תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

כתבי הקודש

כל דור וכתבי קודש שלו

אסור איבוד כתבי הקודש, תלוי בהכרעת חכמים.

33) משום שהנדון הוא האם נאמרו ברוח הקדש, האסור קבוע ועומד על כל מה שנאמר ברוח הקדש, וחכמים התוכחו בבירור המציאות האם נאמרו ברוח הקדש.

ואנו נראה לך מבקש הדעת שכל ענין קביעת מי הם ומה הם כתבי הקדש משתנה מדור לדור ואינו קבוע כלל! הנה למשל כל הספרים אשר נכללו בסדר כתובים התקבלו והתגבשו ככתבי הקדש רק זמן מאוחר לכתיבתם וגם אז לא נתקדשו פה אחד אלא בדיון ומחלוקת. וכמו שכתוב באנציקלופדיה מקראית ערך כתובים עמוד 392: "אין להסביר את ההבחנה בין ספרי הנביאים וספרי הכתובים אלא בעובדה שסדר הנביאים נחתם ונתקדש לפני שנתגבש סדר כתובים, ונכללו אפוא [אותם ספרים בסדר כתובים]".

והנה המשנה במסכת שבת כתבה שאין קורין בכתובין ונתנה טעם מפני ביטול בית המדרש, ופרש"י שבשבת היו דורשים דרשא לבעלי בתים ובה היו מורין הלכות וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים. ורבי נחמיה בבריתא נתן טעם: כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין וכ"ש בשטרי הדיוטות.

ואם תתבונן היטב תראה ששני הטעמים האלו משונים הם, הרי בדיוק כשם שאנו נהגים לקרוא מפטיר מהנביא נוכל אף לקרוא בכתובים, וכשם שקוראים ברגלים ומה ענין לזה ולדרשה? וטעם ר' נחמיה מוזר ומדוע אינו חל על הנביאים? ונראה כטעם קלוש מאד.

אבל דעתנו בפירוש האסור שאן קורין בכתובים פשוט משום שעדין לא התקדשו והיא משנה קדומה לתקופתו של ר' יהודה הנשיא (הרי דברי תנאים מתחילים כ300 שנה לפני ימי רבי) אלא שבתקופת רבי עורך המשנה כבר חל שינוי ביחס לספרי כתובים והוכנסו לכלל כתבי הקודש לכן היו צריכים להוסיף טעם חדש לאיסור הקריאה בכתובים ואמרו שהוא מפני ביטול בית המדרש.

34) ולו היה מנסה להרהר בדברים שמוציא מפיו, בלי ספק היה הדיו שבקולמוסו מסמיק. ראשית הוא טוען כי אין להסביר את הכינוי "כתובים" אלא בכך שהם נתקדשו כסדרה מאוחרת יותר, דהיינו שהכנוי "כתובים" נוצר בשעת קידושם של הכתובים. ושורה לאחר מכן הוא מציע לפרש את המשנה האוסרת לקרוא בכתובים – משום שהכתובים עדיין לא התקדשו, ומנין ידעה המשנה שלאחר שיתקדשו ייקראו "כתובים"...

אך באמת מנהגו של ידען להחכים את "מבקש הדעת" ע"י ציטוט מאנציקלופדיה כל שהיא, הוא מנהג שאינו נובע מהשכלה יתירה. מדוע שנקבל קביעה מוזרה שכזו בלא שום נימוק, "אין להסביר את ההבדל שבין נביאים לבין כתובים" - ? מהו הקשר בכלל בין ספרי נביאים העוסקים בנבואות או בקורות חייהם של נביאים, לבין ספרי כתובים העוסקים בחכמות ומשלי מוסר או שאר ענינים שאינם קשורים בנביאים? תהלים, משלי, קהלת, איוב, שיר השירים, מכונים 'ספרות החכמה' גם בספרות המחקר הקלאסית, וידען כאילו בכוונה מצטט קטעים מוזרים בכדי להתמיה את הקורא. כן הספרים: עזרא, נחמיה, דברי הימים, אסתר, דניאל, עוסקים בתקופה בה כבר פסקה הנבואה ואינם שייכים לנביאים. רות הוא הספר היחידי הנוגע בתקופה בה פעלו נביאים, אך הוא סיפור בפני עצמו שאינו נוגע לשום נביא וגם לא מוזכר בו שום נביא, כיצד אם כן יתקשר לנביאים?

