תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

הנבואה

הנבואה

 

הרמב"ם כותב תפקידו של הנביא כגון שיקרא לבני אדם לעבוד את ה' ויצוה על מצוותו.. והוא כמין משגיח רוחני בישיבה.

הרמב"ם כותב כי נבואה רעה אפשר שלא תתגשם כיון שייתכן ויעשו תשובה. ולפ"ז אפשר לבדוק נבואתו רק כשהיא לטובה, אבל גם על זה מצינו לגבי יעקב אבינו שירא 'שמא יגרום החטא', אבל זהו דוקא בנבואה ליחיד.

1) כאשר אדם נבער חסר כל גישה לנושאים עמוקים כדוגמת נבואה ניגש לעסוק במה שאין לו השגה, ברור כי הנביא מצטייר בעיניו כמין "משגיח רוחני בישיבה". מבחינתו אין הנבואה אלא דברים הנאמרים בכדי שיבדקו אותם, כל משפט היוצא מפי הנביא נאמר בכדי שירוצו כל שומעיו ו'יבדקו' אותו לפי כל הקריטריונים. אך לא כך פני הדברים: הנביא הוא מנהיג דורו, לא רק בחכמתו, אלא גם משום שיש לו השגה ברצון האלהים, והוא יודע מהו רצון האלהים מבני האדם בדורו, מה טוב ומה רע, ואלו השלכות עלולות לצאת מפעולות שונות. לשם כך שלח ה' את עבדיו הנביאים, שבזכותם שרד עם ישראל את אלף השנים הראשונות לקיומו, ובזכותם הפכה תורת ישראל קנין צאן ברזל של האנושות כולה עד היום.

הבדיקה לא נועדה בכדי להעניק 'הסכמה' לנביאי האמת, כל סביבתם הכירום כ'איש אלהים קדוש' (מלכים ב ג), הם היו ענקי רוח בעל שיעור קומה בלתי נתפס, את זה מבין גם כל חוקר מתוך קריאת כתביהם, ואין על כך ויכוח. ישעיהו הנביא אינו זקוק לשום אישוש מחקרי בכדי להיווכח שאישיותו היתה חיובית ולא היה שקרן.

הבדיקה המוזכרת בתורה באה בהקשר לנביא שקר, תופעה שהיתה מוכרת בכל הדורות עד לדורינו זה, אדם בעל דמיון וחזון מתנשא, וחכמים המכירים בערכו האמיתי מבקשים למנעו, על מקרה זה אמרה התורה כי העובדה שדבריו לא יתקיימו תוכיח את שקרו.

ברור שישנם נבואות בספרי הנביאים שאינם עומדות בקריטריונים של בדיקת נביאי שקר, בודאי לא לאחר אלפיים שנה, ולא אנו הסמכנו את ישעיהו וירמיהו לנביאים. בני דורם שהכירו את קומתם הרוחנית, ושמעו מהם עוד מאות ואלפי נבואות בכל ענין וענין עמם דברו, הם שראו בחוש את כחם האלהי. בספרם אנו מוצאים רק נבואות שיש בהם ובתכנם לימוד לדורות.

אף על פי כן, נבואות רבות ניתנות ל'בדיקה' גם במונחים השטחיים של ידען, שאינו מבחין אלא בין "אפשר שלא תתקיים" ל"תתקיים", אך האם נבואה לרעה, עליה כתב הרמב"ם שאפשר שלא תתקיים אם ישובו בתשובה לא ניתנת להיבדק? הלא אפשר שלא תתקיים - רק אם באמת חזרו בתשובה, אבל אם אנו רואים את מושא הנבואה עומד ברשעו ואף מוסיף כהנה וכהנה, הנבואה ותוקפה שרירים וקיימים, ואף אדם לא יוכל לטעון שחזר בתשובה – הנבואה מוכרחת להתקיים. כמו שמצאנו נבואות רבות מאד שהתקיימו במדוייק, חלק מהם תוזכרנה בהמשך בהתייחסות למאמרים השונים ולפרשיות השבוע. מהן נבואות שאינן צריכות 'בדיקה' משום שהם חוזות במדוייק את העתיד בצורה שאיש לא יכל לחזות.

החילוק בין נבואה ליחיד לנבואה לרבים אינו כלל ברזל החל על כל קבוצה של יותר מעשרה אנשים, אלא שבדרך כלל הנבואה ליחיד מתחשבת במצבו האישי ובפרטיו, ואינה עוסקת בגורלו של עם הנמצא בתהליך מסויים.

ודברי הרמב"ם צריכים עיון שדרשו חכמים עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה, מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע אלא שגרם החטא. שירת הים נבאה על הגאולה השניה והיא נבואה לטובה, ובכל זאת לא התגשמה משום החטא!

