תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

פרשנות תלמודית

פרשנות תלמודית

במשנה ברכות יג. כתוב היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא (קריאת שמע) אם כיון לבו יצא, ורבא הסובר שמצוות אין צריכות כוונה, מפרש את המשנה "אם כיון לבולקרות" ואף שמראש כתוב "הקורא" - מדובר בקורא להגיה. והקשו התוספות והלא סוף סוף קורא להגיה גם כן יוצא ידי חובה, ופירשו: בקורא להגיה שאינו קורא כהלכתן וכנקודתן כו' ואם כיון לבו לאו דוקא.

ועכשיו הגע בעצמך על שיבוש וסירוס הלשון וההגיון המשנה אומרת "הקורא" ותוספות אומרים: איננו קורא כלל אלא רק מגיה ודוקא רק חלקי תיבות. המשנה אומרת אם כיון לבו והתוס' אומרים לאו דוקא ! כל דבר והיפוכו!

68) ובכדי להדגיש את כוונת התוספות בדיוק נעתיק את משפט הסיום לקטע הראשון שמצאנו בגירסא הראשונה של כתיבת המאמר [באפשרות של הורדה מהאינטרנט כקובץ וורד, ניתן לאחר ההורדה להציג את הקובץ בגירסה ראשונית בה אין את התיקונים האחרונים שהוכנסו בו] "ולדעת התוס' מתפרש הלשון ואם כיוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן", זוהי השלמת לשון התוספות, שלאחר ה'עיון' החליט ידען להשמיטה, מכיון שהיא משמיטה את העוקץ מ'קושיתו'. אין המדובר ב"איננו קורא כלל.. ודוקא רק חלקי תיבות" אלא שקורא כל מלה ומלה, רק שלא כדין קריאת שמע לפי הניקוד המתאים וכהלכה. למען האמת אין צריך כלל להעמיד דוקא בקורא להגיה, וזוהי רק דוגמא להמחשת הענין, כי באופן נורמלי אדם הקורא בתורה גם לעיון בתכנה, אינו מדקדק לקרוא כל מלה ומלה עד כדי שיהיה יכול לצאת ידי חובת קריאת שמע כדקדוקה, והלשון 'אם כיוון לבו' היינו אם שם לב לכך שאמור לצאת כעת ידי קריאת שמע' ואין כאן שום דוחק. ודוקא לפרש אם כיוון לבו - לצאת, זהו חדוש, שכן המושג כוונה לצאת ידי חובת ק"ש אינו מובן מאליו ואינו נזכר במשנה במקום אחר, על כן בפשטות 'אם כיוון לבו' היינו אם שם לב.

אך "יתירה מכך הלא כשהמשנה רוצה לומר "לקרות בדקדוק האותיות" אין היא משתמשת בלשון "כוון לבו" אלא אומרת דברים ברורים. בברכות טו. "קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר לא יצא" אם כך, כל השיבושים האלו למה נעשו? רק כדי ליישב את דעתו של רבא שסובר שמצוות א"צ כוונה, ובמקום לומר שרבא שגה, כמו בפעמים אחרות שסיימו בתיובתא )וזה מן הדברים התמוהים בעינינו שפעמים חז"ל סותרים דברי אמורא מפשטות לשון המשנה ופעמים משנים ומסרסים( הולכים ומשבשים את הפירוש ההגיוני והישר.

69) ואף אנו מוסיפים יתירה מן ה'יתירה מכך', האם המשנה רוצה לומר כאן "לקרות בדקדוק האותיות"? הלא לא באו להשמיע דין זה, רק דברו בקורא בתורה באיזה מצב יכול להגיע ליציאת חובת המצווה, ו'כיוון לבו' הוא התנאי שיעשה הכל כהלכה, ולא כאן המקום להאריך ולפרט מהי קריאה כהלכה. מלבד עירוב הפרשיות שעשה לנו ידען, שהלא דין זה של "לקרות בדקדוק האותיות" אינו מעכב לדעת חכמים, ואיך אפשר להעמיד את המשנה כמותו, וגם התוספות כלל לא התכוונו לדין של "דקדוק האותיות" שלהלכה אינו אלא מעלה ודקדוק, אלא לעיקר הקריאה שתהיה כהלכה בלא שיבושים גמורים שאינם בגדר 'קריאה' ע"פ ההלכה, ועל זה מובן שצריך רק "כיוון לבו לקרות- כהלכה".

