תיק ידען

דיון בטענות דעת אמת וירון ידען

עמוד הביתמי אנחנובין ויכוח לפולמוס"דעת אמת" - פרופילחוות דעת משפטית"שיטתו" של דעת אמתמשא ומתן?ידען ואנטישמיים אחריםהנבואהארכיאולוגיהכתבי הקודשמגילת אסתרשמיטההרביארבעת המיניםטלטולדיו סת"םברית מילהשיחת חכמיםפרשנות תלמודיתמליצת השירהמשנההמוסר היהודיהעם הנבחראלימות חרדיתגויים בהלכהמעמד האשהדברי חלומותהמתים מרגישים?גופו של ה'סנפיר וקשקשתמבנה העולםכדוריות הארץפאיהקדמה לקונטרסיםקונטרס 1קונטרס 2קונטרס 3קונטרס 4קונטרס 5קונטרס 6קונטרס 7קונטרס 8קונטרס 9דילוגי אותיותפרשיות השבועפרשיות בראשיתפרשיות שמותפרשיות ויקראפרשת במדברפרשיות דבריםמכתב לרביחזקאל סותר התורהמציאות ומשלמגיה בתלמודשאלות ותשובותפורום תיק ידען

מה לדעתך השפעתו של ידען על הציבור הרחב?
 מהותית ביותר
 בינונית
 אפסית
 מי בכלל יודע מי הוא?


חדש באקדמיה ליהדות

פרשיות בראשית

פרשיות השבוע

פרשת בראשית

הנה נביא ראייה נוספת שרבותינו כותבים דבריהם מדעתם, לפי ראות עיניהם ובעיקר לפי נטיית ליבם.. הרמב"ן, ניכר שרצה מאד לחשב שיבוא גואל בחייו אבל לא העיז, רק קרב זמן גאולה לזמנו ככל האפשר.. לפי דברי החתם סופר יבא הגואל בשנת 1790 למנינם.. הרמב"ן והחת"ם סופר כפו פרושיהם הפרטיים על הפסוקים ורצו לכפות את הפסוקים על המציאות.

188) מנסה לפרש את דברי החתם סופר בתשובותיו (ח"ו סא') שעל פי חשבונו יבא הגואל בשנת 1790 למנינם, ולא טרח אפילו לקרוא עד סוף העמוד ולראות במקום החתימה כי תשובה זו נכתבה בשנת תקסג' (1802), אך כמובן, ידען הבין את החשבון והחתם סופר חישב את הקץ לאחור.. גם הרמב"ן צפה את הקץ ל87 שנים לאחר מותו, מה שמלמד שרצה מאד שיבא קודם אבל לא העיז.. ומה בצע לרמב"ן לקרב את ביאת המשיח ליותר ממאה שנים לפני זמן כתיבת חיבורו לשם "נטיית לבו ופירושו הפרטי וכפיית הפסוקים על המציאות". ראה עוד על טעותו בזה, תגובה 419.

ענין "עץ החיים" מופיע אצל כל עמי העולם העתיק

188א) ברוב בקיאותו שכח ידען לציין היכן מופיע עץ החיים, ואילו החוקרים כותבים: "רבים היו נסיונות החוקרים לגלות זכר לעץ החיים בספרות המיסופוטומית.. אבל הטכסטים אינם מחייבים זאת", (קאסוטו), הרי שאין כאן אלא נסיונות שלא צלחו יפה. אך ידען כבר יודע כי אצל "כל עמי העולם העתיק" ללא יוצא מן הכלל כבר "מופיע" ענין זה.

 

פרשת נח

"בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש וכו' ויגברו המים על ארץ חמישים ומאת יום ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט" (ז' יא). מכאן מבואר שבזמן כתיבת התורה מנו על-פי החמה, ולא על-פי הלבנה כחז"ל..

פשוטו של מקרא מתפרש ככפתור ופרח לפי פירושינו, שבזמן כתיבת התורה מנו בני ישראל לשנת החמה בלבד, ובתקופת חז"ל מנו על פי שנת החמה וחודשי לבנה שקידשוה על פי הראייה. ואחר חתימת התלמוד קבעו את הזמנים בחשבון קבוע (ללא ראייה) על פי מחזור יט' שנים (ועיין קונטרס 6). ונראה שזו דעתו של אבן עזרא בפירושו בפסוק ג': "ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחילת השנה מתשרי [הרי] לא ניתנו המועדים ע"י נח".

