תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

ארכיאולוגיה

ממצאים ארכיאולוגיים לקביעת התקופה שנכתבה התורה

 

מאמר זה הוא בעצם תקציר מתוך הספר ראשית ישראל מאת י. פינקלשטיין. אין ברצונינו להתייחס כאן לספר המקורי, שכן לא נתבקשנו לכתוב עליו בקורת במסגרת זו. נתייחס רק לדברים המובאים ב'דעת אמת', כפי ראייתו והבנתו של ידען.

 

הניגש לחקור את כתבי הקדש כבר הניח במעשה זה שהוא מתיחס ליצירה זו כיצירה אנושית, וכי מה יש לאדם לחקור כתבי קודש שכולם דברי אלהים חיים ומי יהין או יכשל בחטא היוהרה להתימר "לחקור" את הנשגב משכל האדם.

9) מגלגל עיניים בתמימות, ואינו אלא משטה בעצמו. החקירה וההעמקה בכתבי הקודש ובמשמעותם, גם באירועים ההסטוריים שהם מספרים לנו עליהם, הם מעיקרי התורה. ומיסודות האמונה שכל האירועים ההסטורים או לכל הפחות רובם יש להם משמעות מבחינת רצונו של האלהים. החקירה בהם ובפרטיהם משובחת, וכפי שנהגו חכמי ישראל בכל הדורות. אך המחשבה כי בעזרת בדל כתובת ממורטטת נוכל לדעת את כל האירועים ההסטוריים בני התקופה, הינה שילוב של שחצנות עם חוסר הבנה מהותית של תפקידי ההיסטוריה והארכיאולוגיה ומשמעותן. ובהמשך נסביר יותר את הדברים.

הפסוק העוסק בנושא מיקומו של גן עדן אומר כי חידקל הוא ההולך קדמת אשור. חוקר הרוצה לקבוע את תיארוכו של כתיבת הטקסט יבדוק ראשית את התקופה האשורית כהנחה ברורה שהטקסט נכתב לאחר קיומה של אשור. אשור התחזקה והתקיימה רק במאה השביעית לפנה"ס.

10) על השאלה "אימתי נולדה לראשונה אשור" אין בכח הארכיאולוגיה לענות, ורק שחצנות אטומה יכולה להוליד קביעות פסקניות בנושא זה. לכל היותר ניתן להצביע על תקופה בה התחזקה ממלכה בשם אשור, או אפילו נוסדה. אך מנין לנו מתי החל שם זה להיות בשימוש? והמשקיף על האירועים בימינו יקבע כמו כן כי מדינה בשם ישראל קמה רק בשנת 1948 ובכל אלפיים השנים הקודמים לה לא היתה מדינה שכזו!  כך כל אדם יודע ש"גן הורדים" בירושלים ניטע לאחר בניית משכן הכנסת החדש, אך בתלמוד (מעשרות פרק שלישי) מוזכר גן ורדים ידוע ומפורסם בירושלים, מלפני אלפיים וארבע מאות שנה!

השם "אשורים" נזכר בספר בראשית (כה ג) "ויקשן ילד את שבא ואת דדן ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים", הרי לנו ששם זה עתיק ושימש אומות שונות, כן אשור הנזכר בבמדבר (כד כד) וענו אשור וענו עבר, לכל הדעות אינו מתכוין לאשור של המאה השביעית, כמו שכתב פרופ' י. קויפמן וכן הוכיח החוקר הגרמני הומל בבירור. וראה באנצ' מקראית ערך "אשורם" כי לדעת חוקרים העם האשורי המוכר לנו הוא גלגול של אותו עם עתיק מבני דדן שנדד באיזור במשך השנים.

"השם אשור נמצא בכתובת משנת 2100 לפנה"ס.. בשיא גדולתה עמדה אשור הקדומה באמצע המאה היח' לפני הספירה" (אנצ' מקראית ערך אשור).

בספר 'קורות העולם' (ק. מאריל עמ' 79) אנו קוראים: "במשך מאות השנים שלאחר מלכותו של חמורבי ישבו השמיים (האשורים) באשור.. גדולה של ממש שיוו לאשור יוצאי חלציהם של השמיים אשר באו לארץ זו בשנת 2000 לפנה"ס..". הרי שאשור היתה חיה וקיימת בזמן כתיבת התורה גם לפי ההסטוריונים המודרניים.

הרמב"ם כותב כי פירוט מסעות בני ישראל הוא למניעת פקפוק על אמיתות הסיפור. סביר להניח שהרמב"ם היה מודע לכשל הלוגי הפנימי בטענתו. הרי מי שמאמין אינו צריך הוכחה, ומי שאינו מאמין פירוט המסעות לא ישכנעו שזה אלוהי. לכן נראה שתפיסת הרמב"ם היא שצריך להאמין שכך היה מפני שתפיסה זו מחזקת את אמונת המאמין.

11) הגדרה כה מרשימה כ'כשל לוגי פנימי' בודאי טומנת בחובה איזה תוכן? לא ב'דעת אמת'.. כלל ראשון בפרשנות של טקסטים, כי ככל שהטקסט מתמקד בפרטים יש לו אופי יותר היסטורי, וככל שהוא מתמקד במגמות יש לו אופי מיתולוגי. אין מדובר כאן ב'בדאי' – המונח העומד בראשו של ידען לאורך כל הדרך, יש כאן שאלה עקרונית כיצד יתייחסו בני אדם לתורה. ואכן, מכיון שהתורה, כמקרא כולו, מלאה וגדושה בפרטים הסטוריים, זה מחזק מאד את אפיה ההסטורי. לו היה מתואר בתורה רק מעמד הר סיני, כרובים, אופנים, ומצוות. לא היו צריכים להשקיע עמל של מאות שנים בבקורת המקרא. כל פרט הסטורי הוא גם אפשרות של אימות בשלב כל שהוא דרך מקורות חיצוניים, ואכן מקומות החניה של בני ישראל נמצאו בסיני, ובהם סימנים רבים המלמדים כי אכן חניות אלו של בני ישראל הם (התנ"ך האבוד עמ' 51-59, ראה להלן פירוט נוסף). וראה להלן תגובה 26 מקורות ארכיאולוגים נוספים על מסעות בני ישראל.

ונביא דוגמא לרעיונו של הרמב"ם את לשונה של החוקרת קתלין קניון בענין אחר לגמרי ("חשפנו את יריחו" עמ' 197) "ע"פ כל חוקי הבקורת ההסטורית עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור.. כאותנטיות שכן ברי כי היה זה מאורע רב חשיבות בשלטון הישראלים בארץ ישראל, ועל פי רבוי הפרטים ניכר כי היה זה ספור נאמן". ראה גם אנצ"מ ערך אסתר: "המייחסים ערך הסטורי לספר מסתמכים בעיקר.. המחבר נוהג דיוק רב במספרים תאריכים בשמות עצם פרטיים ואפילו בשמותיהם של אנשים שאינם תופסים מקום חשוב במעשים המסופרים" [ראה הערה לתגובה 358].

מסקנתם לאור הממצאים שספר המקרא נכתב במאה השביעית לפני הספירה מסיבה פשוטה: פירוט אירועים הסטוריים במקרא המיוחסים למאות השמינית והשביעית תואמים את הממצאים הארכיאולוגיים, ואילו האירועים הקודמים למאות אלו אינם תואמים ובחלקם אך סותרים ממצאים אלו.

12) לא יאומן כי יסופר, ישנו כאן דיון אימתי נכתב "ספר המקרא", והמסקנה: ספר מלכים מדייק בענינים שאירעו במאה השביעית, וספר בראשית אינו מדייק באירועים קדומים יותר, לכן "ספר המקרא" נכתב במאה השביעית.. ונזכיר למי ששכח: המקרא מורכב מעשרים וארבעה ספרים, שגם מהם יש שמתחלקים לכמה חלקים. הלכו שני מגבבי דברים תוך התעלמות ממאות מחקרים מפורסמים, ספרו עשר עובדות מדויקות בספר מלכים, עשר עובדות הנראות להם לא מדוייקות בספר בראשית, ומכאן כי כל ספרי המקרא נכתבו במאה השביעית..[1]

מיד נתייחס ל'דוגמאות' המלומדות, רק נקדים הסבר קצר: יש לנו שפע יחסי של כתובות מן המאה השביעית והשמינית כך שקל היה למצוא אישור מפורש לדברים שבספר מלכים. מה שאין כן בתקופות קדומות יותר. בסופו של דבר ישנם הוכחות ארכיאולוגיות גם למסופר בבראשית ושמות לא פחות מאשר לכתוב במלכים, אלא שאין הם מרוכזות בשורת כתובות מוכרות, כך שהמחבר השטחי והמגמתי לא יתקשה להתעלם מהם.

על פי החישוב המקראי סיפור האבות 'מתוארך' לשנים 2100 לפני הספירה, זאת ע"פ הכרונולוגיה של ההסטוריונים, על פי המסורת הרבנית לידתו של אברהם היא ב1810 לפני הספירה. הסיבות העיקריות לפער זה נובע (!) מתיארוך שלטון פרס בשנת 538 לפנה"ס ושהיית בני ישראל במצרים 400 שנה כדעת ההסטוריונים.

13) וכמה טעויות ניתן להכניס בקטע קטן שכזה? אף אדם מעולם לא תיארך את סיפור האבות לשנת 2100 לפנה"ס. גם לפי המקובל בהקשר לתקופה הפרסית, לא מקובל למנות 1000 שנים מיציאת מצרים ועד החרבן הראשון אלא הרבה פחות ולכן אין לענינינו משמעות לויכוח על התקופה הפרסית. בכל הספרים העוסקים בנושא מתוארכת תקופת האבות למאה ה18 לפנה"ס בערך (אנציקלופדיה מקראית ערך ארכיאולוגיה, עולם התנ"ך בראשית, אנצ"ע ערך אבות, תולדות א"י, תולדות האמונה הישראלית, ההסטוריה של א"י בתקופת האבות, תולדות עם ישראל בימי קדם, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא).

על פי המסורת הרבנית שנת לידתו של אברהם היא 1812 לפני הספירה (תאריך זה נוכל למצוא בסוף כל חומש, טבלה על פי מניני השנים בבראשית פרק ו' ופרק י'): אברהם נולד בשנת א' תתקמח' – 1948 לבריאת העולם. ומכיון שספירת הנוצרים התחילה בשנת 3760 למנין בריאת העולם (ה' תשסו' = 2006, ומכאן כי ג' תשס' =1) הרי 3760 – 1948 =1812.

כאן מציג את דעת ההיסטוריונים כי שהו בני ישראל במצרים 400 שנה, ומענין מה יאמר על כך בעוד מספר שורות? [אגב, באנצ' מקראית ערך אבות נראה שהמחקר נוטה לקבל את הדעה שהיו 210 שנים ע"פ חישובי הדורות, כך גם דעת התרגום השומרוני ותרגום השבעים].

אמיתות סיפור האבות שנוי במחלוקת בין הארכיאולוגים, וכאן המקום להביע תמיהה במחלוקת מוזרה זו. הכל מודים שכתיבת התורה נעשתה במאוחר לתקופת האבות. כלומר כל ספר בראשית היא כתיבה אנכרוניסטית אליבא דכולי עלמא. לכן נראה שעקשנותם (הרי אי אפשר למצוא ממצא ארכיאולוגי לעקדת יצחק) של תומכי אמיתות סיפור האבות נובעת יותר מטעמים תיאולוגיים יותר מאשר מחקריים.

14) הרי בקי ורגיל בספרי המחקר יודע כי אליבא דכולי עלמא לא פליגי למימר שכל ספר בראשית היא כתיבה אנכרוניסטית. [וגם אינו מבין את משמעות המושג אנכרוניזם – שאין פירושו כתיבה לאחר מעשה, אלא השלכה לאחור של תנאים מאוחרים].

ואנו פשפשנו קצת בספרי המחקר ומצאנו שמה רוח אחרת ודברים אחרים, ונעתיק כאן כהקדמה מספר ענינים לגבי תקופת האבות:

סיפורי האבות הוכחו באופן ברור למעלה מכל ספק כי הם אירועים הסטורים שאכן התרחשו ונכתבו בתקופת המאורעות, נפתח בדבריו של אהרוני: "המחקר המקראי אינו מותיר את המאורעות השונים בחלל ריק היום מכירים אנו יפה את התמונה הישובית והמדינית של העולם ושל הארצות שבתוכם התרחשו את המנהגים והחוקים המתוארים במקרא את שמות האנשים והמקומות הנזכרים – וכל אלה מתאימים אך ורק לתקופה הנדונה שום סופר או עורך לא יכול היה לחבר או להמציא ספורים אלה מאות שנים לאחר התרחשותם כאשר התנאים והמנהגים כבר היו שונים בתכלית. הרקע, התנאים והמסיבות של חיי האבות ושל ההתנחלות כפי שהם מתוארים במקרא מתאימים אך ורק לאלף השני לפנה"ס ואין עוד חוקר רציני אשר יכול כיום לפקפק בעובדה שמסורות אלה אמנם נמסרו בנאמנות מפליאה מדור לדור עד שמצאו את מקומם במסכת ספרי התנ"ך" (ד"ר י. אהרוני תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל).

ונציין בקצרה לפרטים: מתוך מסה ארוכה ביותר מאנציקלופדיה "עולם התנ"ך" בראשית עמ' 90 והלאה: "הספורים החל מבראשית יב' שענינם אבות האומה ומאורעות הקשורים בארץ המובטחת להם ולזרעם.. במקרים רבים ניתן לאמתם בהשואה לתעודות של העמים השכנים, ישנם מספר היבטים לבדיקת מהימנותם של ספורי האבות: אונומאסטיקון (אוצר שמות).. נמצאו שמות רבים תואמים.. הרקע ההסטורי.. עדויות על שבטים שמיים נודדים בצדי הערים.. רקע כרונולוגי.. המצב בכנען ובסביבתה.. המשטר האוליגרכי.. הרקע האתני.. המנהגים השמיים.. הרקע המשפטי חברתי.. נתינת האמה לבעל כדי להיבנות.. משפט הרועים.. ברית בנתינת כבשים.. סדרי אירוסין ונישואין.. ניסוח הבריתות.. הרקע הדתי.. נוסחי השבועות..". כל פרט הנזכר כאן במלה אחת, הוא עולם מלא של פרטים ברורים שלא היתה שום אפשרות לדעת אותם בשום תקופה חוץ מאשר לבני אותו הדור.

"דברי ימי האבות בארץ, עד כדי כך מרובים כאן הפרטים שנתאמתו ע"י התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים סלקו את ידם מן התיאוריה הישנה של בקורת המקרא" (אולבריט, מתקופת האבן עד הנצרות, עמ' 143). על כך כבר הסכימו החוקרים (אנצ"ע ערך אבות, אנציקלופדיה מקראית ערך אבות, ההסטוריה של עם ישראל בתקופת האבות מאת מ. הרן, ב. מזר מחנים לא' עמ' 21, ובספרים רבים).

על קדמות טופס ברית בין הבתרים (א. מלמט 'לטקס כריתות ברית במארי ובמקרא' על הפרק 1998 גליון 15). עוד על עתיקות כל הברכות בבראשית (חברה והסטוריה, משרד החינוך ירושלים תשמ'. בעריכת י. כהן). על קדמות מושג ה'אבות' (אבי אבי, פרופ' ש. ליונשטם, מחקרים במקרא, הוצ' מגנס תשמז'). על השמות בבראשית והוכחת יחסם לחרן וארם נהריים (תולדות האמונה הישראלית ח"ד עמ' 14 בהערה, קאסוטו עמ' 172. אנצ"ע ערך ארם נהריים).

קאסוטו כותב בפרושו לבראשית: (עמ' 204) "התעודות הקדומות שנתגלו בזמן האחרון במסופטומיה איפשרו לנו להכיר את החברה המיסופטומית שבמחציתו הראשונה של האלף השני לפסה"נ את מנהגיה ואת תנאי חייה והנה הרקע של ספורי האבות בספר בראשית הריהו ממש אותו הרקע המופיע לנגד עינינו באותן התעודות.. בכלל כל הרקע התרבותי החברתי האתנוגרפי ולשוני של ספורי ספר בראשית על אברהם מתאים למה שמגלים לנו הטכסטים של המזרח הקדמון השייכים למחציתו הראשונה של האלף השני לפסה"נ. וכמובן לא היה אפשר לבני ישראל בתקופה מאוחרת ליצור יצירות ספרותיות מתאימות במדה שכזו למצב הדורות הקדומים שבודאי לא היה ידוע להם. ומזה יש להסיק על קדמותם של הספורים ועל ערכו ההסטורי של עיקר תכנם".

מתוך אנצ"ע ערך אברהם: "החוקרים נוטים איפה היום לראות באברהם אישיות שבמציאות כי התגליות הארכיאולוגית עולות בקנה אחד עם המסורת שלפיה באו אבותיהם של ישראל מחרן". מתוך הערך בראשית: "המסורת הדתית מלמדת, שספר בראשית כשאר ספרי התורה, נכתב ע"י משה ע"פ ה'. ואמנם ראוי הוא ספר זה שייחסו את חיבורו לאבי הנביאים, ואף החקירה המדעית הניגשת לשאלת חבורו של הספר בלא דעה קדומה, לא תוכל להתנגד לייחוסו של הספר למשה. עתיקותו של הספר ברורה לכל מעיין. השמות למך נח שם חם ויפת ושמות אחרים שנזכרים בפרקיו הראשונים שייכים רק לתקופה הטרם הסטורית הרחוקה, והרקע החברותי והמשפטי המשתקף בספורי האבות מתאים רק לתרבות המסאפוטומית מן המחצה הראשונה של האלף השני.. בדומה לזה מתאים הרקע המצרי שבספורי יוסף במצרים מימי המחצה השניה לאלף השני.. גם היחסים בין יעקב ללבן ובין יעקב לעשיו המתוארים בספר שייכים לתקופה קדומה ואינם מתאימים כלל וכלל ליחסים שנתקימו בין ישראל לארם ולאדום בתקופת המלוכה כפי שסבורים בטעות כמה מן החוקרים וכן מתנגדים הספורים בדבר היחסים בין האבות והפלשתים ליחסים בין ישראל והפלשתים בימי השופטים והמלכים.. יש להניח שהחומר הגלמי המונח ביסודם של ספורי הספר ניטל מתוך מסורת שהיתה חיה בישראל קודם כיבוש כנען.. מן ההקבלות שבין הספורים על ימי בראשית ובין השרידים המיתולוגיים הבבליים יש לשער שתחלת המסורת של ס' בראשית נעוצה בארצות מסופוטאמיה ומשם הועברה דרומה ע"י אברהם ושמסורת זו הלכה ונתפתחה במרוצת הדורות עד שכללה את חיי האבות כולם ".

יוספוס (קדמוניות היהודים א ח) מספר כי בירוסוס הכשדי מספר על אברהם מבלי לנקוב בשמו, וכן מביא מדברי ניקולאוס איש דמשק עליו.

לכן נראה שעקשנותם (הרי אי אפשר למצוא ממצא ארכיאולוגי לעקדת יצחק) של תומכי אמיתות סיפור האבות נובעת יותר מטעמים תיאולוגיים יותר מאשר מחקריים...