חלוקת נביאים וכתובים היא ברורה, ואין מי שמתווכח עליה. מלבד שכל הטיעון הוא בלתי הסטורי לחלוטין: "הקובץ.. נקרא בשם כתובים, ואולם גם שם זה מאוחר יותר, בתרגום השבעים ובתרגום הרומי לא ידובר על הספרים הכלולים עתה בקובץ זה כעל קבוצה מיוחדת של ספרי הקודש.. רק בספרות התלמודית אנו מוצאים לראשונה את סדורם של ספרים אלו בתור קבוצה מיוחדת בשם "כתובים". בקובץ זה כלולים ספרים בעלי תוכן  לימודי" (ד"ר שאול ברקלי, מבא כללי לתנ"ך עמ' 13). הרי שהחלוקה לכתובים היא מאוחרת ומתבססת דוקא על תוכן, אך מאות שנים לפני חכמי התלמוד כבר תורגמו כל כתבי הקדש שבידינו ליונית כולל ה'כתובים', וזאת עוד לפני שנקראו 'כתובים'. [לעומת זאת יש להעיר על דבריו, כי בהקדמה היונית לספר בן סירא מדובר על שלשת סדרי כתבי הקודש, אך זה בודאי מראה שכבר בזמנו התקדשו כל הספרים. ואכן יש להעיר שכמובן קדושת כתבי הנביאים קדמה, שהרי עצם העובדה שהדברים הם דברי נבואה שנאמרה מפי ה' זו קדושתו, מה שאין כן בספרי הכתובים שצריכים הכרזה על קדושתם, אך הבדל זה לא בימי המשנה קרה כי אם בסוף ימי הבית הראשון, וכן גם דעת האנצ"מ בערך מקרא עמ' 364 ראה שם]. ישנן הוכחות ברורות שקידוש הכתובים וחתימת המקרא אירעו הרבה קודם לתקופת יבנה, ראה תגובה 381. ואת ספרי הכתובים היו קורין בבית המקדש בליל יום הכפורים (משנה יומא).

כשבאים לפרש את המשנה, יש להבין שהמשנה מתייחסת למנהג קיים ובאה לשלול אותו, ולא מתייחסת למצב דמיוני שאולי יחליט אדם לקרוא בכתובים. ועל זה אומרת המשנה שהקריאה בכתובים הביאה לביטול בית המדרש, דהיינו שבמקומות שקראו בכתובים לאחר התפלה לא התעכבו עוד בכדי לדרוש את ההלכה. מובן שידען מתוך יצר לימודים עז יכול להמליץ על קריאת כתובים וגם דרשה הלכתית, אך המציאות היתה שאנשים לא התפנו לשניהם יחד. – ומכאן תבין שאין שום קשר לקריאה שלנו ברגלים. וכן אין שום קושיה ממה שמביא בהמשך שהיו מקומות שקראו בשבת במנחה כתובים, שהרי הנדון היה לאחר תפלת המוסף על חשבון הדרשה, ותו לא. וקושיתו להפטיר בכתובים – מבטלת את התקנה להפטיר בנביא דוקא, ומובן שדברי הנביאים חשובים יותר.

גם טעמו של ר' נחמיה הוא מן הדרכים הרגילות בתלמוד, כשהאיסור אינו משום חשש שמא ישוו את הכתובים לשטרי הדיוטות, אלא יצירת אסור חדש לשם תזכורת, ומתוך שישים אדם לב שחכמים אסרו לקרוא אפילו כתובים כל שאין חיוב כזה [שהרי הפטרה בנביא הוא תקנה קדמונית וא"א לאסרה], ייזכר כמה חמור איסור הקריאה [וכן מצינו כעין זה בשבת קלו: אסור לומר לשון מסויימת, או שאסרו להניח סכין בברכת המזון שמא יתקע בלבו, או שאסרו בחגיגה פ"ג להעביר טהרות בספינה בדיוק כמו המעשה שהיה – הכל כדי להזכיר שיש בזה חשש מכשול ולכן אסרו דבר שיזכיר המכשול].