2) ואין כאן שום נבואה, שהרי שירת הים איננה אלא שירה ששרו משה ובני ישראל, ולא מצאנו בשום מקום נבואה בדרך רמז, וגם לא ברור שהיה מובן רמז זה לבני ישראל ששמעו את השירה. אלא מכיון שנכתבו הדברים בתורה דרשו מכאן חכמים, כדרך שדרשו דברים רבים ממקראות. דרשות כאלו אינם נתונות לבדיקה, ואינם שייכות לדברי הרמב"ם כלל.

מלבד שנבואה זו כלל לא התבדתה, ואנו עדיין עומדים ומחכים לה. כל הנבואות שבתורה ובנביאים לאחרית הימים מבטיחות נס כדרך שנעשה בימי יהושע ואף הרבה יותר. נבואות אלו אינן מוגבלות לשום זמן[1], ואינן אומרות אלא דבר אחד: בשלב מסויים, כאשר עם ישראל ישוב אל ה' הוא יזכה בגאולה שלמה ונצחית. דבר זה דרשו חכמים על כפל הלשון בשירת הים, כשם שיציאת מצרים היתה העברת העם וגאולה נסית ונצחית משעבוד מצרים, כך תהיה גאולה נוספת נצחית ומושלמת. וזהו שאמרו שראוי היה להיות כך בבית שני, אלא שלא זכו ישראל, ואנו מחכים ועומדים עד שתבא הגאולה השלמה שהיא בודאי תהיה לפחות כ'נס שבימי יהושע'.

וכן נבואתה של חולדה נתבדתה שאמרה ליאשיהו "הנני אוספך על אבותך ונאספת על קברתיך בשלם ולא תראינה עינך בכל הרעה".

3) ידען יודע כי חולדה אמרה "הנני ולא תראינה עינך בכל הרעה", כביכול יאשיהו בא לשאול בהקשר לעתידו ואחרית ימיו, וחולדה הבטיחה לו סוף טוב. אך השמיט את תחלת הפסוק, ואת סופו קטע באמצע משפט: "דברתי על המקום הזה ועל יושביו להיות לשמה ולקללה.. לכן הנני אוספך על אבותך ונאספת על קברתיך בשלם ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה ועל יושביו" המדובר על הרעה הבאה על ירושלים ועל המקדש. ברור כי לו יאשיהו היה בוחר להתאבד לא היתה לנו קושיה מנבואת חולדה, ולא ניטלה ממנו הבחירה, ואכן מעשה זה שעשה – לצאת לקראת פרעה נכה, היה כהתאבדות. וראה ב'עזרא החיצוני' (א כו) כי ירמיהו הנביא התנגד למעשה זה של יאשיה וניסה להניאו.

וכל בר דעת מבין שבכל ההגבלות הללו לעולם אין אפשרות לבדוק אם נביא אמת הוא או שקר. ואכן התוספות ביבמות נ. כתבו "על כרחך אין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות אם לא היה חטא" [([כי הנביא דיבר על יאשיהו נכד חזקיהו, וכיצד איים הנביא בעונש מות בלי בנים על חזקיהו]). ודברי התוספות הם כלליים להסבר בנבואה, שהנביא מנבא רק מה שראוי להיות ולא מה שיהיה באמת! הנה תראה איך לדברי התוס' והרדב"ז (שנבואה לטובה יכולה להתאחר) כל בדיקת הנביא נפלה לבירא עמיקתא.

4) שוב חרד ידען לאפשרות לבדוק כל דבר שיצא מפי הנביא, אך למי שאינו מאמין ואינו רוצה להאמין לא יעזרו גם שום בדיקות, שהרי תמיד יוכל להגדיר את כל מה שאינו חפץ לקבל כ'דברי הבלים' ולהוכיח מכח הכינים והקרציות, וכן שמצא טעות ב'מכתב מאליהו'. והמאמין בנבואה, אינו צריך לבדוק כל מלה מפי הנביא, ודי בכך שהוכר כנביא מכח דברים רבים שאמר והתקיימו.

והאמת כי אפשר ואפשר לבדוק את רוב הדברים שאומר הנביא, למרות ההגבלות התיאורטיות, הרבה פעמים במציאות לא ניתן להתחמק מבדיקה. נכון הדבר שנבואה יכולה להתאחר, אך זהו במקרה ולא נאמר בה תאריך[2]. נבואת ירמיהו לגאולת ישראל לאחר שבעים שנה לא יכלה להתאחר, שכן לאחר שבעים שנה אין אפשרות "גאולה לאחר שבעים שנה". נבואה זו הינה נבואה מופלאה שיש עליה עדויות רבות[3], ואף אדם לא היה יכול לצפות מראש תקדים שלא אירע מעולם בהסטוריה: עם שגורש מארצו וחזר אליה כעבור שבעים שנה. הצהרת כורש והשיבה לארץ היו אירוע ברור של קיבוץ גלויות, ומה שחשב דניאל אינו רלבנטי לאחר שהאירוע ההסטורי הברור אכן אירע בזמנו.