15) בכדי להשלים את התמונה נציין כאן לעוד פרטים השייכים לחיי האבות בישראל, שאושרו בצורה ברורה מן הארכיאולוגיה. מבלי להיכנס לחיי האבות במצרים ובמדבר שהם נושא בפני עצמו.

מלחמת ארבעת המלכים

שמות המלכים וכל הנפשות הפועלות מוכרים לארכיאולוגים (עולם התנ"ך ע' 103-104. קדמוניות, א. מרקוס, עמ' 55. תוצאות החטיטות עמ' 15-17. "ההסטוריה של עם ישראל" ח"ב ש. ייבין). דיוק השם עילם בתורה (קדמוניות, אהרן מרקוס עמ' 19). עצם אירוע המלחמה ברור מן הארכיאולוגיה (נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ' 123, וכן פרופ' יוחנן אהרוני באטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 2. הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא). הקטע של מלחמת ד' המלכים שייך במקורו כנראה לראשית האלף השני (שם עמ' 61 ועמ' 124) בארות החימר והתיאור הטבעי אכן מדוייק לתקופה זו (עולם התנ"ך עמ' 104). השלכותיה של מלחמה זו ניכרות בארכי' (הסטוריה של בבל ואשור, עמ' 386).עדויות נוספות לכל הכרוך בה (ברזילי עמ' 159-160) בעלי ברית אברם (עולם התנ"ך עמ' 105) חניכיו (עולם התנ"ך עמ' 105. דעת מקרא עמ' 65). וירדוף עד דן (ראה בפרשת לך לך).

הפיכת סדום

הפעילות הגיאולוגית המתוארת נודעה וניכרת (עולם התנ"ך בראשית 126. ראה ורנר קלר התנ"ך כהסטוריה עמ' 84 מסקנות שוות של מספר חוקרים). היחס למהפכה (עולם התנ"ך בראשית 128). העיר סדום העתיקה (אטלס דעת מקרא עמ' 72. התנ"ך האבוד, עמ' 44). עקבות ההפיכה (שם עמ' 46). הוכחות גיאולוגיות לזמן המדוייק של כל התיאורים של ים המלח בתורה (ד"ר עמוס פרומקין, במאמרו של י, אליצור על אתר תשסא').

מנהגים

פיצוי על קרבה לאשת איש (עולם התנ"ך בראשית 134). מכירת הבכורה (עולם התנ"ך בראשית 164). גם נוסחת מכירת הבכורה מדוייק לפי הנוהג אז (ההסטוריה של עם ישראל בתקופת האבות ח"ב עמ' 81. תולדות עם ישראל בימי קדם, עמ' 45). צורות כריתת הברית (עולם התנ"ך בראשית 167). נתינת שפחה לבת נישאת (עולם התנ"ך בראשית 177).

מכירת מערת המכפלה: כל הדו שיח ופרטי המכירה על כל ביטוייהם מדוייקים להפליא לפי חוקי חת באותם ימים (עולם התנ"ך בראשית 147 באריכות רבה. וכן – ההסטוריה של עם ישראל בעריכת בנימין מזר עמ' 81, תולדות ע"י בימי קדם עמ' 41. ד"ר מ. ליהמן "מסות ומסעות" בהוצ' מוסד הרב קוק עמ' 4. מ. כוגן, לא לבדד ישכון, מתוך "עם ועולם" בהוצ' משרד החינוך 2000). צורת הקבורה (תולדות עם ישראל בימי קדם 41). כתונת פסים (עולם התנ"ך עמ' 207).

כעת חיה (עולם התנ"ך בראשית 123).כל הביטויים והטקסים בפגישת יעקב ועשיו (עולם התנ"ך בראשית 189-190). גיד הנשה וענינו (עולם התנ"ך בראשית 191). יש לאל ידי (עולם התנ"ך בראשית לא יט). הקמת המצבות והדברים הנאמרים עליהם (עולם התנ"ך בראשית 196). אפני היבום שנהגו (עולם התנ"ך בראשית עמ' 213). חותם פתיל ומטה (עולם התנ"ך בראשית עמ' 215. י. קפלן וא. צפריר, מדי חדש בחדשו, בהוצ' משרד החנוך 2002). נתינת חן (עולם התנ"ך בראשית 218). המליצות בימים ההם (לשון מקרא ולשון חכמים מאת א. בנדויד הוצ' דביר 1967, עמודים 45, 53). דרכי השבועות (משה שזר, מפרדס התנ"ך עמ' 129). ורחצו רגליכם (התנ"ך כהיסטוריה). יחסי אברהם ואליעזר (קאסוטו, בראשית, עמ' 204).

אתרים

הדרך הראשית בין שכם לבית אל (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ' 226). אור כשדים השם העתיק והמקורי (תוצאות החטיטות עמ' 14). אכד ואלסר (תוצאות החטיטות ע"פ הומל עמ' 14). עיר נחור (אנצ"מ ערך אברהם) ממלכת גרר דוקא בימי אברהם שגשגה ולא לאחר מכן (עולם התנ"ך בראשית 132. אנצ"ע ערך גרר). כן העיר סוכות נשמדה מוקדם (עולם התנ"ך בראשית 192). דרך שור (עולם התנ"ך עמ' 115). מרכזיות בית אל – לוז (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת התנ"ך עמ' 18. אנצ"ע ע' בית אל). ארץ קדם ("כנען וישראל" ב. מזר עמ' 16) . בני ראומה (עולם התנ"ך בראשית 146). הישמעאלים ופרטיהם (עולם התנ"ך בראשית 159). החלוקות בין סוגי הערבים (עולם התנ"ך בראשית 162). פרטי בני קטורה (עולם התנ"ך בראשית עמ' 160). בני נחור (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 179). אתרי הנגב (אטלס דעת מקרא עמ' 30). האמורי ופרטיו (אטלס כרטא לתולדות א"י עמ' 23). "המחקר הטופוגראפי העלה שבימי האבות התרכז הישוב בא"י בעיקר בעמקים ובשפלות וההרים המיוערים היו ברובם מקום מרעה והישובים בהם מועטים, כמו שיוצא גם מספורי התורה.. יש בידי המחקר הארכיאולוגי לסייע אותנו לעמוד על תקופת חיבורם של הספרים או לכל הפחות על תקופת גמר עריכתם. כך למשל בהתאמה כללית לספורי התורה על האבות נתגלו בכל הערים הנזכרות באותם הסיפורים שרידים מימי הברונזה התיכונה, היא היא תקופת האבות" (אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה).

ומיותר להוסיף עקשנותו של מי באה מטעמים תיאולוגיים..

גמלים, כיום הודות למחקר הארכיאולוגי אנו יודעים כי גמלים לא בוייתו לשימוש כבהמות משא לפני שלהי האלף השני, וכי השימוש בהם בתפקיד זה לא נפוץ במזרח הקדום אלא באלף הראשון לפני הספירה.

16) אך איך וכיצד יכול מחקר ארכיאולוגי לדעת מה לא היה ומתי? גמלים הם יצור אורגני מתכלה, וכיצד ניתן לדעת בדיוק באיזה תקופות היו גמלים ובאלו לא היו? כל זאת באופן תיאורטי, אך במציאות הדבר שקר מוחלט וידוע גם ידוע על ביות גמלים בתקופות קדומות בהרבה.

וכמה מגוחך לחשוב שהגמל, שהינו המרכיב העיקרי מבין בעלי החיים בספורי האבות, ומוזכר בהם עשרים וששה פעמים, כל עצמו אינו אלא אנכרוניזם. שהרי בתקופת הכיבוש והמלוכה לא בא הגמל כלל לשימוש בישראל (ולא מוזכר בשימוש ישראל אפילו במקום אחד, וראה מה שכתב על זה עזריה אלון באתר האינטרנט "חגים", במאמרו לפרשת שמיני). אנכרוניזם פירושו השלכה לאחור תוך עירוב זמנים [א – כרוניזם, בלתי כרונולוגי], אך לא המצאה חסרת רקע.

 אביה של שטות זו, -אולברייט, כותב "מתוך השפעה המרובה של החומר הארכיאולוגי שבידינו עתה אין להעלות אלא שנים שלשה תיאורים מפוקפקים של הגמל.. מעלים הם על הדעת הסבר אשר כזה (אנכרוניזם)". ועתה, לך ופרש דברים אלו שנאמרו ברוח הקדש. אין היעדרות מוחלטת של הגמל, אלא ישנם מספר תיאורים 'מפוקפקים' [קשה להבין מה מפוקפק למשל בטקסט הקדום של חוקים המונים את הגמל ברשימת מקבלי המזון שאולברייט קבע אותו למאה היז' לפנה"ס, אין זה מקרה בודד של אדם שפגש בגמל, זה מעיד על מקום בו הגמל בויית והיה צורך להאכילו דרך קבע, עד שתופעה זו נזכרת בחוק], ואם נוסיף עליהם את ספורי התנ"ך, יש לנו מספר מספיק של ספורים עתיקים על הגמל, בכדי שלא נצטרך להניח שיד המקרה מחקה אותו לגמרי מן השברים והחורבות.

ובתקופה האחרונה התפרסם מאמר מקיף מאת Shnayer Z. leiman (The camel In The Patriarchal Narrative, 1967): ובו מונה מקומות רבים המוכיחים כי הגמל בויית עוד שנים רבות קודם לכן: בהר טוואק 150 ק"מ מזרחית לעקבה נמצאו חקוקים בסלע 100 גמלים, מתוארך לתקופה המאוזולותית. בשער הגולן נמצאו עצמות גמלים שבורות [לאחר ציד] מן התקופה הניאוליתית. בתל חלף מצא אופנהיים ציורי קיר של גמל עם רוכב, מתוארכים ל3000 לפנה"ס. ב'חבולס' צורת גמל מצרית, מתוארכת לראשית האלף השני. בתל פארה ע"י שכם נמצאה עצם לסת של גמל מתקופת הברונזה התיכונה השניה בתוך קבר, בTelloha נמצא גמל, חותם מיטאני שנמצא מראה גמל ורוכבו (מתוארך למאה היד'-טז'), בHelwam שבמצרים נמצאו ב1947 עצמות גמל בקבר 3200 לפנה"ס. חבל משער גמל נמצא בStnata גם היא במצרים, מהמאה ה 3 או ה4 לפנה"ס. פטרי מצא בג'בל סילסילה צורת גמלים מהמאה היח' לפנה"ס, שם מנויים ממצאים רבים דומים.

החוקרים השפויים התפכחו מאשליה זו, וכך אנו קוראים: "הגמל היה מצוי לעשירים בתקופת האבות בארץ" (עולם התנ"ך בראשית, עמ' 95). "ענין זה היה זמן רב אנאכרוניזם בעיני הארכיאולוגים וההסטוריונים שהניחו שלא היה הגמל מצוי במצרים לפי המאה ה14 עד שנמצאו בזמן האחרון הוכחות למציאותו שם בתקופה קדומה הרבה יותר" (אנצ"ע ערך גמל).  עצמות של גמל באקטרי מבוית נמצאו בתורכיסטאן המזרחית ובודנהיימר מקדים אותו עד לתקופה הכאלקוליתית.. בזמן האחרון אספו פרי ובודנהיימר ידיעות המוכיחות שהגמל (המבוית) היה מצוי במצרים אף בתקופות הקדומות ביותר אלא שהיתה שכיחותו מועטת, ועל כן אין צורך להידחק ולמצוא הסברים שונים למסופר בתורה על הגמלים, מן הממצאים שאסף פרי: חבל עשוי שערות גמל מאמצע האלף השלישי, וגם ממצאים קדומים יותר ואפי' מהתקופה הפרידינסטית בכלל הממצאים חרותת גמל מהמאות כב'-כד' שנמצא בסונה, גולגולת גמל מהמאות הטו'-יד' ואף צלמיות גמלים מהמאות הטו'-יג' לפנה"ס.. בא"י נמצא כד בצורת גמל מראשית האלף השני (אנצ"מ ערך גמל). "זכר הגמלים ששימשו למשא ומתן בדרכי המסחר במדבר מעיד אולי על כך שאף האבות היו נוטלים חלקם במשא ומתן המסחרי שהתנהל בין חבלי חרן וארץ ישראל ועבר דרך מדבר סוריה" (אנצ' מקראית ערך אבות). "בחרוטות הפרהיסטוריות שעל סלעי כלוה.. נמצאים ציורים ברורים של גמל ובקר, ואע"פ שאין ראיה לדבר נראה שכבר בויתו בעל חיים אלה.. שרידי גמלים ותמונות גמלים היו יודעים בתקופות הקדומות במצרים ובמיסופטומיה. אמנם שרידים אלה נדירים הם אך רצופים ובלתי פוסקים.. אפשר שמיעוטם של ציורים ופסילים קדומים של הגמל אינו אלא תוצאה של מעין טאבו דתי, ואפשר משום שהגמל הוא סמלו של הבדוי, האויב הותיק של הישובים החקלאיים" (אנצ"מ ערך א"י עמ' 665).

"לאחרונה נתברר שהגמל נודע כחיית בית הרבה לפני כן, (פרי, גמליו של אברהם, עמ' 189-193. הגמל נודע במצרים עוד מהתקופה הפרידינסטית. ראה בודנהיימר, החי בארצות המקרא ב' עמ' 39 ואילך.. גם אולברייט הודה לבסוף שהגמל בויית כבר במאה היז' לפנה"ס, אבל לא נודע (למי?) על שימוש רב בו עד למאה היב'", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 17).

מעשה כזה אירע לחולדה, שהחוקרים טענו בתוקף כי לא הגיעה לחופי הים התיכון לפני המאה ה12 לספירה, עד שנמצא פסל רומי של חולדה מן המאה ה1 לספירה, וכן נמצאו בא"י שלדי חולדות מתקופת האבן הקדומה והחדשה (אנצ"ע ערך דבר), כך נעלמה החולדה לכאלף ומאתיים שנה מבלי להשאיר סימן.

עצם העיסוק בנושא מראה על חוסר הבנה בסיסי במהותה של הארכיאולוגיה, שהיא חסרת משמעות כנגד ההסטוריה. כל הפריטים הארכיאולוגיים אינם שוים מאומה מבלעדי ההסטוריה המסבירה לנו אותם. ודי להתבונן בארכיאולוגיה המדהימה של דרום אמריקה, שאינה אומרת לנו דבר, מכיון שאין לנו שום פרקי הסטוריה על שהתרחש בה.

כך או כך, להוציא ספר בשנות אלפיים ולכתוב בו: "אנו יודעים כי גמלים לא בויתו לפני שלהי האלף השני" זו תעודת עניות דעת למחברו.

סחורות, שיירת הגמלים שנשאה נכאת צרי ולט (בראשית לז) בסיפור יוסף חושפת בקיאות ברורה במוצרים העיקריים של הסחר עם חצי האי ערב ששיגשג בפיקוחה של האימפריה האשורית במאות השמינית והשביעית לפני הספירה.

ממצאים ארכיאולוגיים לקביעת התקופה שנכתבה התורה

 

מאמר זה הוא בעצם תקציר מתוך הספר ראשית ישראל מאת י. פינקלשטיין. אין ברצונינו להתייחס כאן לספר המקורי, שכן לא נתבקשנו לכתוב עליו בקורת במסגרת זו. נתייחס רק לדברים המובאים ב'דעת אמת', כפי ראייתו והבנתו של ידען.

 

הניגש לחקור את כתבי הקדש כבר הניח במעשה זה שהוא מתיחס ליצירה זו כיצירה אנושית, וכי מה יש לאדם לחקור כתבי קודש שכולם דברי אלהים חיים ומי יהין או יכשל בחטא היוהרה להתימר "לחקור" את הנשגב משכל האדם.

9) מגלגל עיניים בתמימות, ואינו אלא משטה בעצמו. החקירה וההעמקה בכתבי הקודש ובמשמעותם, גם באירועים ההסטוריים שהם מספרים לנו עליהם, הם מעיקרי התורה. ומיסודות האמונה שכל האירועים ההסטורים או לכל הפחות רובם יש להם משמעות מבחינת רצונו של האלהים. החקירה בהם ובפרטיהם משובחת, וכפי שנהגו חכמי ישראל בכל הדורות. אך המחשבה כי בעזרת בדל כתובת ממורטטת נוכל לדעת את כל האירועים ההסטוריים בני התקופה, הינה שילוב של שחצנות עם חוסר הבנה מהותית של תפקידי ההיסטוריה והארכיאולוגיה ומשמעותן. ובהמשך נסביר יותר את הדברים.

הפסוק העוסק בנושא מיקומו של גן עדן אומר כי חידקל הוא ההולך קדמת אשור. חוקר הרוצה לקבוע את תיארוכו של כתיבת הטקסט יבדוק ראשית את התקופה האשורית כהנחה ברורה שהטקסט נכתב לאחר קיומה של אשור. אשור התחזקה והתקיימה רק במאה השביעית לפנה"ס.

10) על השאלה "אימתי נולדה לראשונה אשור" אין בכח הארכיאולוגיה לענות, ורק שחצנות אטומה יכולה להוליד קביעות פסקניות בנושא זה. לכל היותר ניתן להצביע על תקופה בה התחזקה ממלכה בשם אשור, או אפילו נוסדה. אך מנין לנו מתי החל שם זה להיות בשימוש? והמשקיף על האירועים בימינו יקבע כמו כן כי מדינה בשם ישראל קמה רק בשנת 1948 ובכל אלפיים השנים הקודמים לה לא היתה מדינה שכזו!  כך כל אדם יודע ש"גן הורדים" בירושלים ניטע לאחר בניית משכן הכנסת החדש, אך בתלמוד (מעשרות פרק שלישי) מוזכר גן ורדים ידוע ומפורסם בירושלים, מלפני אלפיים וארבע מאות שנה!

השם "אשורים" נזכר בספר בראשית (כה ג) "ויקשן ילד את שבא ואת דדן ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים", הרי לנו ששם זה עתיק ושימש אומות שונות, כן אשור הנזכר בבמדבר (כד כד) וענו אשור וענו עבר, לכל הדעות אינו מתכוין לאשור של המאה השביעית, כמו שכתב פרופ' י. קויפמן וכן הוכיח החוקר הגרמני הומל בבירור. וראה באנצ' מקראית ערך "אשורם" כי לדעת חוקרים העם האשורי המוכר לנו הוא גלגול של אותו עם עתיק מבני דדן שנדד באיזור במשך השנים.

"השם אשור נמצא בכתובת משנת 2100 לפנה"ס.. בשיא גדולתה עמדה אשור הקדומה באמצע המאה היח' לפני הספירה" (אנצ' מקראית ערך אשור).

בספר 'קורות העולם' (ק. מאריל עמ' 79) אנו קוראים: "במשך מאות השנים שלאחר מלכותו של חמורבי ישבו השמיים (האשורים) באשור.. גדולה של ממש שיוו לאשור יוצאי חלציהם של השמיים אשר באו לארץ זו בשנת 2000 לפנה"ס..". הרי שאשור היתה חיה וקיימת בזמן כתיבת התורה גם לפי ההסטוריונים המודרניים.