189) וכיצד לומדים מימי המבול לתקופת כתיבת התורה? לפי הפשט כל זמן שלא ניתנה תורה, ובודאי לפני תקופת האבות לא היה קיים הלוח הישראלי המונה על פי חמה ולבנה יחדיו. וזה גם מה שכתב האבן עזרא כי לא נתנו המועדים ע"י נח, ותו לא. וכיצד מוכח מכאן שבזמן כתיבת התורה היה המנין שונה מתקופת חז"ל? (ועיין קונטרס 6). ולענין הוכחתו ה"מקורית" כבר עמדו עליה החוקרים במאה ה19, וראה י. גינזבורג (לתולדות המתמטיקה העברית, י. גינזבורג, כתבים נבחרים, הוצ' ניומן, עמ' 65) המביא את דברי חוקר המקרא מאהלר שהראה כי מפרשת המבול מוכח דוקא המנין לחמה ולבנה יחדיו (וע"ש שראייתו כבר רמוזה ברש"י).

ואם כבר נגענו בקדמות מנינינו, ההוכחה הניצחת לכך שהעברים מנו מאז ומעולם ללבנה ולא לחמה, היא הכנוי העברי לחודש "ירח" (למשל: דברים כא יג) על שם סיבוב הירח. וכן השם "חודש" על שם התחדשותו של הירח בכל חודש[1]. ובבראשית (א יד) כי גם השמש וגם הירח משמשים "לאותות ולמועדים לימים ולשנים". וכן נזכרת קביעת ר"ח ע"פ הראיה כבר אצל שאול ויהונתן ("יום החודש השני" שהיו שני ימי ר"ח ש"א כ 27). ראה עוד בזה בפרשת בהר תגובה 256-8.

"בימי המקרא נתבסס הלוח העברי על שנת הלבנה ואולם אף שהלוח היה מבוסס על שנת הלבנה הוא הושפע במדה רבה ממצבי השמש כפי שאפשר ללמוד מסדרך של החגים והמועדים, החגים חלים בימים קבועים ובחדשים קבועים של שנת הלבנה, אולם הם חלים תמיד באותן עונות של שנת החמה. אילו היו חוגגים את חג הפסח למשל על פי מחזור הלבנה בלבד בתקופת 34 שנים היה החג חל בכל אחת מעונות השנה", (האנצ' של התנ"ך ערך לוח שנה).

ü        "חשיבות יתירה יש לייחס לחוסר כל עדות בישראל לקיומה של תקופה בת חמשה ימים הנוספת בתום השנה ולפני ראש השנה כדי להתאים את השנה בת שנים עשר החדשים של 30 יום לשנת החמה. תוספת זו אפיינית ללוח המצרי", (אנצ"מ ערך שנה עמ' 200).

ü        "יש במקרא נטיה ברורה לצד החישוב הירחי. המעקב אחר השלבים השונים שבמילוי הלבנה וחיסורה התחיל כבר בתקופות קדומות מאד. לטקסים הקבועים הקשורים במולד הירח היה מקום חשוב בסדרי הטקסים של בית המקדש. הסיהור היה יחידה בסיסית בחישובי זמן בכל שטחי החיים בישראל. משמעות רבה נודעה לקביעת תאריכי החגים על פי הימים בחדש (שמות יב ג ו, ויקרא כג ה ואילך. במדבר כח ט-כט,יב, תהלים קד יט, בן סירא מג ו ואילך, ועוד). לפיכך יש לשער כי העברים כמו הבבלים הנהיגו לוח ירחי שמשי", (שם עמ' 203. כך גם באנצ' של התנ"ך ערך לוח שנה).

ü        "עיבור השנה היה חלק בלתי נפרד מן הלוח של חז"ל (משנה מגלה א ד, נדרים ח ה, סנה' א ב, ערכין ט ג ועוד) וכיון שגישתם של היהודים ללוח היתה שמרנית יש להניח כי לא היה בכך משום חדוש", (שם עמ' 204).

