תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

הרבי

הרבי מליובאוויטש – מסורת התורה

 

כמובן שלא נבא כאן ליישב את כוונתו של הרבי מליובאויטש במאמריו השונים, אך מכיון שהנושא נוגע למעמדה ומהותה של המסורת, כדאי להתבונן על רמת הטיעונים:

הרבי כתב במכתבו כי כשם שבהסטוריה סומכים על הסטוריונים, כך סיפור מתן תורה עבר מדור לדור. אבל מה נעשה וטיעונו של הרבי אינו עומד במבחן הבקורת ההגיונית והשכלית כלל.

כותב הוא שהתורה שנתנה מסיני ע"י הקב"ה אינה סברא שנתחדשה אלא קבלנו מאבותינו מסיני עד היום הזה, ובאופן העובדתי לחוקר האמת דברים אלה אינם נכונים אחד מקרא ואחד מגמרא ואחד מן המדע.

מקרא מפורש במלכים כי חלקיהו הכהן הגדול מצא ספר התורה בבית ה'. הרי מקרא מפורש שנמצא פתאום ספר התורה אשר איש לא ידע ולא הכיר עד אז, והאמינו בסיפור וקיבלוהו מאז.

והראיה השניה מסנהדרין כא: שעזרא שינה מהכתב המקובל וכתב מחדש את התורה כולה בשפה אחרת (היא הארמית) ושוב אין רצף מסורת מאב לבן, ומנין שלא שינה שהרי ביטל את המצוה הראשונה שניתנה לנו בסיני, כמ"ש בספר העיקרים וכן הרמב"ן שמות יב'.

ועכשיו נבא לדבר האחרון והוא הגדול מכולם, הטיעון שיש שש מאות אלף עדים ודאי הוא טיעון הבל, שהרי דבר זה כתוב בתורה עצמה והרי זו התורה עצמה שעומדת לבדיקה, ואיך יביא מישהו ראיה מן הדבר הדורש הוכחה? והבן כי מה שעבר מאב לבן אינם הסיפורים האישיים שחותם אמת ניכר בהם כגון מה עשתה האמה בזמן מתן תורה האם החליפה בגדים לתינוק או שבדיוק בישלה דיסה וכיוצא באלו, ואם כן כדי לאמתו צריכים לפחות איזה מקורות חיצוניים שיתאימו לכתוב בו, בפפירוסים ובכתבים הקדמונים אין סימן ואין זכר ואין אף לא מילה אחת על ישראל במצרים ואף מילה על יציאת מצרים.

ונסיים בענין הכינים שהם יצורים קטנים המלמדים אותנו דבר גדול..

53) הפלא ופלא, האדמו"ר מזכיר טיעון אחד, והאדמו"ר מדעת אמת משיב בשלשה טיעונים מכל גווני הקשת, אך את הטיעון האחד והיחיד שהובא ע"י האדמו"ר מחב"ד כלל לא הבין. הטיעון שלהלן נכנה אותו 'טיעון הכוזרי' על שם מקורו, הוא טיעון המתבסס על כלל בניתוח ההסטוריה. ואילו ידען קובע עוד לפני שהבינו כי הוא ודאי הבל ויש לבדוק את הדברים דרך הארכיאולוגיה, אך מה שייכת לכאן הארכיאולוגיה.

'טיעון הכוזרי' ניתן לניסוח במספר משפטים, אך למעשה הוא כולל אלפי פרטים. טיעון זה מבוסס על ההנחה כי בעל כרחינו ישנם הבדלים מכריעים בין מיתוסים לבין הסטוריה, שהרי ישנם אירועים שכולנו בטוחים במאת האחוזים שאכן קרו, ואפילו שמרחקם מאתנו אלפי שנים. וישנם אירועים שכולנו יודעים שאין אפשרות לדעת אם אכן קרו והם מוטלים בספק, או אף שמקובל לחשוב לגביהם שאינם אלא בדיה. תופעה זו מוכיחה כי יש לבני האדם קריטריונים ברורים להבדיל בין שני סוגי הסיפורים. ובלשון אחרת: ישנם סיפורים שניתן ללמוד מתוכם כי סביר שאכן התרחשו, וישנם סיפורים שלא ניתן ללמוד מתוכם כך.