הרמב"ם כותב כי פירוט מסעות בני ישראל הוא למניעת פקפוק על אמיתות הסיפור. סביר להניח שהרמב"ם היה מודע לכשל הלוגי הפנימי בטענתו. הרי מי שמאמין אינו צריך הוכחה, ומי שאינו מאמין פירוט המסעות לא ישכנעו שזה אלוהי. לכן נראה שתפיסת הרמב"ם היא שצריך להאמין שכך היה מפני שתפיסה זו מחזקת את אמונת המאמין.

11) הגדרה כה מרשימה כ'כשל לוגי פנימי' בודאי טומנת בחובה איזה תוכן? לא ב'דעת אמת'.. כלל ראשון בפרשנות של טקסטים, כי ככל שהטקסט מתמקד בפרטים יש לו אופי יותר היסטורי, וככל שהוא מתמקד במגמות יש לו אופי מיתולוגי. אין מדובר כאן ב'בדאי' – המונח העומד בראשו של ידען לאורך כל הדרך, יש כאן שאלה עקרונית כיצד יתייחסו בני אדם לתורה. ואכן, מכיון שהתורה, כמקרא כולו, מלאה וגדושה בפרטים הסטוריים, זה מחזק מאד את אפיה ההסטורי. לו היה מתואר בתורה רק מעמד הר סיני, כרובים, אופנים, ומצוות. לא היו צריכים להשקיע עמל של מאות שנים בבקורת המקרא. כל פרט הסטורי הוא גם אפשרות של אימות בשלב כל שהוא דרך מקורות חיצוניים, ואכן מקומות החניה של בני ישראל נמצאו בסיני, ובהם סימנים רבים המלמדים כי אכן חניות אלו של בני ישראל הם (התנ"ך האבוד עמ' 51-59, ראה להלן פירוט נוסף). וראה להלן תגובה 26 מקורות ארכיאולוגים נוספים על מסעות בני ישראל.

ונביא דוגמא לרעיונו של הרמב"ם את לשונה של החוקרת קתלין קניון בענין אחר לגמרי ("חשפנו את יריחו" עמ' 197) "ע"פ כל חוקי הבקורת ההסטורית עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור.. כאותנטיות שכן ברי כי היה זה מאורע רב חשיבות בשלטון הישראלים בארץ ישראל, ועל פי רבוי הפרטים ניכר כי היה זה ספור נאמן". ראה גם אנצ"מ ערך אסתר: "המייחסים ערך הסטורי לספר מסתמכים בעיקר.. המחבר נוהג דיוק רב במספרים תאריכים בשמות עצם פרטיים ואפילו בשמותיהם של אנשים שאינם תופסים מקום חשוב במעשים המסופרים" [ראה הערה לתגובה 358].

מסקנתם לאור הממצאים שספר המקרא נכתב במאה השביעית לפני הספירה מסיבה פשוטה: פירוט אירועים הסטוריים במקרא המיוחסים למאות השמינית והשביעית תואמים את הממצאים הארכיאולוגיים, ואילו האירועים הקודמים למאות אלו אינם תואמים ובחלקם אך סותרים ממצאים אלו.

12) לא יאומן כי יסופר, ישנו כאן דיון אימתי נכתב "ספר המקרא", והמסקנה: ספר מלכים מדייק בענינים שאירעו במאה השביעית, וספר בראשית אינו מדייק באירועים קדומים יותר, לכן "ספר המקרא" נכתב במאה השביעית.. ונזכיר למי ששכח: המקרא מורכב מעשרים וארבעה ספרים, שגם מהם יש שמתחלקים לכמה חלקים. הלכו שני מגבבי דברים תוך התעלמות ממאות מחקרים מפורסמים, ספרו עשר עובדות מדויקות בספר מלכים, עשר עובדות הנראות להם לא מדוייקות בספר בראשית, ומכאן כי כל ספרי המקרא נכתבו במאה השביעית..[1]

מיד נתייחס ל'דוגמאות' המלומדות, רק נקדים הסבר קצר: יש לנו שפע יחסי של כתובות מן המאה השביעית והשמינית כך שקל היה למצוא אישור מפורש לדברים שבספר מלכים. מה שאין כן בתקופות קדומות יותר. בסופו של דבר ישנם הוכחות ארכיאולוגיות גם למסופר בבראשית ושמות לא פחות מאשר לכתוב במלכים, אלא שאין הם מרוכזות בשורת כתובות מוכרות, כך שהמחבר השטחי והמגמתי לא יתקשה להתעלם מהם.

על פי החישוב המקראי סיפור האבות 'מתוארך' לשנים 2100 לפני הספירה, זאת ע"פ הכרונולוגיה של ההסטוריונים, על פי המסורת הרבנית לידתו של אברהם היא ב1810 לפני הספירה. הסיבות העיקריות לפער זה נובע (!) מתיארוך שלטון פרס בשנת 538 לפנה"ס ושהיית בני ישראל במצרים 400 שנה כדעת ההסטוריונים.

13) וכמה טעויות ניתן להכניס בקטע קטן שכזה? אף אדם מעולם לא תיארך את סיפור האבות לשנת 2100 לפנה"ס. גם לפי המקובל בהקשר לתקופה הפרסית, לא מקובל למנות 1000 שנים מיציאת מצרים ועד החרבן הראשון אלא הרבה פחות ולכן אין לענינינו משמעות לויכוח על התקופה הפרסית. בכל הספרים העוסקים בנושא מתוארכת תקופת האבות למאה ה18 לפנה"ס בערך (אנציקלופדיה מקראית ערך ארכיאולוגיה, עולם התנ"ך בראשית, אנצ"ע ערך אבות, תולדות א"י, תולדות האמונה הישראלית, ההסטוריה של א"י בתקופת האבות, תולדות עם ישראל בימי קדם, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא).

על פי המסורת הרבנית שנת לידתו של אברהם היא 1812 לפני הספירה (תאריך זה נוכל למצוא בסוף כל חומש, טבלה על פי מניני השנים בבראשית פרק ו' ופרק י'): אברהם נולד בשנת א' תתקמח' – 1948 לבריאת העולם. ומכיון שספירת הנוצרים התחילה בשנת 3760 למנין בריאת העולם (ה' תשסו' = 2006, ומכאן כי ג' תשס' =1) הרי 3760 – 1948 =1812.

כאן מציג את דעת ההיסטוריונים כי שהו בני ישראל במצרים 400 שנה, ומענין מה יאמר על כך בעוד מספר שורות? [אגב, באנצ' מקראית ערך אבות נראה שהמחקר נוטה לקבל את הדעה שהיו 210 שנים ע"פ חישובי הדורות, כך גם דעת התרגום השומרוני ותרגום השבעים].

אמיתות סיפור האבות שנוי במחלוקת בין הארכיאולוגים, וכאן המקום להביע תמיהה במחלוקת מוזרה זו. הכל מודים שכתיבת התורה נעשתה במאוחר לתקופת האבות. כלומר כל ספר בראשית היא כתיבה אנכרוניסטית אליבא דכולי עלמא. לכן נראה שעקשנותם (הרי אי אפשר למצוא ממצא ארכיאולוגי לעקדת יצחק) של תומכי אמיתות סיפור האבות נובעת יותר מטעמים תיאולוגיים יותר מאשר מחקריים.

14) הרי בקי ורגיל בספרי המחקר יודע כי אליבא דכולי עלמא לא פליגי למימר שכל ספר בראשית היא כתיבה אנכרוניסטית. [וגם אינו מבין את משמעות המושג אנכרוניזם – שאין פירושו כתיבה לאחר מעשה, אלא השלכה לאחור של תנאים מאוחרים].

ואנו פשפשנו קצת בספרי המחקר ומצאנו שמה רוח אחרת ודברים אחרים, ונעתיק כאן כהקדמה מספר ענינים לגבי תקופת האבות:

סיפורי האבות הוכחו באופן ברור למעלה מכל ספק כי הם אירועים הסטורים שאכן התרחשו ונכתבו בתקופת המאורעות, נפתח בדבריו של אהרוני: "המחקר המקראי אינו מותיר את המאורעות השונים בחלל ריק היום מכירים אנו יפה את התמונה הישובית והמדינית של העולם ושל הארצות שבתוכם התרחשו את המנהגים והחוקים המתוארים במקרא את שמות האנשים והמקומות הנזכרים – וכל אלה מתאימים אך ורק לתקופה הנדונה שום סופר או עורך לא יכול היה לחבר או להמציא ספורים אלה מאות שנים לאחר התרחשותם כאשר התנאים והמנהגים כבר היו שונים בתכלית. הרקע, התנאים והמסיבות של חיי האבות ושל ההתנחלות כפי שהם מתוארים במקרא מתאימים אך ורק לאלף השני לפנה"ס ואין עוד חוקר רציני אשר יכול כיום לפקפק בעובדה שמסורות אלה אמנם נמסרו בנאמנות מפליאה מדור לדור עד שמצאו את מקומם במסכת ספרי התנ"ך" (ד"ר י. אהרוני תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל).

ונציין בקצרה לפרטים: מתוך מסה ארוכה ביותר מאנציקלופדיה "עולם התנ"ך" בראשית עמ' 90 והלאה: "הספורים החל מבראשית יב' שענינם אבות האומה ומאורעות הקשורים בארץ המובטחת להם ולזרעם.. במקרים רבים ניתן לאמתם בהשואה לתעודות של העמים השכנים, ישנם מספר היבטים לבדיקת מהימנותם של ספורי האבות: אונומאסטיקון (אוצר שמות).. נמצאו שמות רבים תואמים.. הרקע ההסטורי.. עדויות על שבטים שמיים נודדים בצדי הערים.. רקע כרונולוגי.. המצב בכנען ובסביבתה.. המשטר האוליגרכי.. הרקע האתני.. המנהגים השמיים.. הרקע המשפטי חברתי.. נתינת האמה לבעל כדי להיבנות.. משפט הרועים.. ברית בנתינת כבשים.. סדרי אירוסין ונישואין.. ניסוח הבריתות.. הרקע הדתי.. נוסחי השבועות..". כל פרט הנזכר כאן במלה אחת, הוא עולם מלא של פרטים ברורים שלא היתה שום אפשרות לדעת אותם בשום תקופה חוץ מאשר לבני אותו הדור.

"דברי ימי האבות בארץ, עד כדי כך מרובים כאן הפרטים שנתאמתו ע"י התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים סלקו את ידם מן התיאוריה הישנה של בקורת המקרא" (אולבריט, מתקופת האבן עד הנצרות, עמ' 143). על כך כבר הסכימו החוקרים (אנצ"ע ערך אבות, אנציקלופדיה מקראית ערך אבות, ההסטוריה של עם ישראל בתקופת האבות מאת מ. הרן, ב. מזר מחנים לא' עמ' 21, ובספרים רבים).

על קדמות טופס ברית בין הבתרים (א. מלמט 'לטקס כריתות ברית במארי ובמקרא' על הפרק 1998 גליון 15). עוד על עתיקות כל הברכות בבראשית (חברה והסטוריה, משרד החינוך ירושלים תשמ'. בעריכת י. כהן). על קדמות מושג ה'אבות' (אבי אבי, פרופ' ש. ליונשטם, מחקרים במקרא, הוצ' מגנס תשמז'). על השמות בבראשית והוכחת יחסם לחרן וארם נהריים (תולדות האמונה הישראלית ח"ד עמ' 14 בהערה, קאסוטו עמ' 172. אנצ"ע ערך ארם נהריים).

קאסוטו כותב בפרושו לבראשית: (עמ' 204) "התעודות הקדומות שנתגלו בזמן האחרון במסופטומיה איפשרו לנו להכיר את החברה המיסופטומית שבמחציתו הראשונה של האלף השני לפסה"נ את מנהגיה ואת תנאי חייה והנה הרקע של ספורי האבות בספר בראשית הריהו ממש אותו הרקע המופיע לנגד עינינו באותן התעודות.. בכלל כל הרקע התרבותי החברתי האתנוגרפי ולשוני של ספורי ספר בראשית על אברהם מתאים למה שמגלים לנו הטכסטים של המזרח הקדמון השייכים למחציתו הראשונה של האלף השני לפסה"נ. וכמובן לא היה אפשר לבני ישראל בתקופה מאוחרת ליצור יצירות ספרותיות מתאימות במדה שכזו למצב הדורות הקדומים שבודאי לא היה ידוע להם. ומזה יש להסיק על קדמותם של הספורים ועל ערכו ההסטורי של עיקר תכנם".

מתוך אנצ"ע ערך אברהם: "החוקרים נוטים איפה היום לראות באברהם אישיות שבמציאות כי התגליות הארכיאולוגית עולות בקנה אחד עם המסורת שלפיה באו אבותיהם של ישראל מחרן". מתוך הערך בראשית: "המסורת הדתית מלמדת, שספר בראשית כשאר ספרי התורה, נכתב ע"י משה ע"פ ה'. ואמנם ראוי הוא ספר זה שייחסו את חיבורו לאבי הנביאים, ואף החקירה המדעית הניגשת לשאלת חבורו של הספר בלא דעה קדומה, לא תוכל להתנגד לייחוסו של הספר למשה. עתיקותו של הספר ברורה לכל מעיין. השמות למך נח שם חם ויפת ושמות אחרים שנזכרים בפרקיו הראשונים שייכים רק לתקופה הטרם הסטורית הרחוקה, והרקע החברותי והמשפטי המשתקף בספורי האבות מתאים רק לתרבות המסאפוטומית מן המחצה הראשונה של האלף השני.. בדומה לזה מתאים הרקע המצרי שבספורי יוסף במצרים מימי המחצה השניה לאלף השני.. גם היחסים בין יעקב ללבן ובין יעקב לעשיו המתוארים בספר שייכים לתקופה קדומה ואינם מתאימים כלל וכלל ליחסים שנתקימו בין ישראל לארם ולאדום בתקופת המלוכה כפי שסבורים בטעות כמה מן החוקרים וכן מתנגדים הספורים בדבר היחסים בין האבות והפלשתים ליחסים בין ישראל והפלשתים בימי השופטים והמלכים.. יש להניח שהחומר הגלמי המונח ביסודם של ספורי הספר ניטל מתוך מסורת שהיתה חיה בישראל קודם כיבוש כנען.. מן ההקבלות שבין הספורים על ימי בראשית ובין השרידים המיתולוגיים הבבליים יש לשער שתחלת המסורת של ס' בראשית נעוצה בארצות מסופוטאמיה ומשם הועברה דרומה ע"י אברהם ושמסורת זו הלכה ונתפתחה במרוצת הדורות עד שכללה את חיי האבות כולם ".

יוספוס (קדמוניות היהודים א ח) מספר כי בירוסוס הכשדי מספר על אברהם מבלי לנקוב בשמו, וכן מביא מדברי ניקולאוס איש דמשק עליו.

לכן נראה שעקשנותם (הרי אי אפשר למצוא ממצא ארכיאולוגי לעקדת יצחק) של תומכי אמיתות סיפור האבות נובעת יותר מטעמים תיאולוגיים יותר מאשר מחקריים...

15) בכדי להשלים את התמונה נציין כאן לעוד פרטים השייכים לחיי האבות בישראל, שאושרו בצורה ברורה מן הארכיאולוגיה. מבלי להיכנס לחיי האבות במצרים ובמדבר שהם נושא בפני עצמו.

מלחמת ארבעת המלכים

שמות המלכים וכל הנפשות הפועלות מוכרים לארכיאולוגים (עולם התנ"ך ע' 103-104. קדמוניות, א. מרקוס, עמ' 55. תוצאות החטיטות עמ' 15-17. "ההסטוריה של עם ישראל" ח"ב ש. ייבין). דיוק השם עילם בתורה (קדמוניות, אהרן מרקוס עמ' 19). עצם אירוע המלחמה ברור מן הארכיאולוגיה (נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ' 123, וכן פרופ' יוחנן אהרוני באטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 2. הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא). הקטע של מלחמת ד' המלכים שייך במקורו כנראה לראשית האלף השני (שם עמ' 61 ועמ' 124) בארות החימר והתיאור הטבעי אכן מדוייק לתקופה זו (עולם התנ"ך עמ' 104). השלכותיה של מלחמה זו ניכרות בארכי' (הסטוריה של בבל ואשור, עמ' 386).עדויות נוספות לכל הכרוך בה (ברזילי עמ' 159-160) בעלי ברית אברם (עולם התנ"ך עמ' 105) חניכיו (עולם התנ"ך עמ' 105. דעת מקרא עמ' 65). וירדוף עד דן (ראה בפרשת לך לך).

הפיכת סדום

הפעילות הגיאולוגית המתוארת נודעה וניכרת (עולם התנ"ך בראשית 126. ראה ורנר קלר התנ"ך כהסטוריה עמ' 84 מסקנות שוות של מספר חוקרים). היחס למהפכה (עולם התנ"ך בראשית 128). העיר סדום העתיקה (אטלס דעת מקרא עמ' 72. התנ"ך האבוד, עמ' 44). עקבות ההפיכה (שם עמ' 46). הוכחות גיאולוגיות לזמן המדוייק של כל התיאורים של ים המלח בתורה (ד"ר עמוס פרומקין, במאמרו של י, אליצור על אתר תשסא').

מנהגים

פיצוי על קרבה לאשת איש (עולם התנ"ך בראשית 134). מכירת הבכורה (עולם התנ"ך בראשית 164). גם נוסחת מכירת הבכורה מדוייק לפי הנוהג אז (ההסטוריה של עם ישראל בתקופת האבות ח"ב עמ' 81. תולדות עם ישראל בימי קדם, עמ' 45). צורות כריתת הברית (עולם התנ"ך בראשית 167). נתינת שפחה לבת נישאת (עולם התנ"ך בראשית 177).

מכירת מערת המכפלה: כל הדו שיח ופרטי המכירה על כל ביטוייהם מדוייקים להפליא לפי חוקי חת באותם ימים (עולם התנ"ך בראשית 147 באריכות רבה. וכן – ההסטוריה של עם ישראל בעריכת בנימין מזר עמ' 81, תולדות ע"י בימי קדם עמ' 41. ד"ר מ. ליהמן "מסות ומסעות" בהוצ' מוסד הרב קוק עמ' 4. מ. כוגן, לא לבדד ישכון, מתוך "עם ועולם" בהוצ' משרד החינוך 2000). צורת הקבורה (תולדות עם ישראל בימי קדם 41). כתונת פסים (עולם התנ"ך עמ' 207).

כעת חיה (עולם התנ"ך בראשית 123).כל הביטויים והטקסים בפגישת יעקב ועשיו (עולם התנ"ך בראשית 189-190). גיד הנשה וענינו (עולם התנ"ך בראשית 191). יש לאל ידי (עולם התנ"ך בראשית לא יט). הקמת המצבות והדברים הנאמרים עליהם (עולם התנ"ך בראשית 196). אפני היבום שנהגו (עולם התנ"ך בראשית עמ' 213). חותם פתיל ומטה (עולם התנ"ך בראשית עמ' 215. י. קפלן וא. צפריר, מדי חדש בחדשו, בהוצ' משרד החנוך 2002). נתינת חן (עולם התנ"ך בראשית 218). המליצות בימים ההם (לשון מקרא ולשון חכמים מאת א. בנדויד הוצ' דביר 1967, עמודים 45, 53). דרכי השבועות (משה שזר, מפרדס התנ"ך עמ' 129). ורחצו רגליכם (התנ"ך כהיסטוריה). יחסי אברהם ואליעזר (קאסוטו, בראשית, עמ' 204).