  

פרשת לך לך

ונחזור לסודו של אבן עזרא: "והכנעני אז בארץ", הלשון מורה שבזמן כתיבת המילים האלו הכנעני לא היה בארץ, אלא אז, בתקופת אברהם, הכנעני היה בארץ. והנה בזמן משה רבנו הכנעני הרי כן היה בארץ שעוד לא נכבשה ע"י בני ישראל! אם כן לא נכתבו מילים אלו בזמן משה אלא בתקופה מאוחרת יותר כאשר הכנעני כבר לא היה בארץ. וכנראה היא תקופת המלוכה שהרי בזמן יהושע נאמר (יהושע פרק יז) "ויתנו את הכנעני למס והורש לא הורישו" ואפילו בזמן דוד המלך נאמר (שמואל ב פרק כד פס' ז) "ויבאו מבצר צר וכל ערי החוי והכנעני" ומפרש הרד"ק "וכל ערי החוי והכנעני - שהיו יושבים בהם חוי וכנעני עם ישראל שלא הורישום בני ישראל". מלמד שלא נכתבה פרשת לך-לך לפני ימי שלמה המלך ואולי גם אחריו.

190) הרי לך תוצאותיו של חיפוש המלה "הכנעני" בתכנת מחשב.. וגם אבן עזרא לא העלה על דעתו שמקרא זה נכתב בימי שלמה, כידוע דעתו שפסוקי "סוד היב'" נכתבו ע"י יהושע בן נון. ומכיון שישראל כבשו את רוב הארץ אין שום משמעות לערים הזניחות שלא נכבשו, וכיום בידיה של מדינת ישראל שטח קטן יותר מהשטח שהיה לישראל בימי יהושע [ראה פירוש קופמן לשופטים], וברור שלאחר כיבושי יהושע אין מתאים לומר ש"הכנעני עדיין בארץ".

אך גם דברי אבן עזרא שיהושע כתב פסוק זה, הם תמוהים ומוזרים, ויש ללמוד מהם שגם האבן עזרא אומר לפעמים דברים מוזרים חסרי כל ביסוס [אמנם מ. כשר טוען במחקרו על אבן עזרא (נספחים ל'תורה שלמה' - שמות) שסוג מסויים של הערות בתוך פירוש אבן עזרא שכיחוֹת סטטיסטית דוקא בחלקים מסויימים, מה שמלמד על הוספות מאוחרות. ואין כאן המקום לדון בזה. רק נציין שאבן עזרא הקצר לשמות נדפס לראשונה ב1840 ע"י יש"ר].

לשון הפסוק עליו מסתמך א"ע הוא: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" (בראשית יב ו). מענין מאד מדוע אבן עזרא לא הוסיף לרשימתו גם את הפסוק "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" (בראשית יג ז)?

אך באמת פירוש זה הינו בלתי מתקבל, דוקא לאחר תקופת הכבוש שהיתה מלחמות קשות ומרות של שנים רבות עם האויב הכנעני ברור לכל עם הארץ כי אברהם אבינו היה קודם גירוש הכנעני מן הארץ, הלא ספר בראשית מספר על אברהם ובניו וירידתם למצרים וכו' וכו', וכי יש מי שלא יבין שכל מעשי אברהם היו קודם כיבוש ארץ כנען? ובכלל מה הצורך לחזור על כך שני פעמים, ועוד בהקשרים בלתי מובנים בעליל, אם נתון זה כל כך חשוב יש לציין אותו כמראה מקום לתקופת אברהם בראש איזה ספור, ולא לשלבו באמצע המריבה בין רועי לוט לרועי אברהם.