הגם שבאופן תיאורטי התגשמות נבואה יכולה להתאחר, כל זאת כשהגורמים הפעילים בה עדיין קיימים, כגון אם מובטחת לאדם מסויים הבטחה טובה, היא יכולה להתאחר כל זמן שאדם זה קיים. והוא הדין בממלכה, בית, מקום, וכל כיוצא בזה.

נבואה לרעה מתבטלת – אך בתנאי שעשה תשובה, כנזכר לעיל. בנבואה לטובה אפשר לחשוב שיגרום החטא, אך כל זה בנבואה שאין טעמה ונימוקה עמה, שאז אין אדם יודע באיזו זכות קיבל את ההבטחה ואם זכות זו עדיין עומדת לו. אך נבואה המובטחת בזכות דבר מסויים, ודבר זה עדיין קיים – אין סבה להסתפק בה, אלא אם כן האדם יורד ממדרגתו ומתיחס בצורה שונה לתורה ולמצוות.

כל אלו בנבואות לטוב ולרעה, אבל הלא היו מתיעצים עם הנביא בכל פרט ופרט איך וכיצד לנהוג, לא לטובה ולא לרעה אלא ידיעת העתיד והעולם.  נבואות רבות מאד הם הדרכות והכוונות, לא מחמת עונש ולא בתור שכר.

כל סוגיית הבדיקה אינה חשובה כל כך. לעניננו חשוב יותר מה שמביא מדברי התוספות כי "על כרחך אין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות אם לא היה חטא", [בעקבות ישעיהו ליבוביץ שהיה חוזר על משפט זה כמנטרה בכל ספריו מכתביו ומאמריו], ומצא בהם "ענין הכללי להסבר בנבואה". אך הענין כאן כבכל הנבואות: נאמרה נבואה על גדולת יאשיהו שיצא ברבות הימים מבית דוד, והדבר תלוי כמובן בזכותם של בית דוד, שהרי לא יעלה על הדעת שאם יבחרו בני דוד להרשיע ולסטות מן הדרך גם תהיה מובטחת להם גדולה זו. כך באם אחד מנושאי שושלת בית דוד החליט שלא להביא ילדים לעולם [זה היה חטאו של חזקיה לפי הגמרא ביבמות שם], אין הנבואה נוטלת ממנו את הבחירה, ויכול לגרום החטא שלא תתקיים הנבואה. ברור הדבר כי חטא יכול לקלקל נבואה. אך לו לא היה חוטא חזקיהו, כפי שבאמת בסוף שב בתשובה ונשא אשה על מנת להביא צאצאים, מוכרחת היתה הנבואה להתקיים.

בא וראה כמה סכלות יש בהצבעה על נבואה זו ש"על כרחך אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות", וללמוד מכאן כי אי אפשר לבדוק את הנבואה. שהלא אחרי שהתעשת חזקיה ונשא אשה, יצא באמת מצאצאיו אדם בשם יאשיהו ועמד על המזבח וניתצו כדבר הנביא, עד שהעם הזכירו את נבואת הנביא הקדמון שצפה כל זאת מראש, זיהו את קברו, וראו את התגשמותה (מלכים ב' כב'). האם התגשמות נבואה זו אינה 'בדיקה' כדת וכדין של דבר שאיש לא היה יכול לצפותו? הזכרת אירוע ברור במיקום מדוייק ושמו המדוייק עם יחוסו של מבצע האירוע. בסופו של דבר לא גרם שום חטא, והנבואה התגשמה בצורה מופלאה. ומכאן למד ידען כי אי אפשר לבדוק את הנבואה..

חז"ל במגילה יב. אמרו שדניאל טעה בחשבון שבעים שנה לגלות בבל, נמצא שירמיה לא דיבר ברור כדי שנוכל לבדוק אם נתקיימה נבואתו, וכבר הקשה רבי יהודה הלוי קושיה זו, ותירץ שירמיה לא נתנבא אלא שישובו לארצם, וכך דרכם של רבותינו להתאמץ ולפרש ולתרץ דברי הנביא, שקבעו חכמים מראש שהוא נביא אמת, בכל מילי והעיקר שיראה כאילו נתקיימו דבריו.