אתרים

הדרך הראשית בין שכם לבית אל (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ' 226). אור כשדים השם העתיק והמקורי (תוצאות החטיטות עמ' 14). אכד ואלסר (תוצאות החטיטות ע"פ הומל עמ' 14). עיר נחור (אנצ"מ ערך אברהם) ממלכת גרר דוקא בימי אברהם שגשגה ולא לאחר מכן (עולם התנ"ך בראשית 132. אנצ"ע ערך גרר). כן העיר סוכות נשמדה מוקדם (עולם התנ"ך בראשית 192). דרך שור (עולם התנ"ך עמ' 115). מרכזיות בית אל – לוז (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת התנ"ך עמ' 18. אנצ"ע ע' בית אל). ארץ קדם ("כנען וישראל" ב. מזר עמ' 16) . בני ראומה (עולם התנ"ך בראשית 146). הישמעאלים ופרטיהם (עולם התנ"ך בראשית 159). החלוקות בין סוגי הערבים (עולם התנ"ך בראשית 162). פרטי בני קטורה (עולם התנ"ך בראשית עמ' 160). בני נחור (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 179). אתרי הנגב (אטלס דעת מקרא עמ' 30). האמורי ופרטיו (אטלס כרטא לתולדות א"י עמ' 23). "המחקר הטופוגראפי העלה שבימי האבות התרכז הישוב בא"י בעיקר בעמקים ובשפלות וההרים המיוערים היו ברובם מקום מרעה והישובים בהם מועטים, כמו שיוצא גם מספורי התורה.. יש בידי המחקר הארכיאולוגי לסייע אותנו לעמוד על תקופת חיבורם של הספרים או לכל הפחות על תקופת גמר עריכתם. כך למשל בהתאמה כללית לספורי התורה על האבות נתגלו בכל הערים הנזכרות באותם הסיפורים שרידים מימי הברונזה התיכונה, היא היא תקופת האבות" (אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה).

ומיותר להוסיף עקשנותו של מי באה מטעמים תיאולוגיים..

גמלים, כיום הודות למחקר הארכיאולוגי אנו יודעים כי גמלים לא בוייתו לשימוש כבהמות משא לפני שלהי האלף השני, וכי השימוש בהם בתפקיד זה לא נפוץ במזרח הקדום אלא באלף הראשון לפני הספירה.

16) אך איך וכיצד יכול מחקר ארכיאולוגי לדעת מה לא היה ומתי? גמלים הם יצור אורגני מתכלה, וכיצד ניתן לדעת בדיוק באיזה תקופות היו גמלים ובאלו לא היו? כל זאת באופן תיאורטי, אך במציאות הדבר שקר מוחלט וידוע גם ידוע על ביות גמלים בתקופות קדומות בהרבה.

וכמה מגוחך לחשוב שהגמל, שהינו המרכיב העיקרי מבין בעלי החיים בספורי האבות, ומוזכר בהם עשרים וששה פעמים, כל עצמו אינו אלא אנכרוניזם. שהרי בתקופת הכיבוש והמלוכה לא בא הגמל כלל לשימוש בישראל (ולא מוזכר בשימוש ישראל אפילו במקום אחד, וראה מה שכתב על זה עזריה אלון באתר האינטרנט "חגים", במאמרו לפרשת שמיני). אנכרוניזם פירושו השלכה לאחור תוך עירוב זמנים [א – כרוניזם, בלתי כרונולוגי], אך לא המצאה חסרת רקע.

 אביה של שטות זו, -אולברייט, כותב "מתוך השפעה המרובה של החומר הארכיאולוגי שבידינו עתה אין להעלות אלא שנים שלשה תיאורים מפוקפקים של הגמל.. מעלים הם על הדעת הסבר אשר כזה (אנכרוניזם)". ועתה, לך ופרש דברים אלו שנאמרו ברוח הקדש. אין היעדרות מוחלטת של הגמל, אלא ישנם מספר תיאורים 'מפוקפקים' [קשה להבין מה מפוקפק למשל בטקסט הקדום של חוקים המונים את הגמל ברשימת מקבלי המזון שאולברייט קבע אותו למאה היז' לפנה"ס, אין זה מקרה בודד של אדם שפגש בגמל, זה מעיד על מקום בו הגמל בויית והיה צורך להאכילו דרך קבע, עד שתופעה זו נזכרת בחוק], ואם נוסיף עליהם את ספורי התנ"ך, יש לנו מספר מספיק של ספורים עתיקים על הגמל, בכדי שלא נצטרך להניח שיד המקרה מחקה אותו לגמרי מן השברים והחורבות.

ובתקופה האחרונה התפרסם מאמר מקיף מאת Shnayer Z. leiman (The camel In The Patriarchal Narrative, 1967): ובו מונה מקומות רבים המוכיחים כי הגמל בויית עוד שנים רבות קודם לכן: בהר טוואק 150 ק"מ מזרחית לעקבה נמצאו חקוקים בסלע 100 גמלים, מתוארך לתקופה המאוזולותית. בשער הגולן נמצאו עצמות גמלים שבורות [לאחר ציד] מן התקופה הניאוליתית. בתל חלף מצא אופנהיים ציורי קיר של גמל עם רוכב, מתוארכים ל3000 לפנה"ס. ב'חבולס' צורת גמל מצרית, מתוארכת לראשית האלף השני. בתל פארה ע"י שכם נמצאה עצם לסת של גמל מתקופת הברונזה התיכונה השניה בתוך קבר, בTelloha נמצא גמל, חותם מיטאני שנמצא מראה גמל ורוכבו (מתוארך למאה היד'-טז'), בHelwam שבמצרים נמצאו ב1947 עצמות גמל בקבר 3200 לפנה"ס. חבל משער גמל נמצא בStnata גם היא במצרים, מהמאה ה 3 או ה4 לפנה"ס. פטרי מצא בג'בל סילסילה צורת גמלים מהמאה היח' לפנה"ס, שם מנויים ממצאים רבים דומים.

החוקרים השפויים התפכחו מאשליה זו, וכך אנו קוראים: "הגמל היה מצוי לעשירים בתקופת האבות בארץ" (עולם התנ"ך בראשית, עמ' 95). "ענין זה היה זמן רב אנאכרוניזם בעיני הארכיאולוגים וההסטוריונים שהניחו שלא היה הגמל מצוי במצרים לפי המאה ה14 עד שנמצאו בזמן האחרון הוכחות למציאותו שם בתקופה קדומה הרבה יותר" (אנצ"ע ערך גמל).  עצמות של גמל באקטרי מבוית נמצאו בתורכיסטאן המזרחית ובודנהיימר מקדים אותו עד לתקופה הכאלקוליתית.. בזמן האחרון אספו פרי ובודנהיימר ידיעות המוכיחות שהגמל (המבוית) היה מצוי במצרים אף בתקופות הקדומות ביותר אלא שהיתה שכיחותו מועטת, ועל כן אין צורך להידחק ולמצוא הסברים שונים למסופר בתורה על הגמלים, מן הממצאים שאסף פרי: חבל עשוי שערות גמל מאמצע האלף השלישי, וגם ממצאים קדומים יותר ואפי' מהתקופה הפרידינסטית בכלל הממצאים חרותת גמל מהמאות כב'-כד' שנמצא בסונה, גולגולת גמל מהמאות הטו'-יד' ואף צלמיות גמלים מהמאות הטו'-יג' לפנה"ס.. בא"י נמצא כד בצורת גמל מראשית האלף השני (אנצ"מ ערך גמל). "זכר הגמלים ששימשו למשא ומתן בדרכי המסחר במדבר מעיד אולי על כך שאף האבות היו נוטלים חלקם במשא ומתן המסחרי שהתנהל בין חבלי חרן וארץ ישראל ועבר דרך מדבר סוריה" (אנצ' מקראית ערך אבות). "בחרוטות הפרהיסטוריות שעל סלעי כלוה.. נמצאים ציורים ברורים של גמל ובקר, ואע"פ שאין ראיה לדבר נראה שכבר בויתו בעל חיים אלה.. שרידי גמלים ותמונות גמלים היו יודעים בתקופות הקדומות במצרים ובמיסופטומיה. אמנם שרידים אלה נדירים הם אך רצופים ובלתי פוסקים.. אפשר שמיעוטם של ציורים ופסילים קדומים של הגמל אינו אלא תוצאה של מעין טאבו דתי, ואפשר משום שהגמל הוא סמלו של הבדוי, האויב הותיק של הישובים החקלאיים" (אנצ"מ ערך א"י עמ' 665).

"לאחרונה נתברר שהגמל נודע כחיית בית הרבה לפני כן, (פרי, גמליו של אברהם, עמ' 189-193. הגמל נודע במצרים עוד מהתקופה הפרידינסטית. ראה בודנהיימר, החי בארצות המקרא ב' עמ' 39 ואילך.. גם אולברייט הודה לבסוף שהגמל בויית כבר במאה היז' לפנה"ס, אבל לא נודע (למי?) על שימוש רב בו עד למאה היב'", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 17).

מעשה כזה אירע לחולדה, שהחוקרים טענו בתוקף כי לא הגיעה לחופי הים התיכון לפני המאה ה12 לספירה, עד שנמצא פסל רומי של חולדה מן המאה ה1 לספירה, וכן נמצאו בא"י שלדי חולדות מתקופת האבן הקדומה והחדשה (אנצ"ע ערך דבר), כך נעלמה החולדה לכאלף ומאתיים שנה מבלי להשאיר סימן.

עצם העיסוק בנושא מראה על חוסר הבנה בסיסי במהותה של הארכיאולוגיה, שהיא חסרת משמעות כנגד ההסטוריה. כל הפריטים הארכיאולוגיים אינם שוים מאומה מבלעדי ההסטוריה המסבירה לנו אותם. ודי להתבונן בארכיאולוגיה המדהימה של דרום אמריקה, שאינה אומרת לנו דבר, מכיון שאין לנו שום פרקי הסטוריה על שהתרחש בה.

כך או כך, להוציא ספר בשנות אלפיים ולכתוב בו: "אנו יודעים כי גמלים לא בויתו לפני שלהי האלף השני" זו תעודת עניות דעת למחברו.

סחורות, שיירת הגמלים שנשאה נכאת צרי ולט (בראשית לז) בסיפור יוסף חושפת בקיאות ברורה במוצרים העיקריים של הסחר עם חצי האי ערב ששיגשג בפיקוחה של האימפריה האשורית במאות השמינית והשביעית לפני הספירה.

17) גם כאן מראה הכותב שהוא עוסק בדמיונות וחלומות במקום במחקר. "הסחר עם חצי האי ערב שגשג במיוחד במאה השמינית", ולכן לא ייתכן שאדם יספר על שיירה הנושאת נכאת צרי ולוט קודם לכן! ואולי הסחר ששיגשג במאה השמינית רק מראה כי אמנם היה מקום להביא נכאת צרי ולוט מערב, לכן אפשר וגם סביר כי פעולה זו נעשתה גם הרבה קודם, גם אם קודם לכן אולי לא "שיגשגה בפיקוחה של האימפריה האשורית". ואולי סחר זה שגשג גם בתקופות קודמות בפיקוחה של אימפריה כל שהיא, או אף ללא פיקוחה?

וראה באנצ' מקראית ערך אבות: "האבות היו נוטלים חלקם במשא ומתן המסחרי שהתנהל בין חבלי חרן וארץ ישראל ועבר דרך מדבר סוריה. על משאת ומתנם עם חבלי חרן שמרו האבות בין בתקופת אברהם ויצחק ובין בתקופת יעקב, נשתמרו ידיעות גם על משא ומתן עם מצרים". ובערך ארחה: "קשרי מסחר  תכופים היו קימים באלף הג' לפנה"ס בין מצרים ובין שכנותיה באסיה, אולם אך מימי הממלכה התיכונה יש בידינו עדויות מפורשות על אורחות שירדו מצרימה לצרכי מסחר, כגון השיירה המצויירת בקבר בבני חסן, ומקבילה לכך במקרא הידיעה על סוחרים ישמעאלים או מדינים אשר ירדו למצרים מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט.. על סחר ארחות ממצרים דרך א"י לארצות קדמת אסיה מדובר גם במכתבי אל עמרנא (בששה מקומות)" [ראה גם בערך ארכיאולוגיה, בו מובאת מקבילה זו של ציור הארחה בקבר כ"תגלית ארכיאולוגית שיש בה כדי להסביר לנו באופן ברור ומוחשי מאורעות שנזכרו במקרא"].

מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח (בראשית י 11). נינוה נהפכה בירת האימפריה האשורית במאות השמינית והשביעית לפני הספירה.

18) וצריכים אנו ארכיאולוג שילמד אותנו מהו הקשר בין שני חלקי הכתובת המסורסת הלזו.. והיכן כתוב בפסוק שנינוה היתה בירת אשור? ואולי לא בכדי נקטע כאן הפסוק באמצעו, והמשך הפסוק הוא: "ואת רסן היא העיר הגדולה". הרי שבזמן כתיבת פסוק זה רסן היתה "העיר הגדולה". ואולי דיוק נפלא עשה לנו החוקר באשר לסמיכות "יצא אשור ויבן את נינוה". אך תנוח דעתו, ומי יגלה עפר מעיניו, ויתחבו לפיו. שהרי פשוטו של מקרא הוא: "ותהי ראשית ממלכתו (של נמרוד הנ"ל) בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער, מן הארץ ההיא יצא (נמרוד) אשור(ה) ויבן (בה) את נינוה.."

וגם לו היה הפסוק כותב במפורש שנינוה היא בירת אשור. וגם היה נודע לנו שנינוה נעשתה בירת אשור במאה השמינית, מי לידינו יתקע שמצב זה לא היה גם אלף שנים קודם לכן והשתנה בעקבות מלחמות וחיכוכים בלתי נודעים. בפרט בבבל ושומר העתיקות בהם שכנו כמה וכמה גזעים זה בצד זה, וכשכל עיר גברה תפסה את הבעלות על כל חבל הארץ. כשם שירושלים נעשתה ב1948 בירת ישראל לאחר הפסקה של שנים רבות.

הפלשתים לא ייסדו את ישוביהם לאורך מישור החוף אלא בזמן כל שהוא במאה ה12 לפנה"ס, גרר בתקופת הברזל ה1 (900-1150) לא היה זה אלא כפר קטן וחסר כל חשיבות.

19) וכמה איוולת מכיל קטע קטנטן זה. נפתח בו מן הסוף: בתקופת הברזל 1 ייתכן כי היה זה כפר קטן, אך האבות חיו קודם לתקופה זו, ועליה אנו קוראים באנצ"ע ערך גרר כי המחקר הארכיאולוגי הוכיח שגרר היתה מיושבת דוקא בתקופת האבות ולא לאחר מכן. וכן בעולם התנ"ך בראשית עמ' 132. ולו יהי שאיזה מלומד תמהוני החליט אחרת, האם יש לו הזכות לתקוף נתונים ברורים וידועים, כשהוא מציג את הזיותיו כאלו הם מובנות מאליהן?

ולפני שנפרט את הנתונים נקדים, כמה חוצפה ואיוולת צריך בשביל לקבוע בשם הארכיאולוגיה והמדע דבר שמעולם לא הוכח ולא נודע. אין שום מקור על תחלת מועד פלישת גויי הים לכנען [פלישה שנעשתה בגלים]. לכל היותר אין מקור על פלישה מוקדמת, האם יש בכח כך לסתור מסורת הטוענת שאכן היתה פלישה מוקדמת?

באנצ"ע ערך בראשית אנו קוראים: "ברור הדבר שהפלשתים שישבו בגרר בתקופת האבות היו עם אחר וקדום הרבה לפלשתים שישבו על חוף הים בתקופת השופטים.. יש להניח שהחומר הגלמי המונח ביסודם של ספורי הספר ניטל מתוך מסורת שהיתה חיה בישראל קודם כיבוש כנען.. וכן מתנגדים הספורים בדבר היחסים בין האבות והפלשתים ליחסים בין ישראל והפלשתים בימי השופטים והמלכים". כן פרופ' יחזקאל קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח"ד עמ' 305) כותב כי כנראה שפלשתים אלו שבתורה היו קולוניה קטנה משבטי הפלשתים שנאחזה בסביבות באר שבע זמן רב לפני העליה הפלשתית הגדולה. בכל אופן ממלכת גרר היתה קיימת לפי הארכיאולוגיה גם אם לא נכנה אותה פלשתים (המקורות שהובאו לעיל, וכן ראה אטלס דעת מקרא עמ' 30). כך כתב גם קאסוטו, וכעין זה אולברייט.

"המקור העיקרי לידיעותינו על הפלשתים הוא המקרא.. המקרא מעלה את תולדות הפלשתים מראשית התישבותם בחוף הדרומי של ארץ ישראל ועד ימי גלות בבל.. מקורות חיצונים מעטים מצריים ואשורים מזכירים את הפלשתים ורק בכתובות ובתבליטים מצרים מימי רעמסס השלישי נשתמרו ידיעות או רמזים.." (עולם התנ"ך שמואל עמ' 50) ובהמשך (עמ' 56) מציע הכותב לזהות את הפלשתים בתורה עם טפטופים ראשונים של הגירה פלשתית.

לטעון כי אזכור הפלשתים בתורה הוא 'אנכרוניזם' זהו שוב חוסר הבנה של המושג 'אנכרוניזם'. בראשית מזכיר בהקשר לפלשתים אלו דוקא את גרר, ולא את הערים הפלשתיות הקלאסיות: גת, אשקלון, עקרון. לפלשתים של אברהם יש "מלך פלשתים", אך לפלשתים בזמן השופטים יש "חמשת סרני פלשתים", פלשתים בימי האבות היו רועים ועובדי אדמה, ופלשתים של תקופת השופטים היו מדינה צבאית [ובבראשית יד נראה כי מוצא הפלשתים ממצרים, ואולי הכוונה לפלשתים הקדמונים דוקא].

וראה התנ"ך האבוד (עציון) עמ' 48 המלגלג על הנחת יסוד זו של מועד פלישת הפלשתים, הוא מציין דרך אגב כי את הידיעה על הגעת הפלשתים גילו ע"י כתובת רעמסס השלישי שנלחם בעמים שונים כמו ת'כר שרדן דנג ופרסת, פרסת הפך לפלסת [ע"פ ניב מצרי עתיק], ומכאן הדרך קצרה ל"זיהוי ודאי" עם הפלשתים. תיארוכו של רעמסס זה גם הוא תלוי בפלפול של הכרונולוגיה המצרית, ראה שם באריכות. ובעמ' 176 כיצד המקור החשוב להכרת הפלשתים מתאר אותם כהוכו מכה ניצחת ומושמדים, בזמן שהם אלו ששלטו בכל רצועת החוף תקופה ארוכה ביד רמה [יש להוסיף כי תיאורו של גלית בגדיו ונשקו במקרא שונה במפגיע מתיאור גויי הים בתבליט (הפלשתים ותרבותם החמרית, דותן, 1967)]. תיבות קבורה ב"סגנון פלשתי" נמצאות בארץ כבר מן התקופה הכלכוליתית (התנ"ך האבוד עמ' 178). "כבר בצבאו של רעמסס השני מוצאים אנו חיילים שכירים מבין גויי הים, אך הגל הגדול של הפלשתים ושל בני בריתם הגיע לגבולות הארץ רק בימיו של רעמסס הג'" (תולדות א"י, תקופת הברזל א). רעמסס השני הוא פרעה של יציאת מצרים.