מהו היחוד דוקא בכנעני ובפרזי שהם מצויינים כיושבי הארץ אז? בכל שאר המקומות נמנים שבעת העממים או רובם כיושבי הארץ (שמות יג, שמות לג, שמות לד, במדבר יג, דברים ז, דברים כ, יהושע ט, יהושע יב, יהושע כד, שופטים ג, עזרא ט), בשום מקום אין אנו מוצאים יחוד או ציון של הכנעני והפרזי[2] מלבד במקום נוסף, גם הוא בספר בראשית: (בראשית לד ל) ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי. התשובה ברורה, אם כן, בתקופת האבות יושבי הארץ הדומיננטיים היו הכנעני והפרזי [ואין זה משנה אם העמים האחרים הגיעו מאוחר יותר, ראה להלן, או שלא היו גורמים בעלי משמעות], דוקא הצירוף של שני עמים אלו הוא הוא המוכיח על קדמות משפט זה! ומשמעות הבטוי "אז בארץ" הוא שכבר היה נוכח ומשמעותי בארץ, מסתתרת כאן ידיעה של התורה כי הכנעני חדר לארץ מן החוץ, ואכן בלוח העמים (בראשית י) מתואר: "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע", המדובר כאן על רצועת חוף ורצועת גדת הירדן, ולא על מרכז הארץ העיקרי. יושבי הארץ הקדמונים היו בני שם, ובאמת רוב שמות המקומות בארץ [במקרא יש כ500 שמות] מתפרשים בלשון העברית! [וזהו פירוש רש"י שכוונת הכתוב היא שהכנעני כבר כבש אז את הארץ, ואכן זו עובדה הסטורית. המחקר האחרון (ראה מגדים גליון מ "כנענים ועברים", אנצ"מ ערך ארץ ישראל עמ' 609, 674) מראה כי הכנעני אכן כבש את הארץ בתקופת אברהם].

ההקשר של נוכחות הכנעני ברור מאד בפסוק השני המזכיר את מריבת רועי אברהם עם רועי לוט, ורומז על מוסריותם הירודה של רועי לוט שכנראה היו מן הכנעני, ובפסוק הראשון ישנו רמז על כך שאברהם החל לסוע בארץ [במקומות שנכבשו ראשונה על ידי ישראל] כשהכנעני כבר היה בארץ, לנגדו ובנוכחותו עשה אברהם את 'מסע הכבוש' הראשון[3].

האם באמת יעלה על הדעת שהתורה שאינה מזכירה שום פרט הסטורי מכל המאורעות הגדולים של כיבוש הארץ, ואפילו את הכובש הגדול יהושע בן נון היא מזכירה (בספר במדבר – ס"כ!) בתור: "יהושע בן נון משרת משה מבחוריו" כאלו המדובר בבחור אנונימי שלא היינו יודעים עליו דבר מלבד יחוס זה. תספר כבדרך אגב כי הכיבוש כבר אירע מזמן?

ועכשיו נביא פסוק המבאר עוד יותר ומחזק דברינו. בפרק יד' פסוק יד' "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן "והנה בספר יהושע פרק יט' פסוק מז' "ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב וירשו אותה וישבו בה ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם" הרי רואים ממקרא ברור שרק בימי יהושוע נקרא המקום דן ובזמן משה עוד נקרא לשם וכך כתבו רד"ק וחיזקוני. וזאת לך לאות נוסף שלא בזמן משה נכתבה הפרשה.

191) ראשית ראוי לדעת כי כשנתבשר אברהם שיירש את הארץ (מאתיים ועשרים שנה לפני ירידת יעקב למצרים) כבר מנה מחנהו כמה מאות אנשים, שהשתתפו במלחמה נגד ארבעת המלכים [כמוזכר בפרק זה], במשך שנים אלו התבססו בני יעקב בארץ וקנו להם נחלות (פרטים נוספים בנושא הובאו בהתייחסות ל"מכתב לרב" תגובה 357) אליהם שבו לאחר העליה ממצרים: יהודה יושב בשפלה, ובניו שבו לאותו המקום. יוסף קיבל את שכם מיעקב ובניו שבים לשם, וקוברים שם את אביהם "בחלקת השדה אשר קנה"[4], יעקב מספר שכבש מיד האמורי "בחרבו ובקשתו". יעקב מספר על נחלות השבטים כך הוא מספר על זבולון ש"לחוף ימים ישכון", ו"מאשר שמנה לחמו" יששכר "ראה מנוחה כי טוב והארץ כי נעמה"[5]. בלתי מופקע אם כן, שגם דן התיישב לו באיזור הצפון, וזהו פשר ההגירה של שבט דן ממרכז הארץ ["גוש דן"] לצפון, ולכן גם קראו בשם אביהם, מה שלא עשו שאר השבטים. בזמן כתיבת התורה היה ידוע מקומו של דן ולכן נכתב "וירדוף עד דן".