5) לעיסה בלוסה כזו לא היה מן הדין להתייחס כלל, אבל מה נעשה וכל בורות אפשר להלביש במחלצות, כשם שכל אפס ניתן להציג כידען. ירמיה לא דיבר ברור, וריה"ל ניסה להסביר כיצד טעה בזה דניאל, וכך דרכם של רבותינו להתאמץ ולתרץ דברי הנביא אחרי שקבעו מראש שהוא נביא אמת. אך האם השאלה היא אם ירמיהו נביא אמת? והלא נבואת ירמיה אכן התגשמה והתבררה כאמת. הנדון היה רק כיצד קרה שטעה דניאל, והסבר ריה"ל גם הוא ברור, כי ירמיה לא הזכיר בנבואתו כלל את בית המקדש רק שיבה לארץ (ודניאל לא טעה בפועל, רק מספר מה חשב מתחלה). אך רבותינו הם עושים הצגה כאלו ירמיה הוא נביא אמת, כיון שהחליטו כך ביניהם מראש..

ראיה נוספת לדברינו במלכים א יג' א' על הנביא עדו שטרפו האריה, וכתב הרשב"א ח"א יא' כי הנביא שדבר עמו היה נביא אמת שנעשה נביא שקר. הרי לך אפילו בנביאים שהיו מוחזקים לדוברי אמת נמצאו נביאי שקר. ואם בנביאים נפלה שלהבת מה יענו ההדיוטות?

6) ובעוד אצל ידען 'מה יענו ההדיוטות' הינה שאלה, אנו לצערינו רואים מה 'עונה ההדיוט', במקום לראות כי אכן ה'בדיקות' הועילו, ונתברר כי נבואת אותו הנביא היתה שקר ומי ששמע בקולו נהרג. ולא הלכו ישראל כסומים בארובה אחרי כל מי שטען שה' נגלה אליו, ואפילו שבאמת כבר הוכר כנביא, עדיין בדקו אחריו ואם נתברר שטעה או שיקר לא נהו אחריו. הוא עדיין מוצא בדבר חיסרון. ובאמת לכל אדם יש בחירה, וגם מי שהגיע לדרגת נבואה הינו עדיין בעל יצר הרע, ואין בכך שום חדוש.

ישעיהו ניבא שמדי תכבוש את בבל, אבל לא מדי כבשה את בבל אלא דוקא פרס.

כן התנבא שתהיה כמהפכת אלהים את סדום ועמורה, אבל בבל שגשגה עוד מאות שנים אחר כך, ואלכסנדר מוקדון מאות שנים לאחר מכן נפטר בארמון נבוכדנצאר.

7) על פי המסורת אלכסנדר מוקדון לא היה מאות שנים לאחר מפלת בבל אלא שלשים וחמש שנה לאחריה, [ראה במאמר על מגלת אסתר ועל השמיטות]. וגם לו היה הדבר קורה זמן רב לאחר מכן לא היה בכך פגם, זהו מאורע יחיד בהסטוריה שממלכה כבירה כבבל נהפכת לשממת עולם כסדום ועמורה, למרות שסביבה רוחשים עדיין החיים וממלכות עצומות נאבקות כובשות ושוכנות למזרחה ומערבה צפונה ודרומה, רק חרבותיה עדיין תל עולם כדבר הנביא! "הבנינים היו מוצקים וכבדים עד מאד, המקדשים והארמונות הוקמו ע"ג בסיסים מלאכותיים, שביסודם הונחו מליונים של לבנים, עביים של קירות הבנינים הגיע לכמה מטרים, בצידי הכניסות התנשאו מגדלים.. היא נחשבה העיר הראשונה שבנוה ידי אדם, מטרופולין שעוררה בריבוי תושביה ועצמת בניניה כבוד ומורא.. בבל היתה במשך אלפיים שנה בירתן של אימפריות שונות" (אנצ"ע ערך בבל) וכמה איוולת יש בדברי ידען, הכותב כי חרבן בבל היה דבר הגיוני לניחוש ע"י ישעיהו.