שני הדברים המכריעים ביותר הם אופי הסיפור, ובאיזה אופן סופר והובא אלינו. הכוזרי טוען כי אופי סיפור מתן תורה הוא הסטורי, משום שהתורה הינה מסמך הסטורי בעל אופי מסויים וברור: מוזכר בו כי הוא נכתב במדבר סיני בסמוך לאירוע מתן תורה, ומוזכר בו כי במתן תורה נכח כל עם ישראל, ומוזכר בו כי מכחו החלו ישראל לשמור את התורה שניתנה במתן תורה. ז"א: מסמך שכזה יש לו השלכות, הוא אינו דומה ל'עלילות גלגמש' אותו נוכל לדמיין לעצמנו נכתב בכל תקופה ובכל סיטואציה מבלי שיעורר בעיה סביבו. אי אפשר לכתוב ספר הטוען כי נכתב בתקופה מסויימת והופץ בה עד שגרם לעם שלם להתחיל לקיים מסכת עצומה של מצוות – כשעם זה המדובר עליו בספר כלל איננו שומר מצוות אלו ואינו יודע כי אכן קרה לו אירוע שכזה. ומכיון שהספר נכתב בעל כרחנו בתקופת המאורעות – לא ניתן היה לספר בו על מעשה שאירע לעיני כל העם ושינה את חייהם וחייב אותם במצוות, בזמן שדבר מזה לא קרה.

זהו הטיעון על רגל אחת, בפועל, האופי ההסטורי של הסיפור ושל מסירתו במשך הדורות הוא תשבץ של אלפי פרטים המצטרפים לתמונה שלמה בלתי ניתנת לערעור – כמו שיוכל לראות למשל המעיין בשמונת כרכי "תולדות האמונה הישראלית" לפרופ' יחזקאל קויפמן.

אך מה תפס ידען מטיעון די פשוט זה? "טיעונו של הרבי אינו עומד במבחן הבקורת ההגיונית והשכלית כלל.. ודאי הוא טיעון הבל, שהרי דבר זה כתוב בתורה עצמה והרי זו התורה עצמה שעומדת לבדיקה, ואיך יביא מישהו ראיה מן הדבר הדורש הוכחה?" חד וחלק, הרבי מוכיח את אמיתות התורה, מכך שהיא כתובה בתורה! אכן הבנה למופת. גם ההסטוריה מקובלת עלינו משום שהיא כתובה בספרי ההסטוריה..

אך כדי שלא להותיר שום מקום לספק מוסיף ידען את הטיעון המנצח, "מדוע לא עברו הסיפורים האישיים מאב לבן כגון מה עשתה האמא בזמן מתן תורה ואיזה דיסה בישלה? ואם כן כדי לאמתו צריכים לפחות איזה מקורות חיצוניים.”. ומה שייכת סוגיית המקורות החיצוניים לניתוחים היסטוריים? האם ידוע לאיזה אדם פרטים בענין הדייסות שבושלו בזמן החתימה על מגילת העצמאות האמריקנית, או החיתולים שהוחלפו בזמן המהפכה הצרפתית? מהי המשמעות של הערה אוילית זו, וכיצד היא משפיעה על הניתוח ההסטורי. הלא אם היה מסופרים בתורה פרטי הדייסות, היה עדיין מקום לשאול על החיתולים, ולו היו מסופרים פרטי החיתולים, היה מקום לשאול על הגרביים, וכך הלאה. והרי התורה מלאה בפרטים קטנים ביותר על כל התקופה וכל האירועים המשמעותיים והפחות משמעותיים.

בפרט שעברו גם עברו סיפורים רבים נוספים, באגדות חז"ל, ועליהם ראה בהתייחסות ל"מכתב לרב" סעיף 18.

54) סוגיית הארכיאולוגיה הינה נושא לדיון שלם, ספרים שלמים נכתבו על כך: החל מ'התנ"ך כהסטוריה' של ורנר קלר לפני שנים רבות, ועד 'התנ"ך האבוד' של יהושע עציון בימינו, דרך ספרים רבים אחרים. המשפט "בפפירוסים ובכתבים הקדמונים אין סימן ואין זכר ואין אף לא מילה אחת על ישראל במצרים ואף מילה על יציאת מצרים" הינו שקר זדוני המהול בבורות, ואם נתייחס רק לשני ספרים אלו הוא מתעלם מעשרות ענינים הנידונים בהם, [וגם ספר מיוחד הוקדש לנושא: "יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז. וכן "יציאת מצרים" מאת א. קורמן], ובעוד עשרות ספרים נוספים המאריכים בנושאים אלו, הנתונים פורטו בעבודה מיוחדת המוקדשת לנושא. וקצת יותר באריכות התייחסנו גם במסגרת זו, לגבי המאמר על "מקורות ארכיאולוגים לזמן חיבור התורה". ובתוך: התייחסות ל"מכתב לרב" סעיף 1.