ולמען האמת ישנם הוכחות כי היה מקום בצפון הארץ שנקרא דן עוד קודם לתקופת הכיבוש הישראלית. עיר זו נזכרת בחליפת מכתבים בין אמנחותפ בנו של פרעה תהומס לבין מלך מצרים, (פורסם ע"י הלוי בכתה"ע Revue des Euives מס' 218). ביחזקאל יז' מוזכרת גם עיר בשם דן שאינה מקבילה למיקומה של דן הישראלית. כן העיר רד"צ הופמן (בפירושו לבראשית) כי היא הנזכרת בש"ב כד ו "דן יען" שבארץ הגלעד, כנראה גם מן האיזור הגיאוגרפי בו נלחם אברהם.

הראיה המכריעה לכך היא שבכל הפרשה הובאו השמות העתיקים כשלצדם החדשים כגון: "עין משפט היא קדש"[6], ואין שום סבה שבמקרה זה לא יהיה כתוב "ליש היא דן", אם לא שאין המדובר בליש [או לשם]. עתיקותה של פרשה זו היא מן המפורסמות [וכן נמצאו לה הוכחות חותכות בארכיאולוגיה, ראה בהתייחסות למאמר 'ראשית ישראל'], ויש אומרים הפרשה ההסטורית הראשונה בעולם המצויה בידינו מזמן המאורעות[7] [דהיינו שסיפור בראשית ונח נכתב בידי משה, וסיפור ארבעת המלכים נכתב כלשונו כבר ע"י האבות כמו שכתב הרשב"ם] ואך גיחוך הוא למצוא דוקא בה אנכרוניזם "שקוף" שכזה.

וכעת עלה לאתר 'דעת אמת' אוסף סילופים בשם 'מכתב לרב' ובו נוספו כמה מלים בסוגיית דן:

הכתב והקבלה פירש שדן זו היא "דן דקיסריון" מקום ידוע לבעלי המסעות. אך, אבוי, קיסריון אינה קיסריה כפי שחשב קרוב לוודאי בעל הכתב והקבלה, אלא עיר אחרת שנבנתה ליד מקורות הירדן צפונית לים הכינרת, דן דקיסריון היא דן דשופטים!

192) התרגום ירושלמי שנכתב בתקופת האמוראים, כשהישוב בארץ ישראל היה חי וקיים (כשמו -תרגום ירושלמי), מתרגם "דן דקיסריון", ומלשון זו מובן, אבוי, שישנה עוד "דן" שאינה דקיסריון. כל האריכות בזה  מיותרת, שהרי עצם שמו הקדמון לכל  הדעות של נהר הירדן, היורד מדן, כולל בתוכו את הכנוי 'דן' וסביר מאד שישובים הכרוכים בו, או שהוא כרוך בהם, או במקורותיו, יכללו את השם דן. בין אם הוא קודם או שהישוב קודם, זהו דבר מצוי מאד בעת העתיקה, ואין להתפלא גם אם ישנן כמה וכמה 'דן'. (השם ירדן נזכר כבר בפפירוס אנאסטאסי א, בפרסית עתיקה "דן" פירושו נהר". אנצ"מ ערך ירדן).

הכתב והקבלה מעולם לא חשב על הרעיון המטופש ש'קיסריה' היא קיסריון, שהרי קיסריה הרומית היא בשפלת החוף, ואברהם המשיך במרדפו מעמק הירדן לדן, ומשם לאיזור דמשק (בראשית יד יד) וברור שכל הרדיפה היתה במעלה הירדן והלאה. 'קיסריון' עליה חשב ה'כתב והקבלה' היא קצרין שלנו, הקרובה אמנם לנהרות המגיעים בסופו של דבר לירדן, אך בשום פנים ואופן אינה דן דשופטים, והיא אף עומדת על הדרך המובילה לדמשק. רק מי שאין לו שום מושג בגיאוגרפיה של ישראל, ואינו יודע שקצרין העתיקה מכונה 'קיסרין' בכתובות העתיקות [המוצגות לראוה במוזיאון שם], יכול לשגות בפנטזיות שכאלו, ולנסות להסביר ל'כתב והקבלה' מה הוא התכוין. בפרט כשבגמרא סוכה כז: מפורש כי קיסריה וקיסריון הם שתי ערים שונות[8] [וכן בתוספתא אהלות פי"ח מ"ז ומ"ט].