למען האמת בבל לא שרדה עד ימי אלכסנדר מוקדון, אלא שאלכסנדר ביקש לבנותה, אך דברי הנביא היו חזקים ממנו, וכך כותב סוואן האדין [הראשון שחקר את חרבות בבל]: "אחרי נבוניד שעשה לו שם עולם כמלך בונה.. אלכסנדר מוקדון ביקש להחזיר לבבל את זהרה הראשון אך הוא מת בטרם עלה בידו להוציא את רצונו לפועל.. מלאכת ההרס היתה מושלמת כל כך עד כי במקומות בודדים בעיר בגבעה הצפונית של בביל למשל לא נותרה אלא תבנית דמות העיר הנעלמה.. אכן נתקיימו כאן בפועל ממש דברי הנביא הקדמון.. אף בדואי לא יט שם אהלו, רק תנים ראיתי שם והם עולים מתוך מאורותיהם גם לאור היום. ומה מזעזעים את לבך אותה שעה דברי הנבואה בפי ירמיהו: "לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה נאם ה' לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם.. והיתה בבל לגלים מעון תנים שמה ושרקה מאין יושב.. חמות בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבהים באש יצתו ויגעו עמים בדי ריק ולאמים בדי אש ויעפו" מעולם לא קראתי את ספרי התנ"ך בעיון רב כל כך בענין רב ובערות רבה כבימים ההם אשר התהלכתי בין חרבות בבל ונינוה.. כיום מתרומם העולם העתיק הזה שנית זה מאה שנה מעפר ומאשר בכתב יתדות על גבי חומר שרוף את האמת אשר בפסוקי התנ"ך היקרים.. באחת הכתובות שנמצאו בהיכל הדרומי מספר נבוכדנצאר עצמו בדברים מפורטים על בנין היכל זה: "אני נבוכדנצאר מלך בבל בן נבו פלאסר מלך בבל, הארמון הזה מעון כבוד מלכותי על אדמת בבל אני בניתיהו.. מרדוך אל החסד ישמע לתפלתי .. ותכון מלכות זרועי לעדי עד", אך מרדוך לא שמע לתפלתו "נפלה נפלה בבל". (מתוך: תגליות הסטוריות, ד"ר א. פוירשטין ת"א 1962).

לענין מדי ופרס, חבל שלא בדק קצת במקורות לפני שקבע 'עובדות'. ודי היה לו להסתכל בפירוש האבן עזרא, שהוא מתפאר בו תמיד, וכך כתב אבן עזרא במקום: "הנני מעיר את מדי, כי מלך פרס שהוא כורש ומלך מדי שהוא דריוש התחברו שניהם על בבל, וזה מפורש בספר דניאל"[4]. וברור מהכנוי "פרס ומדי" החוזר פעמים רבות באסתר, כי היתה המלכות משותפת לשניהם. וזה רק מוכיח את אמיתות וקדמות כתיבת הנבואה, כי לו היתה נכתבת לאחר מעשה בודאי היה מוזכר גם שם פרס. [וראה קורות העולם עמ' 81 "בבל לא עצרה כח לעמוד בפני עצמתן הצבאית של מדי ופרס.. בשנת 539 כבש כורש את בבל". אנצ"מ ערך פרס עמ' 596: "הביטוי ממלכת פרס ומדי מלמד ששני העמים שותפים היו בשלטון". "אחשורוש נקרא במגלת אסתר דרך קבע מלך פרס ומדי, כינוי זה מתאים לתארו בתעודות בבליות במשך ארבע שנים" (אנצ"מ ערך פרס עמ' 618)].

וראה באנצ"מ ערך מדי עמ' 684: "נראה שהיתה מקובלת התפיסה שהממלכה המדית והאימפריה הפרסית יורשתה אינן אלא זו המשכה של זו, ועל מעמדם המיוחד של המדים ליד הפרסים מעידים הבטויים כגון דתי פרס ומדי או שרי פרס ומדי, גם הכינוי.. שמכנים את מלחמת היונים עם הפרסים בכתביהם של היסטוריוגרפים יווניים מעיד על כך".

סברא נוספת אומרת כי העברים הקדמונים לא הכירו כלל בשם 'פרס' שאינו מוזכר קודם הגלות, וכינו את שתי העמים האלו בעלי המוצא המשותף בשם מדי כפי שהם מוזכרים בלוח העמים (בראשית י).

וגם את גלות ממלכת ישראל לא ניבא נכונה, כי אמר שבעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, וגלו לאחר 21 שנה. והאבן עזרא שלא התרגש מטעויות הנביאים כתב "וכאשר הסתכלנו במקרא נמצא כאלו רבות [!].. ותחלת החשבון היה מיום הרעש ובספר מלכים ובדברי הימים כאלה רבות" (שמות יב מ). וכיצד יישבו זאת התוספות? מו"ק ז: היינו מנבואת עמוס אע"פ שישעיה אמרה. ומה ענין למנין השנים של ישעיהו אצל נבואות עמוס? אבל כך היא דרכה של אמונתינו קודם כל החלטנו שהוא נביא אמת, וכאשר יתברר שטעה בדבריו ניישב אותו בכל דוחק אפשרי ובלבד שלא נאמר שנביא שקר הוא.