באתרים פלשתיים נמצאו זרעים מפוחמים של צמחים שאינם צומחים בארץ אלא באיים האיגאיים – מקום מוצאם של הפלשתים, זרעים אלו נמצאו בשכבות השייכות לתקופת האבות (פרופ' מ. כסלו, בראיון ל"בשבע" 12/1/06)

מקורות נוספים לקיומם של הפלשתים בימי האבות, ראה: י"מ גרינץ, "הפלשתים הראשונים", בתוך ספרו: מוצאי הדורות , ירושלים תשכ"ט, עמ' 99–129. K.A. Kitchen, Ancient Orient and Old Testament, Chicago, IL 1966, p. 80; V.P. Hamilton, The Book of Genesis, Chapters 18–50 (New International Commentary on the Old Testament), Grand Rapids, MI 1990, p. 94. י' אליצור, בתוך ספרו: ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגראפיים, היסטוריים והגותיים , ירושלים ורמת-גן תש"ס, עמ' 355 הערה 19.

אדום (בראשית לו לא) אדום מופיעה בתעודות הקדומות כישות נבדלת רק אחרי כיבוש האיזור בידי אשור, והיא לא הפכה ליריבה רצינית לממלכת יהודה אלא עם התחזקותו של הסחר עם חצי האי ערב תחת חסותה של אשור. גל ההתישבות באדום.. לשיאו הגיע רק במאה השביעית ובתחלת המאה השישית לפני הספירה, לפני כן היה האיזור מיושב בדלילות.

20) ישנה הקלה בכך שמר פינקלשטיין הנכבד בחר לעסוק בארכיאולוגיה, ולא פנה לרפואה למשל, שם החלטות על פי דמיונות ופנטזיות היו מביאות תוצאות שליליות בשטח.. "אדום לא הפכה ליריבה רצינית לממלכת יהודה אלא עם התחזקותו.." אך האם מדובר בפרשנות עיתונאית למשחק כדורגל? או שמא מתוך הנחה שהתנ"ך ממציא סיפורים רק לפי מגמות של ממלכות יריבות. למרות שהסחר הידוע עם חצי האי ערב שהשפיע כמובן על הרכבי ה"נכאת בטנים ולוט", וכן על אוכלוסיית הגמלים, וכנראה גם על הפלשתים, משפיע כעת על אדום, עדיין לא הובאה הוכחה לשלילת הזכות לתנ"ך לקרוא לילד בשמו - "אדום". גם אם נכון הדבר שגל ההתישבות באדום הגיע לשיאו באיזה שהוא שלב, עדיין ישבו בו בני אדם גם קודם לשיאו, ומסתבר גם שהיו שיאים נוספים בעבר הרחוק או הקרוב כדרכה של הסטוריה.. פתיחה זו הינה תיאורטית בלבד, שכן המציאות שונה במפגיע.

באנציקלופדיה מקראית ערך אדום (עמ' 93) כתוב: "בראשית המאה היג' לפנה"ס קמה בעבר הירדן תרבותם של האדומים.. אדום נזכרת לראשונה ברשימת של סתי השני (בקירוב 1215 לפנה"ס) הסקירה הארכיאולוגית על ארץ אדום מעלה לנו, מפני מה שבטים זרים כשבטי ישראל לא יכלו לעבור בה בלי נטילת רשות וכשנאסר עליהם המעבר היו אנוסים לנטות הצדה, כפי המסופר במקרא, מבצרים חזקים חסמו את הדרך לאורך כל גבולות אדום ומואב בפני מתפרצים.. אדום היתה בתקופת הברזל ממלכה חזקה תרבותית ופורחת".

וראה ב"עולם התנ"ך" (בראשית עמ' 90): "מציאות חורים ואלופיהם בארץ אדום רומזת על תקופה שקדמה להתנחלותם של האדומים מצד אחד ושל הישראלים מצד שני". החוקרים רואים בהבחנה בין תקופת החורים והאלופים של ארץ אדום לבין תקופת המלכים, אות לעתיקות ומהימנות הידיעות ולקדמותם לכיבוש הישראלי (ולשם כך הובא נתון זה שם). בשעת כתיבת התורה וכניסת בני ישראל לארץ, כבר היה מלך לאדום (כמפורש בתורה).

"היחסים בין יעקב ללבן ובין יעקב לעשיו המתוארים בספר שייכים לתקופה קדומה ואינם מתאימים כלל וכלל ליחסים שנתקימו בין ישראל לארם ולאדום בתקופת המלוכה כפי שסבורים בטעות כמה מן החוקרים" (אנצ"ע ערך בראשית). גם אהרוני (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא) כותב כי במאה היב' (תקופת יציאת מצרים) היתה ממלכת אדום מצויה.

על אדום האוייבת הגדולה בימי הממלכה נאמר בתורה "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", היעלה על הדעת שמשפט זה הוא פרי היריבות והשנאה של תקופת המלוכה? ולא זו בלבד אלא שישנו איסור להילחם עם אדום "ואל תתגר בם מלחמה". כל זה היה בתקופת הכיבוש. אך כבר דוד המלך "הכה את אדום בגיא המלח שמונה עשר אלף איש" (ש"ב ח יג). שירת דבורה העתיקה לכל הדעות מן המאה השמינית מספרת כהיסטוריה על "צאת ה' משדה אדום" (הכוונה לדברים לב).

אולברייט כותב: "עמים אלו נגלו לודאי לעין היושב בסוריה ובפיניקיה בזמן קדום הרבה מכפי שהניחו לעתים קרובות על פי מקורות יתדיים בלבד", (מצוטט בעל אתר ז', י. בן נון). ולאחרונה: בדיקות פחמן 14 גילו עדויות לשרידי ממלכה המאוחרת לכל היותר במאה היא' לפנה"ס (לחפור את התנ"ך עמ' 158).

המלים לפני מלך מלך לבני ישראל מורים שנכתבו לאחר קיום המלוכה של שאול המלך הראשון שהומלך על בני ישראל.

21) משפט זה הוא בבחינת סחורה משומשת עוד מימות חוי הבלכי הקראי, ומים רבים עברו בניאגרה מאז הוחל לדון בפרשיה זו. במקום אחר נתבארה כל צרכה בדרכי פרשנות פילולוגיים, וכאן לא נוכל להאריך בדברים הנתונים לפרשנות. רק נקדים, כמה חוסר הבנה של המקרא ומחקר המקרא כולו הוא לקבוע כי כותב התורה כתב במפורש שספרו נכתב לאחר תקופת המלוכה. גם לפי המחקר, לאחר שבכל אלפי הפסוקים האחרים טרח והתאמץ מאד, שלא להשאיר שום זכר במפורש לשום אירוע שלאחר מות משה רבינו, ובודאי לא לאירועים שלאחר ימי המלוכה בישראל, כאן שכח את מלאכתו הגדולה וכתב כבדרך אגב מפורש את תקופתו, בקטע שאיש אינו יודע איזה אינטרס יש לייחס לכותבו, רשימה מכובדת של מלכי האומה האוייבת והצוררת לישראל, לשם מה?

גם מבחינה פרשנית אי אפשר לייחס את רשימת המלכים הזו לתקופת המלוכה בישראל, שהרי לאחר המלכים נמנים אלופי אדום ששלטו אחריהם, כפי שמבין גם בעל דברי הימים (א נא) המוסיף בין סוף רשימת המלכים, לראשית רשימת האלופים שלפניה "וימת הדד ויהיו אלופי אדום..". מובן שאין זו חכמה לאנוס את מחבר בראשית לעשות את דבריו למשובשים ולחסרי סדר, ולאחר מכן ל'הסביר לו' את כוונתו 'לפי הפשט' כי כוונתו למלך שאול. כן מובן כי בעל דברי הימים לא חשב כשהעתיק משפט זה ("לפני מלך מלך..") לספרו, שתורת משה נכתבה לאחר מלוכת שאול. הרי שבאדום התחלף השלטון משלטון אלופים לשלטון מלוכה פעמיים. ואכן בזמן יציאת מצרים נשלטה אדום ע"י אלופים ככתוב "אז נבהלו אלופי אדום". אך בזמן שאול [וכן ממנו והלאה] היה לאדום מלך קבוע [שלא כ'מלכי אדום' של בראשית שמלוכתם היתה ספורדית].

לחילופי צורות השלטון באדום בימי קדם ישנה עדות ארכיאולוגית: "העמים השמיים שנאחזו בעבר הירדן אולי במאה היד' גירשו את השבטים הנודדים שהיו אדוני רוב הארץ או שהטמיעו אותם בתוכה.. זכר לשעיר השייך לזמן קרוב ל1300 לפנה"ס נמצא עכשיו.. המתישבים השמיים שנתיישבו בארץ הירדן התפלגו לקבוצות אתניות שונות.. כבר בתחלתם נפרדו מתיישבים אלו לשבטים נבדלים או לקבוצות שבטים אע"פ שיש לשער כי בד"כ היו קרובים אלו לאלו במוצאם" (אנציקלופדיה מקראית ערך אדום). זה מתאים למלכים שונים הבאים ממקומות שונים ואינם בעלי שושלת ברורה, וכן לאלופים מקומיים השולטים בקנה מדה קטן.

כך אנו קוראים באנצ' מקראית בהמשך ערך אדום: "הצורות הראשונות של הקרמיקה בת תקופת הברזל שנמצאו באדום ובמואב בודאי שאינן מאוחרות מתחלת המאה היג' לפנה"ס. הרי שהעובדות הארכיאולוגיות מתאימות לפרטים אחרים שבכתובי המקרא או לרקע הכללי שלהם. כך למשל העובדה שראשית הקרמיקה האדומית והמואבית קודמת לזו של הקרמיקה הישראלית מקבילה למנין בבראשית המונה שמונה מלכים שמלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל". לא מובנת מכאן במדוייק פרשנותו האישית של כותב הערך (נלסון גליק) לפסוק בבראשית לפי קטע זה, אך מובן מן הנתונים כי המלוכה באדום התחילה לא יאוחר מתחלת המאה היג' לפנה"ס, זמן המספיק למלכים רבים למלוך עוד קודם לכניסת בני ישראל לכנען ומאות שנים לפני מלוכתו של שאול.

הכנוי אלוף הוא קדמון, ובאחד מלוחות אוגרית (המאה הכ' לפנה"ס) נזכרים שמותיהם של כמה שבטים ולפני כל אחד ואחד באה המלה אלף, "אין ספק בדבר שמלה זו אינה אלא המלה אלוף שבמקרא" (אנצ"מ ערך אלוף). אין המקרא משתמש בכנוי אלוף לעם או שבט כל שהוא אלא לגבי אלופי אדום בתקופה קדומה זו.

כן לא יתכן פירוש זה המסביר את 'מלך מלך' על שאול, לפי ההסטוריה המסורתית, שכן לפי מגלות היחס של דברי הימים היה שאול דור 21 לבני יעקב, ואם מלך אדום האחרון היה בדור הקודם לשאול, המלך הראשון על כרחנו היה לכל המוקדם בדור ה13 -דור יאיר הגלעדי, אך כבר בימי משה אנו מוצאים מלך באדום (במדבר כ יד). ובפרט שמצוי מאד שמלכים קיצרו את ימיהם ולא מלכו שנות דור, או שעלו למלוכה בגיל מבוגר, כך ששמונת המלכים תפסו בודאי פחות מ8 דורות. על כן פירוש זה אינו אפשרי ללא הכחשה נוספת של המסורת.

ברור הוא  שבעל דברי הימים הבין את כוונת התורה "מלך מלך" למשה רבינו. למרות שאין הוא מכונה פעמים רבות בתורה "מלך", ברור כי הוא היה מלך לישראל, הוא גאלם משעבוד מצרים, הנהיגם, חוקק עבורם חוקים, וכבש עבורם ארצות. ככתוב "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג), מובן כי משה הוא המלך ולא מדובר גם כאן על תקופת שאול, [המדובר על התאספות ראשי השבטים לשמיעת ברכותיו של משה בסוף ימיו]. ובספר במדבר (כג כא) "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" [אף אדם לא חשב שפרשת בלעם אירעה לאחר תקופת שאול, וגם מיכה (ו ג) יודע יפה אימתי היתה פרשת בלעם]. כאמור, אין ספק שהנהגת משה נתפסה כמלוכה בעיני העם, גם אם בטוי זה איננו נמצא פעמים רבות בתורה.

מלבד זאת אין שום אפשרות להבין מה גרם לסופר ישראלי כל שהוא לעניין את עמו בתולדות מלכי האומה האויבת והצוררת לו החל מימות משה ועד ימות שאול (ועד בכלל)? זו בודאי קשורה לתקופה בה היה "אח עשיו ליעקב" (מלאכי א).

ממשיך בדרכו המוזרה להביא הוכחות משמות מקומות ששגשגו ונזכרות לעתים תכופות בתקופה האשורית, שיש ללמוד מכך שלא היו קיימים קודם. ואנו אין לנו מה להוסיף, ואולי נפנה כאן את הקורא למאמר "דברי חלומות אינן מעלים ואינן מורידין" של דעת אמת.

יציאת מצרים 1440 לפני הספירה, לפי המסורת 1310.

22) שוב שונה באיוולתו לשבש את המחקר והמסורת גם יחד, לפי כל המחקרים (קויפמן, אולברייט, אהרוני) יציאת מצרים היתה במאה היב' – זמנו של רעמסס השני, ולפי המסורת בשנת 1312 (ב' תמח'). ייתכן שלפי ה'מחקר' של פינקלשטיין הגורס שיציאת מצרים לא היתה, היא אכן לא היתה בשנת 1440, ועל כך אין ויכוח.. [ומספר זה יצא לו על פי הרכבת כלאיים של החשבון המסרתי עם התוספת בתקופה הפרסית, ועוד שיבושים קטנים כרגיל. אך בדרך זו אין כאן לא מסורת ולא מחקר].

ועל הבלבול והבורות של הכותבים והמעתיק גם יחד ילמד הקטע הבא: כיבוש הארץ, משום מה מחברי הספר ראשית ישראל קבעו את התאריך המשוער לכיבוש לשנים 1230-1210 לפנה"ס.. תיארוך זה תמוה מאד הרי על פי התנ"ך הכיבוש החל להיות 40 שנה אחרי צאתם מצרים והמחברים עצמם קבעו את יציאת מצרים לשנת 1440 לפנה"ס. וכאמור כל החוקרים קבעו את יציאת מצרים למאה ה12-13 לפנה"ס.

החוקרים, למעשה, בודקים האם יש ממצאים כל שהם התומכים בסיפור יציאת מצרים או שמא כולו בדיה או אגדה תלושה מהמציאות. על פי הממצאים הארכיאולוגיים קיים אירוע של מהגרים הנכנסים למצרים וגורשו לדרום כנען אע"פ שהפרטים והתאריכים אינם תואמים את הזמנים המקראיים. העולה מזה שסיפור יציאת מצרים יכול להיות מבוסס על אירוע עובדתי. הסטוריון מצרי בשם מנתון תיעד סיפור על גירוש החיסקוס (!) ממצרים ומתוארך ל1570 לפנה"ס.. יעחמס גירש את שרידי החיסקוס (!) בניגוד לתאריך המקראי 1440 לפנה"ס.

23) מוטב היה לפני שמשרבט, למעשה, את הגיגיו, שילמד את ההסטוריה וידע מי הם החיקסוס, במקום לחסקס אותם בלשונו המחוספסת והמסוקסת.. חן חן להם להיקסוס שאינם תואמים את התאריך המקראי, לכן יש להניח שבתאריך המקראי יצאו בני ישראל ממצריים ולא ההיקסוס..

פינקלשטיין עצמו (בספרו הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות, עמ' 314) כותב: "מקובלת עלינו בעקבות הרוב המוחלט של החוקרים ההנחה שקשה לפקפק בקיומו של גרעין הסטורי למסורת המקראית החזקה והמושרשת אודות מקור ישראל במצרים". ומענין היכן החוקרים "למעשה בודקים" שאלה זו? במעבדה ע"י המבחנות?

את דעת החוקרים באמת, ראה להלן.

 

אזכור ראשון של ישראל בסוף המאה ה13 לפנה"ס, פרעה מרנפתח בנו של רעמסס השני במהלך מסעו השמיד קבוצה בשם ישראל, בלשונו: "ישראל הושם אין לו זרע".

24) פגישה זו של מרנפתח עם ישראל היא הלחץ המצרי המוזכר בספר שופטים י יא "הלא ממצרים ומן האמורי ומן בני עמון.. לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם". מרנפתח אמנם השמיד אותם, אך עדיין טרח לציין כי לא נותר לעם המושמד דגן.. [במקור "דגן" ולא "זרע", וכך מעתיק גם הרצוג במאמרו המפורסם]. וזהו משפט התרברבות רגיל במצבות הנצחון, שלא כבתנ"ך האובייקטיבי. בדיוק כפי שכותב מישע מלך מואב במצבתו כמה מאות שנים לאחר מכן: "ישראל אבד אבד עולם".

מן המאה ה13 ישנן עשרות ומאות עדויות לכיבוש בני ישראל את ארץ כנען כולה, -כיבוש ששינה את כל פניה של הארץ. שאין כאן המקום להעתיקן, ונעתיק רק קטע אחד:  "פפירוס אנאטסטסי מראשית המאה היג' מזכיר דרך אגב את נשיא שבט 'אשר' בארץ כנען.. הממצא הארכיאולוגי מעיד כי את בית אל (היא אחד ממרכזיה האחרונים של האוכלוסיה הלא ישראלית ששרדו בהר אפרים) כבשו בני יוסף באמצע המאה היג'" (אנצ"מ ערך א"י עמ' 695). "סתי הראשון מזכיר את שבט אשר, ורעמסס השני מזכירו פעמיים" (שם עמ' 783).

אין כל ממצאים שניתן לקשור עם קבוצה אתנית זרה ונבדלת שהתגוררה בדלתא המזרחית במאה ה13.

25) כרגיל, בכל מקום בו מודגש בהבלטה יתירה "אין כל ממצאים" אות הוא כי ישנם בשפע: בתורה מוזכר כי גושן נבחרה בשביל בני ישראל שהיו רועי צאן, "לפי עדויות של מקורות עתיקים מסתבר כי ארץ גושן שכנה במזרח הדלתא מקום שם היו די מים בשביל שדות מרעה" (אטלס דעת מקרא עמ' 96) כן נמצא פאפירוס מן המאה ה13 המתאר העברתם של שוסים – רועים נודדים אל ברכות פיתום (המזוהות עם גושן) כדי "להחיות אותם ואת בקרם" (השוה בראשית מה י, מז ד) מכאן אנו למדים ששליטי מצרים נהגו להרשות לשבטים שמיים נודדים לבא לגושן ולעסוק במרעה (מתוך אנצ"ע ערך גושן).

