוסרים להשיג אותו.

119) קשה להעלות על הדעת כמה סילופים שיבושים וטעויות יכולים להיכנס בחצי דף אינטרנט אחד קטן!

כהקדמה נעתיק את כל לשון הנודע ביהודה שידען חתך אותו ללא רחמים והביא משפט חסר התחלה וסוף "אבל בנידון דידן.." מהו הנידון הראשון, ומה פסק הנודע ביהודה בנידון דידן ולמה? מובן שבשביל השמצה שטחית אין צריך יותר מכמה מלים שניתן לסרסם ככל העולה על הדעת.

זה לשונו: "אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א"כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה ואפילו רופאי האומות אינן עושים נסיון בחכמת הניתוח ע"י שום מת כי אם בהרוגים ע"פ משפט או במי שהסכים בעצמו בחייו לכך ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה א"כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות להחיים".

הנו"ב מעלה שני טיעונים ברורים: 1) אם היה חובה להקדים רפואה למכה ואפילו מכה מצויה, ולשם כך לעבור על איסור תורה, היתה חובה גם להכין כפשוטו רפואות ואמצעי ריפוי לחולים ומחלות העתידים לבא על חשבון איסורי תורה, והלא אין כזה חיוב ואף אחד אינו מחייב זאת 2) אם היתה זו חובה מצד פיקוח נפש מדוע אין החוק נותן לנתח כל אדם, ואין מתירים רק בפושעים הנהרגים, או במי שהרשה את הדבר.

ידען מכרכר וממלמל אך אינו משיב דבר על שני טיעונים אלו. "רבותינו לא קבלו מסיני מהו ניול המת" רק קראו בתורה כי ישנה מצוות קבורה. אין איסור ניוול המת משום שטוב וישר כך למת, שהרי גם מת שציוה לנוולו אין שומעים לו, זהו כבוד האדם וממילא גם כבוד החיים, דבר מוסכם בין כל העמים בעולם שיש לתת כבוד לגופת האדם, הגם שבפועל אינה אלא נתח בשר מקולקל.

הנודע ביהודה ידע גם ידע כי ניתוח מתים יכול אולי במדה מסויימת לקדם את חכמת הרפואה, וכלשונו של ידען "בזמן מן הזמנים ימצאו בזכות ניתוחי המת מזור ותרופה", אך הלא כותב במפורש שאין להתיר לעבור על איסור תורה אלא לצורך פקוח נפש ידוע, ולא שאם יעברו מאות פעמים על אסור תורה בסופו של דבר בזמן מן הזמנים אולי יצא מזה תועלת.

גם כיום כמעט ואין תועלת בניתוחי מתים, ורוב הניתוחים נעשים במטרה של הוראה לתלמידים, בזמננו שניתן לבדוק ולצלם כל פינה וכל מקום בגוף, מצלמות ומסרטות מושחלות לכל חלק מן הגוף, אין לניתוחים כמעט מה לחדש. לפעמים על ידי הניתוח ניתן לקבוע את סיבת המוות. אבל מכאן לבוא ולקבוע כי ניתוחי מתים הם בגדר פיקוח נפש - זוהי בהחלט קביעה המורה על חוסר הבנה מוחלט במצבה של הרפואה שאינה זקוקה לניתוח המת בכדי להכיר את גוף האדם.

הרב עובדיה יוסף פסק שאין לעשות פעולה המסכנת יהודים, כגון להתגרות בגויים, ואף אם פעולה זו אסורה מן התורה, זהו דבר ברור, ואף אם הסיכון יבא בעוד זמן מה שהרי סוף סוף העושה פעולה זו הוא מסכן חיי אדם. ואינו שייך למקרה ההפוך: לעשות פעולה שאולי תציל יהודים במקרה עתידי, זהו דבר שאינו מוטל עלינו ואינו חובתו של האדם. משל למה הדבר דומה: גם אם אוסר החוק לנקוט פעולה היכולה להביא לסיכון חיי אדם וקובע על כך עונש מאסר, הוא אינו קובע עונש מאסר על סטודנט המסרב לעשות מחקר העלול לגלות תרופה למחלה כל שהיא.. ובדיוק כמו שכתב הנודע ביהודה, שאם היה הדבר בגדר פקוח נפש היה החוק מחייב לנתח מתים ואף בניגוד לרצונם.