מציאת הספר במלכים גם היא סוגיא בפני עצמה, סוגיא שעמדה בויכוח ציבורי רחב לפני כמאה וחמשים שנה מאז "השערת דה ווט". אך אף חוקר או הוגה לא שייך אותה למסורת על מתן תורה, שכביכול רק אז 'נתגלתה', שהרי היא מוזכרת במאות מקומות בתנ"ך בספרים שקדמו רבות ליאשיהו, יחד עם פרטים רבים מספרי התורה, ונזכיר רק פסוק משירת דבורה העתיקה (שופטים ה ה) "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה.. הרים נזלו מפני ה' זה סיני", המזכיר את מתן תורה [ואת הפסוק בדברים (לב) "ה'.. זרח משעיר למו הופיע מהר פארן"]. אין שום חוקר המקשר את מציאת הספר למסורת על מתן תורה, עד שבא ידען ו'גילה את אמריקה'.. היו אמנם חוקרים שרצו לטעון כי ספר דברים התגלה אז, גם הם לא דברו על המסורת של מתן תורה, אך גם דעה זו מופרכת לחלוטין, ואין כאן המקום לטפל בה. נציין רק כי בספרים הקודמים לכל הדעות למלכים מוזכרים בעשרות מקומות ציטוטים וענינים הלקוחים מתוך ספר דברים, וכן מצוות שקוימו אף שהם כתובות רק בדברים. נזכיר רק את הסרת הבמות על ידי חזקיהו – שאיסורם מוזכר בספר דברים בלבד.

וראה לדוגמא באנצ"מ ערך א"י עמ' 718: "רבה היתה השפעתם של תיקוני אסא על התפתחות חייה הפנימיים של יהודה בדורות הבאים.. כספר חוקים רשמי שימש, אולי כבר מימי תיקוניו של אסא, ספר תורת ה', שלימדו אותו פקידי המלך בערי יהודה, וייתכן שהכוונה היא לנוסח קדום של ספר דברים". אסא מלך ב911 לפנה"ס "מציאת הספר" היתה בשנת 622, כך שכל 'מציאת הספר' הופכת לחסרת משמעות, כאשר מודים שספר זה היה ספר החוקים הרשמי כבר 300 שנים קודם לכן, וגם הניסוח המעומעם "נוסח קדום" אינו משנה את התמונה, שכן ספר המיוחס למשה בשם האלהים ומשמש כספר חוקים רשמי של המדינה, אינו יכול להשתנות.

את הבנתו המלומדת בענין מעשיו של עזרא, כבר ראינו בבקורת על קונטרס מס' 9, רק נציין כאן זיוף קטן שמביא משם הרמב"ן שעזרא "ביטל את המצוה הראשונה שניתנה לנו בסיני" [החדש הזה לכם]. אך מה נעשה שהרמב"ן לא כתב כלל שיש מצוה למנות בשמות עבריים, רק שעזרא שינה את השמות, וזה לא חדושו של הרמב"ן אלא מבואר בירושלמי מסכת מגלה פרק ראשון. אך שינוי השמות אינו קשור לשאלה האם ניסן הוא החדש הראשון, וככתוב במגלת אסתר (ג' ז') "בחדש הראשון הוא חדש ניסן" (וכיו"ב שם ח' ט'). וכן הוא המציאות, שהרי אין אדם המכנה את החדשים 'ראשון' 'שני' וכדו', רק בשמות אחרים, ולא נצטוו בשום מקום באיזה שמות לקרא לחדשים[1].

ובכלל מצוות "החדש הזה לכם" לא נתנה כלל בסיני כדברי ידען, אלא בארץ מצרים (שמות יב'), אך מה משנה הדבר לידען, העיקר שנתבטלה המצוה..



[1]ומה שתשרי הוא תחלת שנה – המדובר בשנה הטבעית, השנה החקלאית, והתורה עצמה קבעה את ראש השנה בתשרי (וכן מוזכר ביחזקאל מ א) וכן אומרת כי חג האסיף הוא בצאת השנה דהיינו השנה החקלאית (שמות כג טז רמב"ן שם).