יש להדגיש כי כל הממצאים המצריים הם מאיזור הדרום, שם נשתמרו עקב האקלים היבש, מאיזור הדלתא הצפוני אין ממצאים משמעותיים.

יציאת מצרים אינה צריכה את אישורם של פינקלשטיין וסילבר, שכן היא מוכחת בצורה הברורה ביותר מן הארכיאולוגיה ואין על כך ויכוח בין החוקרים. ונעתיק כאן דוגמאות עיקריות:

עדויות על חיי האבות במצרים:

"הדברים בספור זה לא יכלו להיכתב אלא בידי איש המעורה בחיי מצרים" (יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 9). ונציין כאן לספרו של פרופ' י.א. שלום "לשון החומש ביחסיה למצרים" המיוסד כולו להוכיח את עתיקות התורה מכח ההתאמה המפליאה לפרטים אין ספור היכולים להיות שייכים אך ורק לתקופה בה היו ישראל במצרים.

יוסף: - היה ונברא. הפרטים המתוארים בספורי יוסף מוכרים מהתרבות המצרית.. בספרות המצרית קיימת יצירה המקבילה לספור יוסף ואשת פוטיפר.. באלף השני לפנה"ס רווחה בחצר המלוכה מצרית תופעת עלייתו לגדולה של אדם ממוצא שמי כך קוראים אנו בפאפירוס הריס א' ממאה יב' לפנה"ס כי איש חורי (מסוריה וא"י) הפך נסיך במצרים ואת כל הארץ שם לו למס. יוסף הוא חכם ונבון ולפיכך הוא יודע לאגור מזון ולדאוג לחלוקת השבר בארץ, ואכן אמנאמאפה הסופר החכם המצרי ממלא תפקיד זהה.. תיאור מנויו של יוסף הטקסים בחצר המלך, יום הולדת המלך, הפקידים הממונים על הבית, וכן הספור על האסירים בבית הסוהר, ועל הסדרים הנוהגים שם, כל אלה מצביעים על כך שהמספר הכיר מקרוב את הארץ, את ארגון חייה, ואת סדרי מלכותה. השמות: פוטיפר, פוטיפרע, אסנת, צפנת פענח, [וכן: און] אף הם מציאות מצרית. כמו כן ללא ספק יש קשר בין החלום על שבע הפרות ופתרון שבע השנים לבין העובדה שהמלה rnpt המצרית מציינת שנה ופרה כאחת[2]. תיאור הרפורמה האגרארית בפרק מז' והעובדה שאדמת הכהנים היתה פטורה ממסי המלך תואמים את הידוע לנו על מצרים שאחרי תקופת ההיקסוס. חניטת גופותיהם של יעקב ויוסף משקפת מנהג מצרי מובהק וכן גם שבעים ימי הבכי שהיוו את תקופת החניטה במצרים. המספר מאה ועשר שנים שנוקב הכתוב לגבי שנות חייו של יוסף נחשב במסורת המצרית כתוחלת חיים אידיאלית. (עולם התנ"ך בראשית עמ' 207).

פעולותיו של יוסף- תפקידו של יוסף כמנהל משק ביתו של שר הטבחים לפי תיאורו מקביל בדיוק לזה של הimy-r pr בתעודות המצריות (עולם התנ"ך בראשית 217). במצרים ישנה תעלה עתיקה המכונה "בחר יוסוף" שנעשתה לפי המסורת ע"י הוזיר הגדול של פרעה יוסוף (התנ"ך כהסטוריה עמ' 95).

האירועים: אגירת הבר תוך רישום מדוקדק משתקפת בציורי קיר מצריים (פני עולם המקרא עמ' 107). גינונים מצריים: בראשית מא יד "ויגלח". המצרים נתיחדו מיתר בני העמים בעת העתיקה בטפול בשערות גופם בכלל ובשערות הראש בכלל.. רוב המצרים גלחו גם את הזקן.. הימצאות תערים היא העדות להימצאות מצרים במקום (עולם התנ"ך בראשית עמ' 224. כעין זה בפני עולם המקרא עמ' 105). בראשית מא מב. הענקת טבעת בגדי שש ורביד זהב ליוסף מסמנת את הכנסתו לתפקיד מלכותי בחצר.. טקס זה ידוע לנו ממקורות אשוריים בהקשר למינוי נסיכים במצרים[3] (עולם התנ"ך בראשית 225).

בראשית מג לב "כי לא יוכלו המצרים לאכל את העברים לחם". הירודוטוס מספר שמצרי או מצריה אינם משתמשים בסכינו בשפודו או בקלחתו של יוני וגם אינם אוכלים מבשרו של פר שנשחט בסכין של יוני. (עולם התנ"ך בראשית 233).

בראשית לז ה "ועל הישנות החלום פעמיים". הישנות חלום פעמיים כמאמתת אותו היתה רווחת, מובאת בתעודות מארי ובטקסטים אכדיים. (עולם התנ"ך בראשית 210).

הבטויים: "אב לפרעה" "הרם יד או רגל" "נשא ראש" "נשק על פיך" הינם בטויים מצריים טיפוסיים הנזכרים פעמים רבות בכתובות מצריות (בית מקרא א כב עמ' 79). וכן הבטוי "אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה" (עבר וערב עמ' 17. ושם על המלים: אחו, חרטומים, צפרדע, שחין, שבר, תועבה).

משפחת יעקב ובניו: יעקב ויוסף: "גם בספור על יוסף במצרים מצאו החוקרים קורטוב של אמת, באחת התמונות העתיקות שגילו במצרים יש לראות מעין הקבלה למה שמסופר בבראשית על באו של יעקב ובניו לארץ גושן ופגישתו עם בנו יוסף -בראשית מו. (מבא כללי לתנ"ך ד"ר שאול ברקלי עמ' 204, וחן חן לו על הקורטוב שהואיל להעניק..).

בראשית לז כה. הנוסחה של התאבלות יעקב על יוסף מוכרת מטקסטים אוגריתיים. (עולם התנ"ך בראשית 210).

אפרים בן יוסף - על אחת המומיות [שקבורתה לא לוותה בסמלים מצריים, ככל השאר], רשום אפראם בן יוסאיף. ("יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז). כן נמצאה דמות פסל של אישיות שנכתב עליה כי היתה ממוצא שמי ותפסה תפקיד בכיר בבית המלוכה, ומן התקופה המתאימה ליוסף (הדמות לבושה בכתונת פסים, אולי במקרה). – מתוך הספר הנ"ל.

שעבוד מצרים: בניה והכנת הלבנים - ציורים מצריים מראים כיצד העבידו נכרים בבניה ובהכנת הלבנים ע"י נוגשים (עבר וערב 15, פני עולם המקרא 128).

ויקם מלך חדש - המלך העז התקיף והמפורסם שבמלכי השושלת היח' היה תחותמס השלישי.. וכנראה עליו הכתוב אומר "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, תחותמס השלישי מת ב1450 וישראל יצאו ממצרים לפי חשבון המקרא (שופטים יא כו מ"א ו א) כעשרים שנה לאחר מכן" (אטלס דעת מקרא עמ' 96)

"המלך החדש אשר לא ידע את יוסף (שמות א ח) היה אל נכון יעחמס הראשון מיסד השושלת המצרית היח' אשר הביס בסביבות 1580 את החיקסים (היקסוס) הכובשים ששלטו במצרים כ140 שנה גירש את שאריתם מן הארץ והשיב את השלטון המצרי אל כנו אף הוא שעבד את בני ישראל שנחשבו בעיניו בני חסותם של החיקסים" (אטלס דעת מקרא עמ' 96).

בתעודות המצריות מציין הכנוי המצרי חבירו או עפירו אנשים משועבדים ומוכרחים לעבוד עבודת כפיה בשירותו של פרעה (קאסוטו שמות עמ' 5. אותם מקובל לזהות עם העברים).

פיתום ורעמסס - פיתום ורעמסס (שמות א יא) ידועות לנו מן המקורות המצריים רעמסס היתה בירתו החדשה של רעמסס השני ונבנתה בדלתה של הנילוס במקומה של צוען בירת החיקסוס בשם רעמסס היתה ידועה רק דורות אחדים בתקופה מאוחרת יותר נשתכח שמה". (תולדות א"י עמ' 141. על פיתום ראה התנ"ך כהיסטוריה עמ' 96, בספר עבר וערב עמ' 158 מובא כי נמצא תיאור של פיתום כעיר מסכנות ואוצרות. רעמסס שקעה לאחר המאה ה12 - פרופ' א.ז.). באגרות אל עמרנא נזכר "חלק מנות דגן לחיילים ולעפירו הנושאים אבנים למקדש רעמסס" (פאפירוס ליידן 348. א. מלמט מקרות חיצונים לפרשת כיבוש הארץ, ירושלים תשלא'. בהוצ' החברה לחקר המקרא).

בצל - זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם.. ואת הבצלים (במדבר יא ה). "הבצל הוא מצמחי התרבות הקדומים ביותר, הוא נזכר בכתובות מצריות מתקופת הממלכה העתיקה כצמח מקודש ונמצא מצוייר ע"ג מצבות מצריות שעליהן גם צויינו סכומי כסף גדולים שהוצאו לשם הספקתו לפועלי הפירמידות". (אנצ"ע ערך בצל).

יש לציין לספרו של פרופ' דיויד רול "התנ"ך: ממיתוס לאמת הסטורית", בו הוא מספר על פפירוסים מצריים המוזכרים בהם שמות עבריים כמו אשר, מנחם, יששכר, שפרה. על קברי אחים, על עדויות הנוגעות לעבדים אסייתים רבים מספור.

תיאור הגבול המצרי בתקופת יציאת מצרים: שמירת הגבול המצרית - ראוי להביא תעודה מאותו זמן המדברת על רדיפה אחרי שני עבדים "נשלחתי.. לרדוף אחרי שני עבדים בהגיעי לחומת תכו למחרת היום אמרו לי שלפי הנאמר בדרום עברו באותו יום בהגיעי למבצר אמרו לי שהצופה בא מן המדבר ואמר שעברו במצודה מצפון למגדל מרנפתח" המדובר כאן רק בשני עבדים, אך הננו רואים כיצד שמרו המצרים על כל תנועה באזור זה, מבצר הגבול מגדל הנזכר בתעודה זו זהה ודאי עם מגדול המקראית הנזכרת בראשית מסע יציאת מצרים (שמות יד ב במדבר לג ז) "אין עבד יכול לברוח ממצרים" (מדרש) (תולדות א"י עמ' 142)

ים סוף - אחת התעודות מתקופה זו המתארת את פארה של רעמסס הבירה נזכרים שמותיהם של שני ימים שהיו בסביבתה "ים חור" ו"ים סוף". (תולדות א"י עמ' 143)

דרך ארץ פלשתים – ה' לא נחה את בנ"י דרך החוף "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" – "בני ישראל לא עברו בדרכם ממצרים לאורך הקטע הקצר של דרך הים.. לפי שמו בתקופה מאוחרת יותר משום שלארכו נמצאו תחנות ומצודות מצריות מגדול ובעל צפון הנזכרות בראשית דרכם של בני ישראל ידועות ממקורות מצריים כמצודות בקצה הצפוני מזרחי של הדלתא" (אטלס כרטא של א"י בתקופת המקרא עמ' 48).

מכות מצרים: עשרת המכות - פאפירוס איפובר [או איפואר] נמצא במוזיאון בליידן, מתאר בצורה מדוייקת את מכות מצרים, אך תיארוכו לתקופה מתאימה הוא ע"פ התיארוך של וליקובסקי. הפפירוס מקונן: מכות בכל הארץ, דם בכל מקום, הנהר הוא דם, האנשים צמאים למים, הכל נחרב, כל החיות לבם בוכה, עצים הושמדו, שערים עמודים וקירות נאכלו ע"י האש, מצרים בוכה ארמון בלא פירות בלא תבואה חטה שעורה אוזים ודגים, השחת הכל אשר אתמול עוד נראה, האדמה כמו אחרי קציר, אין למצוא פרות ולא ירק, רעב, הבקר הופקר ואין איש שיאספם, בני הנסיכים הושלכו לעבר הקירות, בתי הסהר חרבו, היתה צעקה גדולה במצרים, הנהמה נשמעת בכל הארץ מעורבת בקינות, הערים חרבו, הכל נהרס, האש עלתה גבוה גבוה ולהבתו הולכת נגד אויבי הארץ [צטוט חלקי]. כל זה מקביל ממש ללשונות התורה בתיאור עשרת המכות. הפפירוס מאריך מאד ועיקר המסר השב לאורך כל דבריו הוא כי מעמד העבדים הפך להיות משועבד ומעמד האצילים הושפל. ראה בהתייחסות ל"מכתב לרב" הנושא הראשון.

מכת דם - בפי המצרים שגור בטוי עד ימינו להבעת פורענות או תיאור פסימי על ארץ מצרים "אבוי כי דם הוא הנהר" (אלן גרדינר, מתרגם הפפירוס הנ"ל).

בכתובת המתיחסת לרעמסס השני נאמר: "כאשר תשתי את המים הם יהפכו לצבע של דם". ("יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז).

מכת חשך, פי החירות, זריקת פרעה בים - וליקובסקי בספרו 'דורות בתהו' מספר על מצבה שנמצאה בסיני: "מהומה גדולה היתה בארמון.. משך תשעה ימים אף אחד לא יצא מהארמון ובמשך אותם תשעה ימי מהומה היתה סערה כה גדולה שלא ראה לא איש ולא אליל את פני זולתו.. הוד מלכותו נמצא עם מקום הנקרא פי חירותי.. הוא נזרק ע"י כח כביר.. הוא נזרק לגבהים הוא נישא לשמים הוא לא חי יותר". שלשת הנתונים האלו נמצאים בתורה, מכת חושך מתמשכת, השגת פרעה את ישראל ע"י "פי החירות" (שמות יד ט), "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" (שמות טו ד).

עדויות ישירות ליציאת מצרים: ברשימה מימי רעמסס השני מוזכר שבט נוודים שמי ומוזכר כי אלהיו הוא י'ה'ו'ה, וכן מוזכר גם השם רעואל בהקשר אליהם. ושם נמצא תיעוד על עבדים במצרים המבקשים חופשה עבור פולחן דתי. ("יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז).

מנתון המצרי שלא הכיר את התנ"ך משום מקום ידע כי מנהיגם של העברים היה משה. והסטוריון מצרי נוסף המובא בספר נגד אפיון מזכיר גם את יוסף. וכן הובאו שם עדויות רבות ממקורות קדומים שספרו על פעילותו של משה במצרים הקשורה ביציאת היהודים ועל הקשר לירושלים. גם הרודוטוס (ג 19,23) יודע על יציאת מצרים.

אין יסוד להטיל ספק בעצם המאורע של יצי"מ (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 168).

ידיעות על התרבות המצרית: פרעה אומר למשה ראו כי רעה נגד פניכם, ובאמת אל השמש ראש הפנתיאון המצרי הוא "רע" (קאסוטו שמות עמ' 85).

"המלים "לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה", וכן "מאז היתה לגוי" דומים לבטויים שהיו שכיחים בלשון המצרית למשל בתעודה מימי תחותמיס השלישי". (קאסוטו שמות עמ' 79). הבטוי "בכור השפחה אשר אחר הריחיים" שכיח בספרות המצרית להורות על העני שבעניים, למשל בסעיף הראשון של משלי פתח-חתפ (קאסוטו שמות עמ' 91)

החטה והכוסמת - החטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה "הכוסמת היתה משמשת גם במצרים וגם בכנען לעשיית הלחם, במצרים נתגלו בזמננו שרידים של לחם כוסמת" (קאסוטו שמות עמ' 82).

בעל צפון – שמות יד ט ויחנו על בעל צפון. בתקופה שלאחר ההיקסוס עבדו לבעל צפון במצרים ומקום היה לו על גבול מצרים שנקרא בשמו.. מזהים אותו עם ג'בל חסן.. (אנצ"ע ערך בעל) בורדון מביא פפירוס מצרי המזכיר את מגדל בעל צפון.. בורדון חושב שאפשר למצוא בפפירוס האמור גם שם דומה לפי החירות.. (קאסוטו שמות 110).

אבניים - המשפט "וראיתם על האבניים" בהקשר ללידה היה עמום, אך נמצא כי "אבניים" הוא מושבו של האל המוליד את בני האדם לפי המיתולוגיה המצרית. ראה גם באנצ"ע ערך אבניים כי הם הוזכרו בהקשר ללידה באחד הפפירוסים. ("יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז).

הדו שיח בין משה ופרעה - באחד הלוחות מתואר אירוע בו מעניקים שרי מלוכה מתנות לאדם בשם מוסה ("יציאת מצרים מציאות או דמיון" מאת פ. גל פז).

ונקנח, בפרטים הנוספים שמסיים בהם את המאמר המלומד, וכרגיל גם הם מראים את חוסר ההתמצאות וההבנה של כותבם:

חפירות וסקרים חוזרים ונשנים שנערכו בסיני לא העלו ולא ראיה קלה ביותר לפעילות בתקופת הברונזה המאוחרת, אף לא חרס בודד. סיפור הליכתם של בני ישראל במדבר הרי הוא סיפור אגדה.

26) אמנם חרס בודד לא נמצא, אך ראיות והוכחות נמצאו גם נמצאו:

הסיבוב במדבר - "לפי ידיעותינו כיום על הטופוגרפיה של הדלתה המזרחית אין ספק שההרצאה על מסע יוצאי מצרים בשמות יב לז וביג כ נכונה לגמרי מבחינה טופוגרפית.. על נקלה אפשר להוסיף ראיות כהנה וכהנה על התוכן ההסטורי של ספור יציאת מצרים והמסעות בגבול סיני מדין וקדש, לאחר שנתרבו ידיעותינו בטופוגרפיה ובארכיאולוגיה. אך בעל כרחנו מסתפקים אנו בעצם קביעת העובדה ששוב אין טעם לעמידה הבקורתית החשדנית הנוהגת עד היום כלפי המסורות ההסטוריות הקדומות של ארץ ישראל" (מתקופת האבן עד הנצרות עמ' 152, אולברייט).

חלק מן המקומות שהוזכרו במסעות בני ישראל, הם מקומות חניה ידועים ומוכרים המזוהים ע"י אהרוני (א"י בתקופת המקרא): יטבתה היא טאבה גם ע"פ שמות ביזנטיים מדרום לעציון גבר (אהרוני עמ' 172) חצרות היא עין חצ'רה, די זהב: ד'הב בדרום סיני (אהרוני עמ' 174) צלמונה ידועה משמו של מצד רומאי כנראה ביר מדכור. פונון הוא מרכז המכרות הגדול פינאן באדום כ20 ק"מ צפונית מזרחית מביר מדכור. עיי העברים בגבול מואב הם במעבר הדרך על נחל זרד הגבול בין אדום למואב. דיבון העיר החשובה על הדרך מצפון לארנון (אהרוני עמ' 176) חירבת אנחס בקרבת פונון, אפשר שרומזת למעשה נחש הנחושת (אהרוני עמ' 177). מתנה כנראה חרבת אל מדינה, התחנה "באר" כנראה בקרבתה בואדי תמ'ד, גליק מוסר שעד היום נובעים במקום זה מים רבים כשחופרים בקרקע בעומק של חצי מטר (אנצ"מ ערך באר). מוסרה כנראה ג'בל מוצרח בארות בני יעקו כנראה בירין (אנצ"מ ערך בארות בני יעקן).