לעומת זאת "פירושו" של ידען במשנה המבוסס על חיתוך המשפט לשני מקורות, הינו אבסורד כמו שהראינו, [מלבד השאלה, איזה אסור יש לקרוא בספרים בלתי קדושים, וגם שמואל הסובר שאסתר אינה מטמאת את הידיים, מודה שיש חיוב לקראה בפורים]. ועיקר התיאוריה הבדויה שבזמן התנאים הראשונים לא התקדשו כל הכתובים הינה טיעון חסר ידיים ורגליים, שהרי גם אם היה דיון על אסתר ושיר השירים, רוב הכתובים כלל לא הובאו לדיון: תהלים, עזרא, נחמיה, דברי הימים, דניאל, משלי, איוב, רות, וכיצד אפשר לומר שלא נתקדשו כל הכתובים? בפרט ספר תהלים ששיריו הושרו על הקרבנות בבית המקדש החל מראשיתו כמסופר בדברי הימים, היעלה על הדעת שאינו קדוש ו'אסור לקרוא בו'? ואולי עד עצם היום הזה עדיין לא התקדשו הכתובים?

מובן שרבי עקיבא [שאמר "שיר השירים קודש קדשים"] ובעלי המשניות הקודמים לרבי גם הם שנו משנה זו, ופירשו אותה כדרך שאנחנו מפרשים אותה. ולא היה להם שום צורך להעביר לדורות הבאים משנה שאינה לפי דעתם, שהרי התנאים קבעו והכריעו הכל כפי דעתם במשניות. בפרט בדור הראשון כשהחליטו לקדש את הכתובים, נגד דעת הדור הקודם שהחליט לא לקדש ואסר את הקריאה בהם, כביכול, איך וכיצד עשו את התפנית הגדולה של לקדש ספר שאסור לקרוא בו, אבל את ההלכה שאסור לקרוא השאירו על כנה?

ומלבד כל זאת, המציאות סותרת את התיאוריה, שהרי זכריה בן קבוטל מעיד כי היו קוראים לפני הכהן במקדש באיוב, עזרא, דניאל, ודברי הימים, מה שמראה כי נחשבו על כתבי הקדש כבר בזמן הבית. ובאמת ישנן עדויות קדומות יותר, אותן ניתן למצוא באנצ"מ באותו הערך: "בספר בן סירא רומז המחבר בדבריו בשבח אבות עולם לכמה מספרי הכתובים ביניהם תהלים שהוא מיחסו לדוד (מז ח ט) משלי וכנראה קהלת שהוא מיחסם לשלמה (שם פס' יד יז) הוא מזכיר גם את איוב, והוא משבח את זרובבל יהושע בן יהוצדק ונחמיה היינו שהכיר את ספרי עזרא ונחמיה". וכן מובא שם מן הברית החדשה המקדשת את ספר דברי הימים. הברית החדשה כמובן לא הושפעה מקביעותיו של ר' יהודה הנשיא.

בעיה נוספת נוצרה, בתלמוד כתוב שאין מצילין כתבי הקודש בלשונות זרות, והראשונים הכריעו שכל זה דוקא בזמניהם שהיה אסור לכתוב תרגום, אבל בזמנינו עת לעשות לה' הפרו תורתך וכותבין בכל לשון. הרי משתנה בכל דור מהו כתבי הקודש, והלא גם בזמן התלמוד רוב העם לא היו בקיאין אלא בארמית, הרי לפניך מבקש הדעת שדור דור וכתבי קודש שלו.

35) כמובן שבתקופת התלמוד היו מבינים העם בעיקר ארמית, אך הלא היה אסור לכתוב אז, משום שהסתדרו יפה גם בלי כתיבה בלשון עם זר, אולי על ידי מנהג התרגום, ואולי על ידי דרכים אחרות, כך או כך ברור שלא כתבו ולא הרגישו בזה חסרון. ועל כן כל מה שאסור לכתוב אסור להציל מקל וחומר, אולם בתקופת הראשונים במציאות היו כותבים משום שראו שבלא זה לא יתאפשר להם ללמד את התורה לעם, אין כאן שינוי ב"כתבי הקדש" אלא שכורח המציאות הביא לביטול דברי חכמים שלא לכתוב בלשונות זרות, השינוי הוא בהלכות הכתיבה ולא בכתבי הקודש. הרי לך כל דור וכתבי הקדש שלו! וכתבי הקדש של ידען הם ככל הנראה האנציקלופדיות השונות מהם הוא מעתיק בחרדת קודש "גזרות הכתוב" שעל הקורא הנבון והמשכיל לקבלם כמות שהם ולידום!