וההסבר הנלעג שחכמים הטילו שיבושים בכדי 'ליישב את דעתו של רבא' במקום ההצעה הגאונית של ידען להכריז על תיובתא, בצירוף התמיהה הרבתי שהיא 'מן הדברים התמוהים בעינינו' מדוע לפעמים עושים תיובתא ולפעמים מישבים? נובעים מחוסר הבנה של עיקרי המשא ומתן התלמודי. האם באמת עלה על דעת אי מי שרבא גאון התלמוד כשהלך להתיישב בסוגיית מצוות צריכות כוונה ולהכריע האם הקורא קריאת שמע צריך כוונה, לא בדק [או לא ידע] משנה ערוכה במסכת ברכות, הראשונה בתלמוד, והמוכרת לכל ילד? כך אולי עולה על דעת ידען, אך אין זה מן הדברים התמוהים אצל ברי דעת ומבינים בתלמוד. לעומת זאת כמה וכמה פעמים לא היו ידועות בריתות שונות לאמוראים, משום שלא היו שייכות לשום טקסט מסודר, רק נמסרו על פה, ולפעמים נמסרה בריתא ביד יחידים. ועל כגון דא אומרים תיובתא אפילו על קושיה קטנה, מה שאין כן מן המשנה אין משמעות לאמירת 'תיובתא', שהלא עלינו לדעת מכל מקום מה חשב רבא כשהכריע כך, ובאמת לפעמים הפוסקים מכריעים בין האמוראים משום שאחד מתרץ את המשנה לשיטתו ב'שנויא דחיקא'.

שב ומקשה על הסבר הגמרא את דברי המשנה בראש השנה כח: "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו" הנה מפורש במשנה בניגוד לדברי רבא, ואיך מיישבת הגמרא סתירה זו? "סבור חמור בעלמא הוא" כלומר השומע חשב שזהו חמור שנער, והדברים מדהימים, המשנה מתפרשת לפי רבא "אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיוון לבו [לכן ידע שזה שופר] וזה לא כוון לבו [לכן חשב שזה חמור] האח, כמה גדולה היא כוונת הלב שהופכת כל חמור לקול שופר! ואין סוף לדברי השטות וההבל. אבל יתירה מזו מה יגיד רבא על השומע קריאת מגילה שאף הוא צויין במשנה? וכי אף השומע הזה יהיה סבור שהחמור קורא? ואולי יחשוב שזו אתונו של בלעם הרשע הקוראת במגלת אסתר?

70) וכסבורים אנו אתונו של בלעם קוראת בגמרא ומקשה קושיות.. קשה לדעת אם בכוונה או בלא שימת לב הביא ידען את הקושיה ממסכת ברכות מסוגיא אחת ואת הקושיה ממסכת ראש השנה מסוגיה אחרת, מכיון ששני הקושיות מנויות בזו אחר זו במסכת ראש השנה, וזהו הגורם לטעות. לאחר שכבר הסביר רבא [לגבי הקושיה מברכות] את הביטוי "אם כיוון לבו" - שימת לב לצאת ידי חובה, מובן שגם ב"היה שומע את המגלה" צריכים שימת לב לפחות כמו בקריאת שמע, שהרי אינו קורא באמת, ויוצא רק מדין שומע כעונה ובאם 'חלם' במשך קריאת מלה מסויימת כאלו לא שמע אותה, וזה כבר כלול בתירוץ הקודם. רק על תקיעת שופר תמהה הגמרא מה שייך להתכוין ולשים לב הלא אין זה אלא קול תקיעה ולא שום דבר מורכב, ועל זה תירצו בלשון ציורית "כסבור חמור בעלמא", שגם קול תקיעה בלא שימת לב שהוא קול של שופר אפשר לעבור עליו לסדר העיסוקים ולדמיין אותו כסתם קול הנשמע לפעמים, של חמור, או של ילד המשחק בחצוצרה, או של חריקת שער, או אויר היוצא מנאד נפוח, וכל כיוצא בזה, ולצאת ידי חובה צריך לדעת שהוא שומע קול של תקיעת שופר [וראה גם באבני נזר או"ח תמט' שמבאר הגמרא באופן נוסף, וכן בערוך לנר וברש"ש הסברים שונים כל אחד בדרכו].

והפרשנות "זה כיון לבו - לכן ידע שזה שופר, וזה לא כיוון לבו - לכן חשב שזה חמור", דומה כנעירת חמור בעלמא. שהרי מעולם לא אמרו שידע שזה שופר מחמת שכיון לבו, אלא אם ידע שזה שופר -וכיוון לבו לצאת יצא, ואם לא כיוון לבו וא"כ אפשר שלא ידע שזה שופר לא יצא.

ולקינוח: דע הקורא החפץ באמת, שיש פעמים שהפוסקים עצמם מתעלמים מדעת הגמרא, הנה הגמרא בר"ה כח. אכל מצה בכפיה יצא, ומזה למדו שהתוקע לשיר יצא, כי מצוות אין צריכות כוונה. ואלו השולחן ערוך מחלק ביניהם ובסי' תעה' ד' פסק שאכל מצה בכפיה יצא, אבל בתוקע לשיר כתב בסימן תקפט' ח' שאינו יוצא. הנה הגמרא השוותה במפורש, בא השולחן ערוך ומחלק ביניהם. ואם תתבונן היטב, דורש האמת, תמצא שיש מקומות רבים כאלו. אלה המקומות שם חז"ל דוחקים, מסרסים, ומשבשים הלשון והפוסקים פעמים שדבקים בגירסת הגמרא ופעמים מתעלמים ממנה. ידע הקורא ויראה!