ואם ישנו אדם ספציפי הנתון בסכנה וניתוח יכול להצילו, פשיטא שמנתחים לכל הדעות, וכמו שכתב החתם סופר אותו מצטט ידען במאמר זה. וכן קבע כלל בציץ אליעזר ח"ד יד' שיש להתיר לנתח בכל מקרה של מחלה שאין לה מזור וישנה סבירות שהניתוח ימצא לה מזור. וכן באדם שתרם את גופו.

ואמנם יש פוסקים החולקים על הנודע ביהודה שאוסר ניתוחי מתים לצורך לימודי רפואה, אבל בודאי לא מאותם השיקולים שרוצה להמציא ידען - להתיר לעבור על איסור תורה משום 'פיקוח נפש'. אלא שדנו האם באמת התורה אסרה דבר זה או לאו, דיון מעמיק בכוונת התורה והחכמים, ולא סברות אויליות של "אולי טוב וישר בעיני המת לראות כיצד מצילים חיים ע"י נתיחת גופתו" [ראה משפטי עוזיאל יורה דעה סימן כח'. ולדעת הנחל אשכול הלכות מילה מותר לאדם לתרום גופו למדע וכן במחנה חיים ח"ב סי' ס'. ואולי זה כוונת הר צבי יו"ד רעח'].

ברור הדבר לידען, כי לרבותינו אין שאר רוח, תבונה, ראיה לטווח הרחוק, ועוד מעלות רבות ונשגבות המתגשמות כולם בידען עצמו. אך איך וכיצד מלאו לבו לכתוב שקר גס שכזה בסתם כי "מתירים לעשות ניתוח לאחר המוות בגויים", כאלו שזו הלכה פסוקה וברורה, בזמן שבשלחן ערוך יורה דעה סימן שמט' כתוב מפורש שמת גוי אסור בהנאה כמת ישראל. ואמנם המתירים ביהודים מתירים גם בגויים. אבל עיקר איסור שימוש בגוף המת הוא בין ביהודי בין בגוי. וכמובן לא הביא לדבריו שום מקור.

ובכלל, דבריו גם כאן, כרגיל, רופפים ואין להבין את הקשר בין מלה למלה, לאחר שמחוסר שאר רוח ותבונה וכו' אוסרים לנתח גופת יהודי ומתירים לנתח גופת גוי, מדוע "ממהרים ליהנות מן הידע הרפואי שהם עצמם אוסרים אותו", הלא  (לפי הבנתו) הם מתירים לנתח גוי וליהנות מן התוצאות.

ועיקר הטענה בלתי מובנת, לו יהי כן שברור הדבר שאסור לנתח יהודי ומותר לנתח גוי, מה בלתי מובן בחוק זה. הלא הגוי המשתייך לעם כל שהוא או דת כל שהיא, אינו אוסר את ניתוח המתים, ואם הנצרות אינה שוללת זאת, מדוע שנחמיר על מאמיניה יותר ממה שהם דורשים מעצמם, בזמן שהגויים אינם מקפידים על כך.

אך שיבוש הדברים וסירוסם מתוך בורות, מעיד בודאי על עודף שאר רוח והבנה מפליאים ומפעימים.



[1]לא ניכנס כאן לשאלה האם יש לייחס חשיבות לעדויות של אנשים על חויית מוות או כמעט מוות, אך כשהשאלה היא מציאות פסיכולוגיה של הישארות הנפש, כדאי לצטט מספרו של ד"ר ריימונד א. מודי (הוצ' רשפים 1986) עמ' 36: "אשה צעירה שהיתה אחות מתלמדת בזמן ההתנסות שלה, מבטאת פחד מובן: 'בבית הספר לאחיות ניסו להכניס לנו לראש שמן הראוי שנתרום את גופינו למדע, אז במשך כל אותו הזמן כשהתבוננתי בהם בשעה שניסו לחזור ולהנשים אותי, חשבתי כל הזמן: אני לא רוצה שישתמשו בגוף שלי בתור גויה'". קטע נוסף (עמ' 33): "מספרת אשה: ..כשעשו זאת ראיתי את כל הגוף שלי פשוט קופץ מעל המיטה ושמעתי כל עצם בגופי חורקת וגונחת, זה היה הדבר הנורא ביותר!".