ונוסיף עוד להמחשת הענין: המשנה ידיים פ"ג מ"ה כל כתבי הקדש מטמאין את הידיים שיר השירים וקהלת מטמאין את הידיים ר"י אומר שה"ש מטמא את הידים וקהלת מחלוקת ר' יוסי אומר קהלת אינו מטמא את הידיים ושיר השירים מחלוקת. ר' שמעון אומר קהלת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ותראה איך המשנה אינה מזכירה כלל את מגילת אסתר ואפילו מחלוקת אין בה. הרי שלדעתו של רבי עורך המשנה אסתר אינה מכתבי הקדש כלל [הגמרא במגלה ז. הביאה את המשנה בשיבוש והוסיפה את אסתר בכלל כתבי הקודש ונראה ברור שזו התוספת שהוסיפו האמוראים].

והגמרא במגלה ז. אמר רב יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידיים למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקדש נאמרה והאמר שמואל אסתר ברוח הקדש נאמרה? נאמרה ליקרות ולא נאמרה לכתוב. ומשמעו שכתיבתה של מגילת אסתר לא ברוח הקדש נעשתה. הרי שלדעת שמואל שהוא מתקופת האמוראים מגילת אסתר איננה בכלל כתבי הקודש. ודעתו כדעת התנא ר' יהושע ועי"ש בגמרא שהוא מחלוקת תנאים.

ולקינוח: רבותינו שבתקופת התלמוד העדיפו לאסור את כתיבת כתבי הקדש בשפות זרות כדי שרוב העם לא יהיו בקיאין בהם, וראיה מהמשנה שאין מתרגמין את מעשה ראובן וכיו"ב.. בא תלמיד נבון וראה דבר נחמד.. אם אפשר להסתיר מעשה עגל שני הרי אפשר לשנות גם במעשה עגל ראשון.. האנשים השולטים בטקסט הכתוב ומכוונים אותו לטעמם.

36) והרי המחשת ההמחשה, למי שלא הבינה על בוריה: המשנה הביאה מחלוקת בקהלת ושיר השירים, ומדוע לא הביאה את אסתר, הרי שברור שאסתר מטמאה את הידיים, חד וחלק. ומדוע לא הביאו את כל שאר כתבי הקדש? הרי לך שלדעת משנה זו כל כתבי הקדש אינם מטמאים את הידיים שהרי לא הביאום, ואין קץ לכסילות! ברור שמשנה זו אינה עוסקת אלא במחלוקת שהיתה בין בית שמאי לבית הלל בענין קהלת או שיר השירים, ורבו הדעות במה נחלקו, כיון שהוכרעה הלכה כבית הלל שכולם מטמאים את הידיים, פחות דקדקו בדעה שנדחתה. אבל כיון שלשום דעה לא נחלקו ב"ש וב"ה באסתר מדוע תביא המשנה דיון שלא היה ולא נברא. ואין שום אפשרות לדעת דעת המשנה בידיים [רבי] לגבי אסתר, וכאמור הוא מחלוקת תנאים.

לגירסת הגמרא במשנה רבי אומר במפורש שאסתר מטמאה את הידיים, אבל ברור שזהו שיבוש שהוסיפו האמוראים, אך לשם מה הוסיפו 'שיבוש' זה? אם חפשו אסמכתא שאסתר תטמא את הידיים, הרי מובאת בסמוך בריתא בה אומרים במפורש רבי עקיבא רבי אליעזר רבי מאיר ור' יוסי בן דורמסקית כי ברוח הקדש נאמרה, ומה היתה הדחיפות הגדולה לשבש ולסרס דברים בשקר להוסיף עוד סיוע?