71) אבל מה נעשה, שדברי הקינוח אינם ראויים אפילו לקנח בהם.. ידען טוען כי הפוסקים מתעלמים מדברי הגמרא, ודורש האמת מצא את הסבה משום שחז"ל דחקו, סרסו, ושבשו, את הלשון. אבל איזה סירוס ושיבוש יש במסקנה מכך שאם מצוות מצה אין צריכה כוונה, גם מצוות שופר אין צריכה כוונה? האם באמת עלה על דעתו שהשולחן ערוך "מתעלם" מסתירה זו, בעוד בחיבורו בית יוסף שהוא המקור וההסבר לשלחן ערוך הוא דן באריכות בסתירה זו הנמצאת כבר ברמב"ם! ה'מגיד משנה' והר"ן כבר דברו בשאלה זו, והעלו כמה נימוקים לפסיקתו של הרמב"ם, ביניהם: ישנם אמוראים שהיו מחלקים בין שני המקרים כמו שמוכח מדבריהם במקומות אחרים (למשל ר' זירא ר"ה כח:). ואין צורך להיכנס כאן לפלפול התלמודי, רק באנו להראות את השקר והצביעות הגלומים בהבאת שני משפטים מן השלחן ערוך בטענה שהוא 'מתעלם' מן הגמרא משום שזו שבשה את הלשון, [ולהוכיח ש'זו דרך הפוסקים'], בזמן שהוא עצמו בפירוש לאותו חיבור מאריך להסביר את דבריו וליישבם עם דברי הגמרא.

האמוראים נוהגים במשנה כבתוך שלהם

מתקיף את ענין חסורי מחסרא שחכמים פירשו את המשנה באופן "משונה ומוזר". בכדי להכניס בה את מסקנתם הידועה מראש, ובזה עושים את רבי מסדר המשנה כאדם שאינו יודע לכוין את דבריו ומסתייע מדברי התוספות שעשו כן בכדי להעמיד המשנה כפי החכם שדעתו נפסקה להלכה.

72) ובאמת אנו מאמינים לידען שלא הבין ענין זה, והיה נראה בעיניו משונה ומוזר. אבל כבר תמהו בזה רבים וטובים לפניו, וחבל שלא עיין קצת במקורות לברר את הנושא שמדבר בו. ונזכיר כאן בקיצור כמה פרטים הנוגעים לזה: המשנה אינה חיבורו של רבי יהודה הנשיא, אלא קובץ מימרות קדומות שרבי יהודה סידרם וערכם. מכיון שהמשנה כוללת את כל הידיעות ההלכתיות שנשמרו במשך דורות רבים מאד, היא נתקבלה כספר תורה שבעל פה ולא ניתן היה לחלוק עליה או לשנותה מאחר והופצה בכל קהלות ישראל. אך סוף סוף העורך רבי יהודה הנשיא חכם יחיד היה, ובכמה מקומות היתה דעתו נגד הרבים, ועל האמוראים היה מוטל לפסוק כרבים ללא משוא פנים, ובמקרה שכזה לא היה אפשר לשנות את המשנה שהופצה בכל תפוצות ישראל, רק בסגנון של פירוש. החכמים לא עשו כן "בכדי להכניס את מסקנתם הידועה מראש" כמו שחושב ידען, אלא בכדי להעמיד את המשנה כפי ההלכה שהיתה חובה עליהם לפסוק, כמו שכתבו התוספות. למרות שבכוונת המשנה הדברים דחוקים ולפעמים קשה להאמין שזו כוונתה, לא באו חכמים אלא להעמיד את ההלכה במשנה שתהיה מתאימה להלכה, להחזירה לסגנונה המקורי שהיתה כפי דעת הרבים.

דבר זה מבואר ברש"י ב"ק קיא: שרבא מתרץ את המשנה לפי רבי אושעיא ב'חסורי מחסרא' וחולק בזה על רבי – מסדר המשנה בעצמו. וראה בספר "פאת השלחן" [מאת תלמיד הגר"א ר' ישראל משקלוב] בהקדמה בשם רבו הגר"א: "דלא חסר כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש במתני' רק רבי ס"ל כהתנא דאליבי' סתמה והגמ' ס"ל כאידך תנא". כן בספר הכללים "מר קשישא" מאת ר' יאיר בכרך בעל חוות יאיר: "יש רוצים להכניס החסור בלשון המשנה ואינו". וכן בהקדמת המאירי למסכת אבות: "נתמעטו הלבבות מרוב הצרות והוצרכו האחרונים לחבר אחריו דרך ביאור והרחבה ולפעמים דרך סתירה ותיקון כשהיו חכמי הדור מסכימים לכך ממה שרואים בו קושיה חזקה כמ"ש.. חסורי מחסרא כו'.. שאין השלימות נמצא בנבראים ואפי' במובחרים שבהם עד שלא יהיו אחרונים רשאין לחלוק עמהם בקצת דברים" [ועי' בשו"ת מלמד להועיל מאת רד"צ הופמן ח"ג סימן סא' שמביא ראיה לשיטת הגר"א. וכן מבואר בשו"ת מהרלב"ח סי' קלד' ד"ה עוד אומר].