מכל דברינו הנ"ל נמצינו למדים שאין בכל באפשרותינו לקבוע מיהו נביא שקר או נביא אמת, וא"כ מפי חכמים אנו חיים, וסימנך שלולי חנניה בן חזקיה נגנז ספר יחזקאל משום שהיו דבריו סותרין דברי תורה, חנניה מן התנאים היה ועשה ביחזקאל כבתוך שלו כדי שיתאימו לדברי תורה, ומי קובע מי הם החכמים וגדולי התורה? הרי זה הציבור עצמו.

ונסיים בדברי החינוך שא"א לסמוך על עד אחד משום שמא עלתה טינה בלבו, וכן נביא שהוא אחד אי אפשר לסמוך עליו.

8) ישעיהו מנבא על גלות אפרים, ומצרף סימן: "הנה לכם אות, הנה העלמה הרה ויולדת בן.. בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה, בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ושלל שמרון לפני מלך אשור". הרי שהגלות קרובה מאד לבא, בטרם ידע הנער הנולד מאוס ברע ובחור בטוב תיעזב האדמה, ובטרם ידע קרא אבי ואמי יכבוש מלך אשור את דמשק ושומרון. אין שום אפשרות לחשוב כי כוונתו שהגלות תבא בעוד ששים וחמש שנים, וכפי השם הסמלי במחזה "מהר שלל חש בז". בכדי להבין את המשפט "בעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם" יש לראות באיזה הקשר נאמר.

ישעיהו בא להניח את דעתו של אחז מן האיום שאימו עליו מלך ישראל יחד עם מלך ארם: "יען כי יעץ עליך ארם רעה אפרים ובן רמליהו לאמר: נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה.. כה אמר ה' לא תקום ולא תהיה, כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם. וראש אפרים שומרון וראש שמרון בן רמליהו אם לא תאמינו כי לא תאמנו". אך מה הנחת דעת יש בכך שבעוד ששים וחמש שנה יקרה משהו לאפרים, האם הנביא מרגיע את אחז בסגנון של "השמר והשקט אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלו – תוך שבעים שנה יקרה להם משהו"?

רמז לפתרון הדבר יש לראות בסיום "אם לא תאמינו כי לא תֵאָמֵנו", ישעיה רומז בזה לפרשה הסטורית שאירעה שנים רבות קודם לכן, והיתה ידועה לכל: "ויחזיאל בן זכריהו.. היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלים והמלך יהושפט כה אמר ה' לכם אתם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה כי לא לכם המלחמה כי לאלהים מחר רדו עליהם.. וישכימו בבקר ויצאו למדבר תקוע ובצאתם עמד יהושפט ויאמר שמעוני יהודה וישבי ירושלים האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו" (דה"ב כ' טו'). כיחזיאל בשעתו, עומד ישעיה ומניח את דעת המלך בהבטיחו לו שלא ייפגע מכל ההמון העומד מולו. ולכן השתמש בסיום זה מדברי יהושפט האמינו ותאמנו, האמינו בנביאים והצליחו. מכלל הן של יהושפט מוציא ישעיהו לאו, כשם שיהושפט כיוון בדברים אלו לדברי הנביא אותם שמעו העם אמש, כך רומז ישעיה לדברי נביא אחר אותו הוא מצטט.

המשפט "כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם. וראש אפרים שומרון וראש שמרון בן רמליהו - אם לא תאמינו כי לא תאמנו", אינו מתבאר כל צרכו מתוך מקומו. מהי המשמעות של ראש ארם וראשו של הראש, וכן ראש אפרים וראשו של ראשם. ואם הנביא מתנבא כאן על גלות אפרים וארם היה לו לכל הפחות לפתוח בענין גלותם. ברור הדבר כי הוא משתמש בציטוט מנבואה קודמת לו, ואינו אלא מזכירה באזני אחז, ולכן הוא מסיים "אם לא תאמינו כי לא תאמנו" – עליך להאמין לדברי הנביאים.

אף שאין אנו יכולים לדעת בדיוק מהי לשון הנבואה הקדומה עליה מדבר ישעיה, בולט הדבר שנבואת עמוס [בימי עוזיה לאחר הרעש] נאמרה בדיוק ששים וחמש שנים קודם לגלות אפרים, [את הקשר לנבואת עמוס מייחס ידען לתוספות, אך כבר מבואר הדבר בסדר עולם רבה פרק כח'] ובודאי אין זה מקרה. בפרט שדברי ישעיה מוכיחים בעליל שאין כוונתו לגלות רחוקה אלא לגלות קרובה אשר תרגיע את אחז מחששותיו – כמו שהוא בעצמו מתארך אותה עוד בטרם יגדל הנער.