וכאן ממחיש ידען את חוסר הבנתו המדהים בקריאת התלמוד, את תירוץ הגמרא "ניתנה לקרות ולא ניתנה ליכתב", הוא מסביר "משמעו שכתיבתה של מגילת אסתר לא ברוח הקדש נעשתה", ומי חכם ויסביר לנו פשר משפט זה "כתיבתה לא ברוח הקדש נעשתה", בזמן ששמואל עצמו אומר שאסתר ברוח הקדש נאמרה? הגמרא מתכוונת שניסוח המגלה ודבריה אכן נאמרו בדרגת "רוח הקדש" כמו שמסביר שמואל עצמו בסמוך, אלא שלא היה חיוב ע"פ רוח הקדש לכתוב אותה. ולאחר שהובן ענין זה, מהי המשמעות של הדיון כולו? לאחר שהכל מודים שהתוכן של אסתר שוה בדרגה עם התוכן של שאר הכתובים, ולא נחלקו אלא לגבי דין כתיבה שמשליך על דין טומאת ידיים.

עצם הרעיון שמביא את ידען לומר כי לדעת רבי אין אסתר מכלל כתבי הקדש, אבל כל חג הפורים ומסכת מגלה וקריאתה והלכותיה מיוסדים על מגלה זו, מראה כמה ריק מתוכן הדיון שלו האם היא בכלל כתבי הקודש, שאינו אלא שייך לדיון הלכתי בפרטי התקנה של טומאת ידיים בכתבי הקדש, שהיא גזרה שמא יבואו לשמור מאכלים קדושים בצד ספרים קדושים, אבל לענין היחס למגילה גם שמואל וגם רבי התיחסו בדיוק ככתוב בהלכה שיש חובה לקראה ומנו כל פרטי הקריאה. ומענין שבעלי תרגום השבעים שחיו מאות שנים לפני חז"ל ידעו לתרגם את כתבי הקדש, ולא היו צריכים לדיונים נוספים.

וכבר נשאל על זה רב האי גאון (מובא בספר האשכול הלכות ס"ת נט.) האם הלכה כשמואל שאסתר אין מטמאה את הידיים, וכתב שאינו מבין את השאלה כי מה נפקא מינה בנדון זה שאינו נוגע אלא לתקנת טומאה שאינה נוהגת בינינו, הרי שאין לזה שום השפעה על המשמעות והערך של מגלת אסתר! [ובהמשך מוצא נפ"מ להחזיקו ערום]. וכן הראה ליימן במחקרו על הנושא כי אף אלו שטענו שקהלת אינו מטמא את הידיים (בית שמאי) מצטטים פסוקים ממנו ודורשים עליהם ומסתמכים עליהם (Sid Z. Leiman, The Canonization of Hebrew Scripture: The Talmudic and Midrashic Evidence, Hamden, Connecticut 1976, pp 14 ).

ואיך אפשר בלי קינוח המשלב בתוכו סלט חמוץ מתוק? רבותינו בזמן התלמוד אסרו לתרגם ללעז, בודאי עשו זאת כדי לשנות קטעים בתורה! שהרי במשנה אסרו לתרגם קטעים שונים בקריאת התורה, אך כשם שאפשר להגביל התרגום שבעל פה למספר קטעים מפני כבוד האנשים שמדובר עליהם שם, כך אפשר להגביל התרגום שבכתב.

ולכן חייבו חכמים לשלש אדם לימודו שליש במקרא, ותקנו תרגום בקריאת התורה, והזהירו את הסופר שידקדק בכל אות שאם מחסר אות אחת נמצא מחריב את העולם (מגילה יח') כדי שיוכלו הם לחסר פרשיות שלמות, בזמן שהיו ספרי תורה בארץ ישראל ובבבל וברומי ובאסיה הקטנה ובמצרים ובעוד עשרות קהילות, היו מתאספים החכמים במחשך ומסתירים את פניהם בדפים של תרגום לאסיפה סודית בה החליטו על שנויים בתורה בחסות צינזור התרגום המוזכר במשנה! כמה משכנע ומתאים לאופיים של חכמי התלמוד, לאסור על הקריאה במקרא בכדי לשנות את הפסוקים! ובמקביל גם לדרוש "למה נקוד על י'" אם למקרא ואם למסורת, מופנה ומיותר, מנין אותיות התורה, וספר שאינו מוגה אסור להשהותו, וכו' וכו' ככל שהסלט יהיה מוזר יותר כך אולי יתקבל על לב התלמיד המשכיל והנבון דורש האמת!