שדות קבורה ענקיים רבים נתגלו בסיני ע"י אתרי מגורים וחניה בעלי מאות סוכות ארעיות שלא חרבו אלא נטשו, תואם לתיאור נדודי בני ישראל במדבר ומיתת כל החוטאים בחטא המרגלים. בחלק מן המקומות נראו סוכות אלו שהיו בשמוש ממושך, ממצא זה לווה בתדהמה מדוע בחרו בני אדם לשבת במקומות צחיחים כ"כ וכיצד התקיימו שם? התכשיטים שנמצאו בהם היו מקונכיות ים סוף וחרוזים מצריים, נתגלו אבני ריחיים אך לא נתגלו כמעט זרעי דגן, מה נטחן אם כן בריחיים אלו? (התנ"ך האבוד עמ' 51 – 59). לעומת זאת בא"י בתקופה זו נמצאו כמויות עצומות של קברים בעלי תרבות שונה, אך לא נמצאה שום שכבת ישוב היכולה להיות 'מקור' לקברים אלו, לפי עציון העלו בני ישראל את עצמות אבותיהם וקברום מיד לאחר הכיבוש, תרבות זו היא תרבות סיני שהיתה ואיננה (שם עמ' 60).

כתובות ישראליות בסיני - גרים שחקר את הכתובות העברית בסיני, מצא כתובות המיוחסות למאה הטו' לפנה"ס, ובהם השם מנשה, הנמצא בספר שופטים ככנוי למשה, כן מצא בכתובות את ה"סנה", ושורה שאותה תרגם "הרבית חסדך מן היאור משיתני", וכן את השם המפורש י'ה'ו'ה' ("אבלה" ח. ברמנט מ. ויצמן בהוצ' כתר תשד"מ עמ' 186). על הכתובות האלפביתיות היחודיות בסיני ראה באריכות אנצ"מ ערך אלפבית כיצד ניכרים בו יסודות מצריים חיצוניים מה שמלמד שכותביו באו ממצרים, והמסקנה כי כתב זה "הובא על ידי בני ישראל לחצי האי סיני" (אנצ"מ א' עמ' 381).

ערד עליה נלחמו בני ישראל עם הכנעני, לפי התורה פשוט לא היתה קיימת בתקופת הברונזה המאוחרת.

27) "העיר ערד ידועה מאז התקופה הכנענית" (ארץ ישראל בתקופת המקרא, י. אהרוני, עמ' 96). וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב (במדבר לג מ) בראש ההתנגדות עמד מלך ערד יושב הנגב 'הוא הגדול שבין תלי הנגב המרכזי' (אהרוני עמ' 174, לדבריו שם התיאור המקראי מתאים למציאות). גליק (1970) העלה כי הכנעני מלך ערד היה ראש שבטי נוודים, שאינם משאירים ערים בצורות אחריהם, וזה בהתאם למסורת חז"ל (תנחומא חוקת מב' – "מלך ערד, זה עמלק").

העיר חשבון שנכבשה לפי כניסת ישראל לכנען, החפירות בתל חסבאן הראו כי בתקופת הברונזה המאוחרת לא היתה במקום עיר או אף כפר קטן.

28) ונזמין את הקורא בפתגם התורה "בואו חשבון" (במדבר כא): "המקרא מספר לנו על מאורע אשר אירע בעבר הירדן המזרחי בתקופה זו: סיחון מלך חשבון האמורי "נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון" (במדבר כא כו) ידיעה זו קבלה אישור בסקר הארכיאולוגי וברור לנו עתה שמאורע זה אמנם התרחש בראשיתה של המלוכה המואבית". (תולדות א"י עמ' 146).

אהרוני כותב: "הישובים החשובים של עבר הירדן היו שוכנים בכל הזמנים לאורך דרך המלך: נוה, קרניים.. וחשבון, היא בירתו הקדומה של סיחון מלך האמורי.. בתקופת המקרא מסתמנת פריחה ישובית לאורך דרך המלך בשלהי האלף השלישי לפני הספירה ובראשית האלף השני.. ובשנית עם התנחלות הישובים העבריים" (ארץ ישראל בתקופת המקרא עמ' 44. וראה שם עמ' 176 שהוא מבסס את המציאות ההסטורית הכרוכה בחשבון ומלחמותיה ראה שם גם את דעתו של ב. מזר).

כשארכיאולוג אומר "לא היה קיים ישוב" הוא מתכוין לומר: "לא מצאתי פריטים מסוג שיש לי הוכחה כי הוא משתייך לתקופה זו". ייתכן כי הוא מחזיק בידיו מאות כלי חרס מן התקופה עליה הוא מדבר, אלא שכלי חרס אלו הם סתמיים למדי ואינם  עונים על אפיון מיוחד לפיו אפשר לזהותה. האם זה אומר שתקופה זו לא היתה ולא נבראה?

גם אם באופן דמיוני היינו מוכיחים שבתל חסבאן לא היה ישוב בתקופת הברונזה, אין זה מחייב שהעיר חשבון שכנה בדיוק בתל זה, ומצויות תופעות רבות של נדידת שם מתל סמוך שחרב לחברו (ראה בספרו של אהרוני עמ' 103 דוגמאות רבות: יריחו האמתית מכונה תל א-סולטן ושמה נשתמר דוקא באריחה הסמוכה, שמה של עכו נשתמר בעכו של ימינו שאינה מקומה המקורי, וכך במקומות רבים - בית שאן, יבנאל, תמנה, עגלון, בעמ' 108 הוא כותב כי מוכרים 32 מקומות ששמם נדד).

באגרות אל עמרנא (1550 – 1100) יש שפע של ידיעות כי המצרים ניהלו את עניני הארץ ביד רמה. נסיכי הערים הכנעניות המתוארים בספר יהושע כאויבים עתירי כח היו למעשה חלושים במדה מעוררת רחמים.

29) ואכן מעורר רחמים מצבו של ה'מחקר' האומלל שלפנינו, הנצרך להשתמש בבטויים מעוררים בכדי להפנות את תשומת הלב לבקיעים הדלים שהוא מנסה ליצור בחומת ההסטוריה.

אגרות אל עמרנא מכילות חומר רב על התקופה שלפני כיבוש הארץ במאה היג' ומהם נוצר הרושם שהארץ כולה פרובינציה מצרית, גם לאחר הכיבוש היו עדיין התנגשויות בין ישראל למצרים [ראה לעיל לגבי אסטלת מרנפתח] אך אט אט נשמט הרסן מידיהם של המצרים. הרוב המכריע של אגרות אל עמרנא הם מראשית המאה היד' – קודם הכיבוש.

התיאור של הערים הכנעניות כאויבים עתירי כח ["החומות האדירות מימי מלכי כנען", אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה] הוא תיאור ריאלי ומציאותי, שרק אויל שאין לו מושג בארכיאולוגיה יכול לכתוב דברים כמו אלו שהובאו לעיל. גם אם לחלק קטן מהם היתה חולשה מדינית בהשפעה על ממלכות אחרות, הרי שהצבאות הכנעניים היו צבאות חזקים ומרשימים:

"המרגלים אישרו את הדבר שהיה ידוע לעם מפי האבות וכן ממקורות מצרים כגון מגילת סאנהת שאכן הארץ מצויינת בפוריותה (זבת חלב ודבש) אבל הוסיפו שאין לכבשה וזאת מפני שהעם היושב בה הוא עז, ועריו בצרות גדלות מאד (וכן עולה גם מן המחקר הארכיאולוגי)". (אטלס דעת מקרא עמ' 104).

בני הענק- חורי הסופר המצרי מימי רעמסס השני מתאר את המצב בא"י מלא שוסים נחבאים מהם קומתם ארבע או חמש אמות מעקבם עד אפם (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 39).

התיאור של ערי עוג מלך הבשן בצורות חומה גבוהה דלתיים ובריח (דברים ג ה) הולמות את המציאות של הערים העתיקות הכנעניות באיזור זה ובראשן עשתרות. ידיעה על הופעת עפירו במקום זה ומלחמה עמם מצויה כבר בכתבי אל עמרנא (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 179).

חצור ראש כל הממלכות (יהושע יא י) והנה האגרות (-אל עמרנא) מלמדות כי ידו של מלך חצור תקיפה מצור על שפת הים ועד עבר הירדן (אטלס דעת מקרא עמ' 128). "חצור חרבה בשריפה עזה – יהושע שם. יש בידינו עדויות כי עיר אדירה זו בת אלפי תושבים הגיעה לקיצה בשרפת פתאום.. מצאנו גם שברים גדולים של כלים שנופצו במכוון.. זה היה איפה גורלו של קדש הקודשים שנמצא מלא כלים פולחניים שנשתמרו יפה מאז שמשו את תושביה הכנענים האחרונים של חצור.. אפשר לקבוע בודאות שחורבן זה הביאו עליה שבטי ישראל, כמסופר בספר יהושע" (יגאל ידין "חצור" עמ' 82). "בתוך השריפה נמצאו פסלים שהושחתו במתכוין[4] בעיקר ע"י כריתת הראש והידיים. פסלים מצרים וכנעניים. הרי שהכובשים לא היו מצרים ולא כנעניים. ואינם מגויי הים כי לא נמצא אפילו חרס פלשתי אחד" (אמנון בן תור, מצוטט ב"על אתר" תשסא' מאת י. אליצור). "החפירות בחצור הוכיחו בוודאות מוחלטת שהמסופר במקרא על חשיבותה של העיר הזאת בסוף התקופה הכנענית כראש כל הממלכות האלה ובירת כנען נתאמתו בהחלט כי לא זו בלבד שבתקופת כנען היתה חצור עיר אדירה בעלת חשיבות יתירה.. יש התאמה בין המסופר במקרא על תולדותיה של חצור לבין הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במקום" (מחנים לא' עמ' 21 פרופ' ב. מזר). "מרכזיות חצור עולה גם בספר החלומות הבבלי וכן מתעודות נוספות" (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 132). למשל מכתבי מארי (שם עמ' 18).

כתבי אל עמרנא מספרים על הכיבוש: בכתבי אל עמרנא נזכר "ישויא" (קויפמן ח"ד 7). "שוב יש לראות במכתבי אל עמרנא עדות לחדירתם המתמדת של שבטים עבריים בהמוניהם, ואולי גם לחדירתם וכניסתם של ראשוני הגלים הישראליים לארץ ישראל" (אנצ"מ ערך א"י עמ' 693). "מכאן שבראשית המאה היד' לפנה"ס עלה גל של חפירו.. יש לשער שבגל העולים האלה היו כמה משבטי בני ישראל ואין ספק שביניהם היו אותם שבטים שהתיישבו לאחר מכן בעמקים האלה ובעיקר יששכר ואשר, קריאותיהם הנואשות של שליטי ערים שונות אל פרעה מלך מצרים שישלח להם חיל עזרה לא נשאו פרי" (שם עמ' 782), ראה שם את משמעות הקריאות הכנעניות לעזרה המוזרות לכאורה, אפשר גם שבקשה של כמה עשרות אנשים, מתכוונת ל'יחידות עילית' המתמחות בהגנה על ביצורים, או בביצורים, וכדומה.

גזר ולכיש - הידיעה ביהושע י שמלך גזר ניסה לשוא לעלות לעזרתה של לכיש, מחוורת ע"י הידיעה מכתבי אל עמרנה כי היו קשרים מיוחדים בין גזר ללכיש (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 158). במקרא מסופר כי במלחמת הצפון בראשות יבין השתמשו הכנענים וביניהם מלך אכשף (יהושע יא א – ד) ברכב מלחמה. והנה באגרות אל עמרנא אנו קוראים כי אחד משליטי הדרום כותב באגרתו לפרעה כי שליט אכשף יביא לעזרתו רכב מלחמה (אטלס דעת מקרא עמ' 128).

יריחו: לא נמצא שריד וזכר לישוב כל שהוא מן המאה היג' לפנה"ס והישוב הקדום יותר שתאריכו המאה ה14 לפנה"ס היה קטן ועלוב כמעט זניח ולא מבוצר כמו כן לא היה כל אות לחורבן.

30) מן הכתוב כאן: 'לא נמצא שריד וזכר לישוב', וכן 'לא נמצא כל אות לחורבן'. אות הוא כי נמצא גם שריד לישוב, וגם אות ומופת לחורבן. ורק נזכיר כי מקובל שיריחו היא העיר המבוצרת הראשונה בעולם והישוב בה החל ב3000 לפני הספירה. ["הוכיחו החפירות ביריחו שבמקום זה עמדה אחת הערים הקדומות ביותר שבמזרח התיכון. עיר שראשיתה בתקופת האבן כנראה באלף השמיני לפני סה"נ בשחר התעוררותה של הציביליזציה האנושית בחבל ארץ זה" (ארץ ישראל בתקופת המקרא י. אהרוני עמ' 4)]

הארכיאולוגית קתלין קניון  שחפרה את יריחו  כותבת("חשפנו את יריחו" עמ' 197) "ע"פ כל חוקי הבקורת ההסטורית עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור על כבוש יריחו כאותנטיות שכן ברי כי היה זה מאורע רב חשיבות בשלטון הישראלים בארץ ישראל, ועל פי רבוי הפרטים ניכר כי היה זה ספור נאמן.. חורבנה של יריחו מתקופת הברונזה התיכונה כבר תואר לעיל, על גבי ראשיהן המטים לנפול וההרוסים של החומות ועיי המפולת שבתוך החדרים מצויה שכבה מפתיעה ביותר עוביה כמטר וכולה רצועות של אפר שחור חום לבן וורדרד אין היא אלא סחף של בנינים במעלה התל, סחף זה מעיד על תקופה שבה נתנה לאיתני הטבע חירות גמורה ביריחו.. בתי יריחו מתקופת הברונזה המאוחרת נעלמו כמעט כליל.. במרבית שטחה של פסגת התל נעלמו אפילו בתיה של העיר מתקופת הברונזה התיכונה שודאי היתה רבת אוכלוסין.. עובדה מעציבה היא כי מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת שבתוכה חלה התקפת בני ישראל על פי כל חשבון שהוא לא נותר שריד.. יכולים אנו לנחש כי רעידת אדמה היתה זו.. שאר קורות יריחו אינן אלא פרק חתימה לפרשת גדולתה כעיר ודבר זה מתיישב עם הספור המקראי יהושע אמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, האיש הראשון לפי הספור המקראי אשר הפר את האלה ונענש על בנין העיר מחדש היה חיאל בית הלחמי[5] בימי אחאב ע"פ המקור הזה עמדה יריחו עזובה מיושביה קרוב לארבע מאות וחמשים שנה השפעתם של איתני הטבע על העיר שהיתה הרוסה ביותר לפי המשוער היא שגרמה כנראה למרבית החישוף שהחפירות הוכיחוהו בראיות רבות". וראה קויפמן: (ח"ד 323) "החפירות הוכיחו שהחומות נפלו כלפי חוץ עקב איזו קטסטרופה".

ונזכיר כי בספר יהושע מסופר שחומות יריחו נפלו תחתיהם בנס, בשעת כיבוש בני ישראל.

"הממצא הארכיאולוגי ביריחו פותח פתח לסברה שנחרבה עיר זו בשליש השני של המאה היד', וכנראה אין חורבן זה אלא חוליה בשרשרת מסעיהם וכיבושים של שבטי בני יוסף אשר חדרו מדרום עבר הירדן לערבת מואב ועברו בהנהגתו של יהושע בן נון את הירדן ליד גלגל, לכדו את יריחו.." (אנצ"מ ערך א"י עמ' 694).

בהקשר לפקפוקים שהועלו בזמן האחרון: תל יריחו היה מיושב בתקופת כיבוש יהושע כפי שהראה כבר גרסטנג (J. Garstang, The Story of Jericho, London 1948), החומות אמנם מיוחסות לתקופה קודמת, אך אין מניעה שהשתמשו בהם גם לאחר מכן, כפי שאירע בחצור, כך דעתו של י. ידין (בספרו הארכיאולוגיה של א"י). וכן מעלה מחקר מעודכן (Bronze Age, Worminster 1986. P. Bienkowsky, Jericho in the Lat). אך לומר כי בזמן יהושע לא היה ישוב ביריחו זוהי בדיחה שהיתה מאד מוצאת חן, מן הסתם, באזניו של מלך יריחו שראה את חומת עירו נופלת תחתיה ב'רעידת אדמה' שקרתה ב'מקרה' לאחר שבעה ימים של הקפות. ידיעה נוספת בנושא התפרסמה ב'ידיעות אחרונות' 23.3.90, על מחקרו של הארכיאולוג ד"ר ו. בריאנט מאוניב' טורונטו, שהתפרסם באותם ימים ב"ביבליקל ארכיאולוגי ריוויו", בו הוא טוען שהוכיח את נפילת חומות יריחו במאה היג' לפנה"ס, ואת העובדה שהחומות נשרפו באביב, כשמחסני התבואה היו מלאים, כמסופר בתורה.

העי: באתר כולו לא התגלה ולו חרס יחיד או כל רמז אחר שיעיד על ישוב מתקופת הברונזה המאוחרת. העי לא היתה מיושבת בתאריך המיועד לכיבושה בידי בני ישראל.

31) מדהים! באתר כולו לא התגלה ולו חרס יחיד, אך מנין לנו היכן הוא האתר של העי, בזמן שעיר בשם זה לא היתה בזמן הישוב הישראלי דהיינו למעלה משלשת אלפי שנה, זהו שמה הכנעני העתיק שלא שרד. ולפי הטענה הנוכחית כי כל מעשה זה לא היה, אם כן מעולם לא היתה עיר בשם העי, ומנין לנו למצוא לה מקום ולקבוע שדוקא שם לא היתה?

ובכן, הסוד הוא כדלהלן: ישנו באיזור המשוער של מיקום העי לפי ספר יהושע, תל בשם "א-תל". המשמעות של "התל" בסתם, מזכיר את "העי" בעברית, ז"א מקום חרב ושומם, תל חרבות. לפיכך: גם בזמן יהושע היה המקום שומם, והסיפור סביבו הוא איטיולוגיה בלבד. סברה נאה, אולי. אך רחוקה הדרך מכדי לתקוף מכחה.. אהרוני (א"י בתקופת המקרא עמ' 107) כותב כי "אי הימצאות שרידי עיר כנענית בא-תל אינה הוכחה חותכת נגד הזיהוי". כלומר: הזיהוי אינו ודאי, אלא שמתוך הנחה כי אפשר שספור המקרא אין יסודו במציאות, רק בהימצאות התל, אפשר לזהות לשם כך גם תל בלי ישוב כנעני. כך הבין את הדברים מי שעיבד וקבע אותם, אך כיצד מגיע ספור זה לספרים הפופולאריים כהוכחה?