ועיקר ענין נבואת עמוס בנושא הוא הקשר בין עונש וגלות ישראל, לבין עונש וגלות שכניה, אותם הוא קושר וחורז זו בזו בלשונות שוים: "על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו.. ושברתי בריח דמשק והכרתי יושב מבקעת און.. וגלו עם ארם קירה אמר ה' שלחתי אש בבית חזאל ואכלה ארמנות בן הדד.. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו.. הגלגל גלה יגלה ובית אל יהיה לאון.. יצלח כאש בית יוסף ואכלה ואין מכבה לבית אל"[5]. בשניהם הוא מזכיר את סבת החטא, ואת השריפה שתישלח בבית המלכות ממש, ובאופן כללי תאכל בעיר המלכות.

על כן יש לשער שהנבואה הקדומה היתה בערך כך: "בעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והכרתי ראש אפרים. בעוד ששים וחמש שנה יחת ארם מעם והכרתי ראש ארם". ועל כך בא ישעיהו ומזכיר: "כי ראש ארם – דמשק, וראש דמשק – רצין. ראש אפרים – שומרון, וראש שומרון – בן רמליהו" דהיינו שהנבואה הידועה שבעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם הולכת ומתגשמת, הלא ראש דמשק המדובר בה הוא הוא רצין, וראש אפרים המדובר בה הוא הוא פקח בן רמליהו. ואכן כך אירע: "ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית" (מ"ב טז).

את דברי האבן עזרא מבין ידען בסילוף זדוני, הסותר את הכלל 'כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי'. האבן עזרא "לא התרגש מטעויות הנביאים וכתב שמצינו במקרא כאלו רבות [!]". הדברים מגוחכים עד שכמעט ואין צורך לסתור אותם. כל מי שקרא מעט בפירוש אבן עזרא יודע שהאמין בנביאים ובהתגשמות דבריהם ואף דן בנושא במקומות רבים, וכיצד הפסיק להתרגש [!] מ'טעויות' [!?] הנביאים [!]. ודברי האבן עזרא מבוארים בדיוק כמו שנתבאר. שמצאנו במקרא בהרבה מקומות שנביא נוקב במספר שנים ידוע, שלא הוא יסד אותו, אלא שהיה ידוע מזמן שלפניו, בלא שהוא מסביר מפורש את הדבר, מכיון שכך היה מקובל. והאבן עזרא מסיים במפורש "ותחלת החשבון היה מיום הרעש", ומביא כמה דוגמאות לדבר.

אין לצפות מידען שינסה להבין את כוונת הנביא, כי הלא כמוהו כאבן עזרא, ובין השאר איננו מתרגש מטעויות הנביאים, וקל וחומר שאיננו מתרגש כשהנביאים אינם טועים.. העיקר הוא שנכריז כי "אין אפשרות לקבוע מי נביא אמת ומי נביא שקר", וכיצד תהיה לאדם אפשרות לקבוע דבר, אם אינו משתמש כלל בשכלו וביכולת השיפוט שלו?

[ולמען האמת, גם החוקרים שלא קבלו דרך זו, לא פטרו את דברי ישעיה כ"טעויות הנביאים", וכך כותב הד"ר יהושע גוטמן (אנצ"מ ע' אסרחדון): "בשנת 671 יצא אסרחדון למלחמת שמד על מצרים, לצדה עמדו כנראה.. וגם יהודה, אפשר שלאותה תקופה רומזת הנבואה שבישעיה ז ח ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, כי הנה ששים וחמש שנה בקירוב אחר מלחמת רצין ופקח ביהודה חלה מלחמתו של אסרחדון במצרים. גם ערי אפרים התקוממו כנראה נגד גדודי אשור בדרכם מצרימה, וייתכן שהזכרת עיר אפק בכתובת אסרחדון היא הד לאותם המאורעות, והתחברות זו של אפרים לאויבי אשור היא שגרמה כנראה לעקירתם של עוד בני מלכות אפרים מארצם" [הערה: סנחריב לא כילה את בני אפרים עד תומם, כמבואר במקראות במקומות רבים, כגון בפרשת מציאת הספר ע"י יאשיה (ראה גם אנצ"מ ערך גלות אשור). "יחת אפרים מעם" הוא בטוי המתאים לכילוי סופי והפיכתו של אפרים ללא עם, כמין מכה בפטיש על קריסת ממלכת ישראל].

ובהמשך עושה את עצמו כאילו שאינו מבין שהנדון אם לגנוז את יחזקאל לא היה נדון אם יחזקאל נביא אמת, שענין זה היה ברור לחכמים. אלא מחמת שיכול להביא מכשול ולגרום לטעות בהלכה רצו לגנזו, וכיון שחנניה יישבו בישובים שהתקבלו על דעתם לא היה חשש מכשול. ומה זה שייך לקביעה מיהו נביא אמת ומיהו אינו נביא אמת[6].

וידוע שגם דעת בעל החינוך היתה שא"א לסמוך על נביא אחד, וקל וחומר שאי אפשר לדעתו לסמוך על שני נביאים, כי שמא העלה ליבם פעמיים טינה, ולא דברו מספיק ברור בכדי שלא יטעה בהם ידען. וכמו שראינו שדעתו רחבה ונפשו יפה להבין כוונת האבן עזרא על בוריו, וקל וחומר שמבין דברי הנביאים לעמקם, ואינו מתרגש גם מטעויותיו של עצמו. בפרט אחר שסתר את דברי חכמים שקבעו במפורש שאין אנשים משקרים בדבר העתיד להיגלות. ואם טענות אלו אינם מספיקות, יש עדיין להוכיח הדבר מענין הכינים או השפנים..



[1]אם עם ישראל היה מתקן את דרכיו היתה יכולה לבא הגאולה השלמה עוד לפני חרבן הבית, כמו שאמרו חכמים שהיה חזקיהו ראוי להיות משיח, וגם במשך ימי השופטים והמלכות היו תקופות רבות של ירידות חדות הקרובות לכליון (כגון שליטת הפלשתים על ישראל בתקופות שונות עד השבתת ברזל מכל ישראל) ושל עליות הקרובות לחזון אחרית הימים (מלכות שלמה). ז"א ההבטחות אינם צריכות להתגשם דוקא בבית שלישי ובאחרית הימים, וכן אפשרי הדבר שיבנה בית שלישי ושוב ייחרב, והגאולה השלמה תהיה דוקא בבית הרביעי.

[2]הרמב"ן כתב כי למרות שנגזר על ישראל גלות של ארבע מאות שנה במצרים, נוספו עוד שלשים שנה משום חטאם. אבל אין זו נבואה לטובה לתאריך מסויים, אלא סך השנים שנגזרו עליהם באמת קבלו, ומה שנגזר עליהם עוד שלשים אינו שייך לענין. זה ש'גרם החטא' לבני ישראל במצריים, לא היה סוד, שהרי היו עובדי עבודה זרה.

[3]"בירוסוס העתיק מן הכתבים העתיקים דברים עם נבופולצר מלך בבל וכשדים ואמר.. ושרף את בית המקדש בירושלים ואת כל העם הוליך עמו בשביה והגלה אל בבל ואחרי כן שממה העיר זמן שבעים שנה" (נגד אפיון הוצ' מסדה עמ' כד). כפי שמעיד דניאל שראה בספרים את נבואת ירמיהו על שיבת ציון כעבור שבעים שנה, ועובדה זו היתה ידועה לכל דור שיבת ציון ככתוב בדברי הימים ב' לו'.

[4]ראה דניאל ה כח שאמר לבלשצאר מלך בבל "פרס מלכותך ויהבה לפרס ומדי", ואכן דריוש המדי קיבל את המלכות לאחר כיבוש בבל ככתוב בדניאל ו' (וכן ראה נחמיה יב כב). יש מזהים את דריוש המדי המקראי עם "אגברו" ההיסטורי, ראה: י"מ גרינץ מחקרים במקרא ירושלים תשלט' עמ' 266. ראה גם יוספוס קדמוניות (ספר עשירי יא' ד') המציין כי בספרי היוונים יש למלך זה כינוי אחר, ואכן בכסינופון "סיירופדיה" (א, 5, 2, ועוד) מסופר כל הספור באריכות. באנצ"ע ערך עזרא החיצון עמ' 790 נראה כי גם מסורת עזרא החיצון מוכיחה על קיומו של דריוש המדי.

[5]ודמשק נרמזת בעוד מקומות בדבריו: בני ישראל הישבים בשמרון בפאת מטה ובדמשק ערש.. והגלתים מהלאה לדמשק.

[6]כפי שכותב גם פרופ' הרן: "גניזה זו של חיבורים (יחזקאל קהלת ומשלי), אין לנו להבין כערעור על קדושתם, כשם שנטו חוקרים רבים להניח. אדרבה, קדושת החיבורים האלה היתה מובנת מאליה ואיש לא פקפק בה אפילו במשהו, אלא שהם נראו בלתי ניתנים לשימוש מחמת דבריהם הקשים", (במאמרו: "מבעיות הקנוניזאציה של המקרא", תרביץ כה' (תשטז') עמ' 267.