ובכלל איזה הגיון יש שבעטיו של תל עזוב מזה אלף שנה, שכמוהו היו רבים בכל התקופות, תיבדה אגדה שלמה על מלחמה ארוכה ומסועפת, על כישלון במלחמה הראשונה, ואפילו אברהם אבינו יוצג כמי שעשה הכנות לכיבוש העי (בראשית יב ח, יג ג), כל זה בעטיו של תל אומלל וחרב, האם באמת בני ישראל לא ידעו איזה ערים נכבשו, או שידעו ורימו את עצמם.

במקום אחר (בספר הנ"ל עמ' 227) יודע אהרוני דוקא, כי א-תל מזוהה כגבע הצפונית ע"פ איזביוס. ובאמת כבר הוכיח א. גרינץ כי א-תל אינה יכולה להיות העי (מוצאי דורות, ירושלים, 1969, עמ' 278). זאת מבלי להביא בחשבון את תיארוכו של עציון (התנ"ך האבוד) המוצא את תל העי המדובר כנחרב בידי יהושע[6].

אפשרות נוספת: את העי הציע י' בן נון לזהות בחרבת מרג'מה. ראה את כל הסימוכין במאמרו[7] (י' בן נון, "בא על עית": פתרון חדש לזיהוי העי', מחקרי יהודה ושומרון-אריאל, הכנס השני, תשנ"ב, עמ' 289 – 278) מקום זה היה מיושב בתקופת ההתנחלות (ע' מזר, 'ביצורי העיר הישראלית בח'רבת מרג'מה שבהרי אפרים', ארץ ישראל, כג (תשנ"ב), עמ' 193-174).

ישנה גם האפשרות של נדידת שם, כמו שנתבאר לעיל לגבי חשבון.

גבעון: "עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה"– לא התגלו שרידים מתקופת הברונזה המאוחרת המיוחסת לכיבוש.

32) "החפירות הארכיאולוגיות מעלות עדות ברורה לכך שעיקר הכיבוש הישראלי באזורי ההר והשפלה חל במחצית השניה של המאה ה13 לפנה"ס וכפי שראינו לעיל מתאים תאריך זה למקורות המצריים ולזמן כבושו של עבר הירדן עם החלשתה של ממלכת ירושלים האמורית ועם נפילת חלקה הגדול של ממלכת שכם לידי השבטים העבריים השונים שבהם הסתייעה תחלה קמה באיזור ההר ממלכה אמורית חדשה שבראשה עמדה גבעון "כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה" (יהושע י ב). (תולדות א"י, תקופת הברזל א).

כמדומה שהארכנו די בדוגמאות, להראות שכל מאמר זה אינו אלא גיבוב של בורות בלתי נתפסת. ולו באמת היה כאן המקום, אפשר להכפיל את הנתונים בהרבה, ורק העדויות הארכיאולוגיות הרבות על הכיבוש המאסיבי תוך החרבת כל ערי הכנענים מוכיח על גיחה של עם שלם ממצרים שכבש בסערה את כל כנען.

ולקינוח, נוסיף כמה הערכות כלליות מאת הארכיאולוגים הגדולים:

ו. פ. אולברייט:

"המסורת העברית הלאומית עולה על כל המסורות הלאומיות האחרות בתמונתה הברורה על יסודות שבטיים ומשפחתיים. במצרים ובבל, באשור ובפיניקיה, ביוון וברומא – נחפש לשוא אחרי תופעה דומה.. בניגוד לעמים אחרים אלה, שמרו בני ישראל על תמונה בהירה באופן יוצא מגדר הרגיל של התחלות, פשיטות, הגירות מסובכות ושינויים קיצוניים, שהורידו אותם מהמעמד הרם בו היו בימי יוסף למצב של דיכוי מר אחרי מותו. היחס אל ספרי התנ"ך היה כאל יצירות מלאכותיות של סופרים ישראליים בימי המלוכה המפולגת.. והנה התגליות הארכיאולוגיות של הדור האחרון שינו יחס זה בתכלית". "אין זה המקום היחידי בו מדייק ספר מלכים יותר מן התעודות היתדיות מזמן המעשה". (מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 163).

י. אהרוני:

"מהימנות המקורות המקראיים.. כיום יודעים אנו שהמסורות הקדומות נמסרו מדור לדור בדייקנות מפליאה והעורכים השונים עשו כמיטב יכלתם להיות נאמנים למקור ולמסרו כלשונו.. יכלתם של הקדמונים לשמור מסורת מדור לדור עלתה לאין שעור על יכלתינו אנו.. המחקר הארכיאולוגי לימדנו שכמעט כל המסורות הקדומות שבמקרא מושתתות על עובדות הסטוריות.. כאשר מסופר במקרא על קרב, על כיבוש, או על ניצחון אל לנו לפקפק שקרב זה אמנם התקיים ואף פרטיו הטופוגרפיים מתאימים ודאי למציאות" (תולדות א"י כרך א' עמ' 137)

נ. גליק:

"ימים הרבה עסקתי בארכיאולוגיה מקראית ועד היום לא הוצאתי ממעבה האדמה שום חפץ לא חשפתי עיר קדומה ולא נזדמן לי לראות דבר ארכיאולוגי כל שהוא שיהיה בו משום סתירה כביכול לדברי המקרא.. עד כה הדגיש תמיד המחקר הארכיאולוגי בארצות המקרא את אמיתות של הזכרון ההסטורי העצום הכלול בדפי המקרא המחקר הארכיאולוגי משמש את החקירה ההסטורית של תקופת המקרא" (נלסון גליק עבר הירדן המזרחי עמ' 41.)

ו. דורנט:

"ספור היהודים כפי שגולל בתנ"ך עמד במבחן הבקורת והארכיאולוגיה: כל שנה מוסיפה אישורים מתעודות מונומנטים וחפירות, עלינו לקבל את דיווח התנ"ך עד שיופרך" (וייל דורנט ההסטוריה של התרבות)

מ.צ. סגל:

"זה כמאתיים שנה שהחוקרים עוסקים בחקירת חבור התורה לפי השיטה האנאליטית הם מנתחים את פרקי התורה לנתחים נתחים וחוקרים את תכנו ותכונתו של כל נתח ונתח ואת זהותו ומוצאו, ההנחות ההסטוריות והפילוסופיות שעליהן יסדו החוקרים את כל שיטתם לפני כמאה שנה כבר הופרכו בימינו על ידי התוצאות של הארכיאולוגיה וע"י ההתקדמות של המדע והמחשבה הפילוסופית". (מסורת ובקורת עמ' 1).

ב. מזר:

"בסכום אפשר לומד שהממצאים הארכיאולוגיים בארץ לא זו בלבד שאינם עומדים בסתירה למסורת המקרא אלא אדרבה: משמשים הם חומר רב ערך וחשיבות להארתו של המקרא להכרת רקעו ההסטורי ולהבנת יתר של חיי העם והארץ מאז תקופת האבות ועד לימי שיבת ציון" (מחנים לא' עמ' 21).

י. אלדד:

"מחקרים אובייקטיבים הם הם המוכיחים כמעט מדי יום ביומו שרוב הנחות האנאליזה המפוררת והכופרת באמת ההסטורית של דברי המקרא אין להן יסוד מדעי, מחקר מוכיח כי מה שנראה היה בעיני חוקרים כאגדות דתיות או מיתוסים מקראיים הם הם מעשים שהיו" (ישראל אלדד, הגיונות מקרא, הקדמה).

י. ידין:

ידין בחפירות חצור: "מדריכינו הגדול היה התנ"ך כארכיאולוג איני יכול להעלות על הדעת רטט גדול יותר מעבודה כאשר היד האחת אוחזת בתנ"ך והשניה מחזקת במעדר".

אנצ"ע:

"עד לפני שנים אחדות היו רוב החוקרים רגילים לחשוב כי אין לספורי המקרא על אברהם ערך הסטורי.. כל ההשערות הלו חסרות היום נקודות אחיזה.. החוקרים נוטים איפה היום לראות באברהם אישיות שבמציאות ולחשוב כי התגליות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם המסורת הישראלית שלפיה באו אבותיהם הראשונים של ישראל מחרן" (ערך אברהם).

הנתונים שהעלו כל חשובי חופרי וחוקרי ארץ ישראל: אולברייט, נלסון גליק, יוחנן אהרוני, מיכאל אבן ארי, לזלי שנן, נפתלי תדמור, יהודה קידר, אברהם נגב, בנו רותנברג, רודולף כהן, זאב משל, עמוס קלונר, יורם צפריר. מציירים בדוחו"ת החקירה תמונה שלמה, כפי שהיא נראית בתנ"ך.

כך הסיקו הארכיאולוגים הגדולים, אך פינקלשטיין וסילברמן לא התרגשו משלל הנתונים, וכתבו ספר רדוד ומתפתל (ואף דעת אמת הרגיש בדבר, ותמה עליהם, לדוגמא, כיצד מציגים את כתובת סנחריב המאמתת את הצלת ירושלים, כמנוגדת לסיפור התנ"ך).

ולהלן דוגמא על ה'מקצועיות': פינקלשטיין הכחיש את פרשנותו של ידין לממצאי חצור כפי שנחשפו על ידיו בשנות החמשים, ואת כל 'ממצאי שלמה' ייחס לתקופת אחאב. נשלחה לשם כך משלחת מיוחדת לחפירה חדשה בתל חצור בראשותו של פרופ' אמנון בן תור מהאוניב' העברית כשמטרתה היא לבחון מחדש את פרשנותו של ידין, ומסקנת המשלחת: א. יחוס העיר הישראלית הראשונה בחצור למאה הי' הוא חד משמעי. ב. העיר שקדמה לישוב זה נחרבה בשריפה עזה ביותר. ג. באתר השריפה נמצאו פסלים כנעניים או מצריים שהושחתו במתכוין כגון שראשם נכרת.

(א' בן תור, 'החפירות המחודשות בתל חצור', קדמוניות, 111 (תשנ"ו), וכן הנ"ל, 'חפירות חצור לזכר יגאל ידין מטרות ותוצאות ראשוניות', ארץ ישראל, כה (תשנ"ו), עמ' 81-67; .A. Ben Tor and D. Ben Ami, Hazor and the Archaeology of the Tenth Century B.C.E.).

כן פרסמו הפרופ' מזר וברוינס בכתב העת סיינס (מאי 2003) תיארוך המבוסס על דגימות פחמן 14 בגלעיני זיתים ותבואה רבים שנמצאו בשכבות אלו. התיארוך קבע את השכבות לתקופת שלמה כפי זיהויו של ידין. [לטווח קצר אפשר להסתייע בפחמן 14].

על שאר תורותיו של פינקלשטיין – ראה בהתייחסות ל'מכתב לרב'.



[1]ידען נוקט כדוגמא את ספר דניאל שניתן להיווכח בזמן כתיבתו ע"פ דיוקו ההסטורי, ולמן המקום בו הוא מפסיק לדייק בפרטים ההסטוריים, יש להסיק כימשם ואילך מחבר דניאל מדבר על העתיד אותו לא ידע. 

ואין כאן המקום להרחיב בענין ספר דניאל, אך ההנחה כי נכתב בתקופה החשמונאית אינה מסבירה אותו הסבר הגיוני. מלבד השאלה מה ראו חכמים לקדש ספר זה שנכתב בימי החשמונאים, ולהתעלם מספרים רבים שנכתבו בימי החשמונאים ועוד קודם להם, וגם עליהם נקראו שמות גדולים וטובים מדניאל, מרדכי ואסתר, ברוך, חנוך, שלמה, ועוד ועוד. כך גם פלביוס (קדמוניות יא ח ה) מספר שהראו לאלכסנדר את הנבואה בס' דניאל שיווני עתיד להחריב את מלכות פרס. כן אפשר לשאול: מה ראו השבעים לתרגם את ספר דניאל כולו, שהרי תרגום השבעים נוסד בימי תלמי השני, עוד קודם לתקופת החשמונאים. דניאל נמצא כבר במגלות הגנוזות בעותק שנכתב לא לאחר 125 לפנה"ס, ידוע יחסם של כת ים המלח לבני ירושלים 'מורדי האור' וברור שלא היו מקבלים חיבור של בני אותו הזמן.

כן אפשר לסתור הנחות אלו מתוך המחקר הפילולוגי: "הארמית של ס' דניאל (וכן של עזרא) שייכת לארמית הממלכתית שהיתה הלשון הרשמית ושפת המו"מ והדיפלומטיה בממלכה הפרסית ובמדינות שהיו כפופות לה.. היו שטענו שהארמית של דניאל קרובה ללשון התרגומים.. טענה זו לא עמדה בפני הבקורת הוכח.. עדיין ניכרות בה צורות דקדוקיות שנתבטלו אח"כ בדיאלקט המזרחי.. נתהוה בבבל במאה ה6 לפנה"ס.. צורות לשוניות מסוימות בס' דניאל משקפות כנראה השפעה אכדית ז"א אינן מאוחרות מן המאה ה6 לפנה"ס" (אנצ"ע ערך דניאל).  וכן חסר בדניאל את היוונית! .(עי' אנצ"מ ערך מלים זרות עמ' 1079) זו היתה משאירה בלי ספק את רישומה לו היה נכתב בתקופה ההלניסטית.

גם הפירוש ה"פשטני" כי הדברים נכתבו לאחר מעשה מעוררים בעיות רציניות: הקטעים הקדומים יותר כתובים בצורה המוכיחה כי כותבם לא ידע את העתיד להיות בהמשך הדברים, אלא אך ורק את מה שנודע לו כעת, לפיכך הגיעו החוקרים למסקנה כי החזון המופתי והמדוקדק של דניאל נכתב בידי ארבעה מחברים בזמנים שונים, ולא עוד אלא שכל מחבר כתב את חזונו במספר כתיבות שונות, כשכל פעם לא ידע מה עליו להוסיף בהמשך.. זהו באמת "פשט" פנטסטי וגרנדיוזי לחזון אחיד! 

ובלשון החוקרים: "ארבעה מחברים לחלק השני של דניאל ואנו נכנה אותם על שם סדר פעולתם בשמות בעל גליון א' בעל גליון ב' בעל גליון ג' בעל גליון ד'. בעל גליון א' כתב פרק ז' חוץ מן הפסוקים וקטעי הפסוקים הבאים: ח, יא1 (מלבד התיבה באדין), שתי התיבות הראשונות של יא2 כ (מן ואחרי) כא,כב,כד2,כה. את אלו הוסיף בעלי גליון ד' ולפיכך אפשר לציינם בציון א4. בעל גליון ב' כתב זמן קצר אחרי טו' בכסליו 167 את פרק ח' חוץ מפס' יח' יט' שהם מעשי ידי בעל גליון ג' ועל כן נציינם בציון ב3 ופס' יג'יג' טז'כו'1כז2 שהם מלאכת בעל גליון ד וציונם ב4 בעל גליון ד' (ג4) י,א2 (כנראה) יא' א-ב, יב ה-ט, וחוץ מיב' יא-יב שנוספו לאחר שעברו שלש שנים ומחצה ועדיין הפסוקים א-ג לא נתקיימו. בעל גליון ד' כתב מלבד ההוספות הנזכרות שהוסיף על גליונותיהם של בעלי הגליונות  א' ב' ו-ג את פרק ט' שעיקר תכנו שיטת השבועות ואת מסקנתה שיזר בעל גליון ד' לתוך שלשת הגליונות הקודמים". (אנצ"ע ערך דניאל עמ' 691), הרי לנו שיטה "פשוטה" לדעת בבירור את המחבר וזמנו, מתוך הפסקה לדייק בפרטים ההסטוריים, ואשרי המאמין!

[2]עוד יותר מכך מציין ש.א. יהודה בספרו עבר וערב עמ' 7: לפי המיתולוגיה המצאים אלילת המזון היא פרה וארץ מצרים מחולקת לשבעה חלקים ולכל חלק היתה פרה הממונה על מזונה, ובקברה של נפרת אמרי אשת רעמסס השני אנו מוצאים ציור של שבע פרות, וכן בקברים אחרים במצרים.

[3]פרטים נוספים בבית מקרא א כ"ב 75, עי"ש לגבי החרטומים, בגדי שש, רביד הזהב, ופרטים רבים נוספים, בספר "עבר וערב" עמ' 9 בהקשר לנתינת טבעת המלך המוזכרת, ופני עולם המקרא עמ' 103 בהקשר לחגיגת יום ההולדת. ורנר קלר כותב "עליתו של יוסף לדרגת משנה למלך במצרים מסופרת בתנ"ך בדיוק של פרוטוקול.. ובדיוק כך מציירים ציירים מצריים על הקירות ועל תבליטים כל חגיגה שיש בה משום הטלת משרה על שכם מישהו" (עמ' 93).

[4]השחתת הפסלים ושריפתם באש הינה מצוה מן התורה במקומות רבים, כדוגמת: "מזבחתיהם תתצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפו באש" (דברים ז).

[5]במקום חיאל 'בית האלי' קניון קוראת 'בית הלחמי', כך מספר פעמים בספרה, מה שמלמד על מעוט ידיעתה בתנ"ך.

[6]ודוגמא קטנה על הזיהויים הארכיאולוגיים: היכן נמצאת אור כשדים? יש שזיהו אותה עם כותה הסמוכה לבבל, יש הגוזרים מ'אוררט', יש הגוזרים מ'אורהי' (אידיסה מצפון לחרן), יש מ'ארך', יש מ'מארי' (על גדות הפרת התיכון), יש מ'ארבאל' (דרום מזרח לנינוה), יש מ'אר' (מדרום מזרח לארך), מסקנתו של וולי היא שאור שכנה בתל אל מוקיר (קאסוטו עמ' 186). אולי יש לקורא עוד רעיון?

[7]ועוד דוגמאות לזיהויים מוטעים שהולידו עובדות בשטח: דביר - אולברייט זיהה את דביר שבדרום (יהושע י לח) שנלכדה בידי עתניאל בן קנז והיתה עילה לקבלת בתו של כלב מנהיג בני יהודה (שופ' א יא) עם תל בית מירסים שבשפלה, תוך שימת המקרא כלא מדייק בפרט זה [וכך מצא את מקומו קיבוץ "דביר" במקום]. אף בסקר 1968 זוהתה דביר מחדש בחורבת רבוד מדרום לחברון במקום המתאים בדיוק לתיאור במקרא. (ראו מ' כוכבי, חפירות ומחקרים (ספר ש' ייבין), תל אביב תשל"ג, עמ' 76-49; י' ידין, ארץ ישראל יג (תשל"ז), עמ' 91. סקר תשכ"ח (1968) ביהודה, נערך בראשותו של מ' כוכבי).

גת – ממערב לעזקה לשוכה ולעמק האלה (ש"א יז נב) עיר מרכזית בעימות הפלשתים עם יהודה וישראל (יהושע יג ג, ש"ב ח א, דה"א יח א). זוהתה עם תל ערני [בין לכיש לפלשת] ובעקבות הזיהוי צמחה העיר קרית גת במקום. אלא שלאחר זמן התברר כי אין בתל ערני כל שכבות ישוב מתקופת ההתנחלות והשופטים, שבו וזיהו את גת בתל צפית.