את 'קיסריון' זו אנו פוגשים כנראה גם בתרגום ירושלמי לבמדבר (לד טו) על הפסוק המתאר את נחלת השבטים שנחלו מעבר לירדן: "ומן חובא די מן צפון עיינותא דדמשק נפק להון תחומא לדיוקינוס טור תלגא דקיסריון די מן מדנח מערב דן" – ומחובה אשר מצפון מעיינות דמשק יצא להם הגבול אצל הר השלג של קיסריון שממזרח מערב דן. מסמיכות הר השלג לקיסריון, מובן שהיא ברמת הגולן (הכוונה לאחת הפסגות הגבוהות בגולן המתכסה לעתים שלג ולא לחרמון ופסגה זו מכונה דיוקינוס, שכן החרמון נמנה כבר קודם לכן במפת הגבול), והיא כאמור קצרין. וכן מובן כי היא רחוקה מדן (ממזרח מערב לדן,  הבטוי "מערב" כאן אין לו מובן, ואולי צריך לגרוס ממזרח דרום, או ממזרח מעבר לדן) ולא ייתכן שדן תיקרא על שמה "דן דקיסריון".

במכילתא דרשב"י מוזכר שביקש משה להיכנס לא"י דרך מחילת קיסריון שמתחת לפמייס, וכנראה הכוונה לאגדה המוזכרת ביוספוס כי המים היוצאים ממערת פמייס מחוברים במחילה עם ברכת רם, ואפשר שקיסריון זו אינה קיסריון התחתית, אלא קצרין שברמת הגולן, שהרי משה צריך להיכנס מן הצד של המחילה הנמצא בחו"ל.

ראה גם גריניץ: "דן (של בראשית יד) שונה מליש, ומזדהה אל נכון עם מקום (הר וחומה) בגבול הפרת, הידוע מתקות בבל הקדומה ומתקופת אור השלישית, בשם דומה: תדנ, (הזיהוי מבוסס על הקרי דדן במקום דם, וקרי זה מוכרע ממקומו, שכן כלל הפלוגרפי חוזר במקרא הוא שבמקום שמזדמנות שתי אותיות שוות במלים סמוכות כותבים הרבה פעמים רק אחת מהן.. אם מאן אתה (שמות ז כז) במקום ואם ממאן אתה, בלילה הוא (בראשית ל טו) במקום בלילה ההוא, עזי וזמרת יה (שמות טו ב) במקו עזי וזמרתי יה, היש בית אביך (בראשית כד כג) במקום היש בבית אביך",  (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 8 והערה 33).

וכל שאר עניני סוד היב' המהולל, נשלמו בפרשת דברים.

 

פרשת וירא

והנה ממשמעות הלשון "תיקון סופרים הוא" משמע שבאו סופרים ותיקנו מה שהיה כתוב בתורה ואם כך הדבר הרי שחכמים שינו את נוסח המקרא שנמסר למשה, ודבר זה לא יבהילך שהרי גדולי עולם כבר סברו כך, וכך כתב הרד"ק שמואל ב' פרק טו פסוק כא "והמלות האלה דכתיבין ולא קורין או דקורין ולא כתיבין וכן קרי וכתיב נראה כי בגלות הראשון אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים הנמצאים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם ובמקום שלא השיגו דעתם על הברור כתבו האחד ולא נקדו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים או כתבו אחד מבחוץ ואחד מבפנים". ומדבריו ברור כשמש שחכמים תיקנו, גרעו והוסיפו מן הכתוב בתורה ע"פ דעתם והטעם הוא שאבדו ספרים ונתבלבלו הכתובים ומתו יודעי הספרים מתקופת בית ראשון. לכן תקנו חכמים את ספרי התורה עפ"י דעתם וכך אומר הרד"ק.

193) מה נאמר ומה נדבר על הבנה מעמיקה ולימוד דבר מתוך דבר אשר כזה? הרד"ק כתב שבגלות בבל – הטלטלה הגדולה ביותר שידעה היהדות הכללית מעודה [כאשר באופן יחיד בהסטוריה ארץ יהודה היתה עיקר קיום היהדות] נמצאו שינויים בעניני כתיב, וגם במקרה זה לא הכריעו החכמים בין האפשרויות שמצאו, אע"פ שהיה להם רוב המכריע, אלא כתבו את גירסת המיעוט בצד. מזה מובן כי גדולי עולם סברו ש"חכמים שינו את נוסח המקרא שנמסר למשה.. תיקנו גרעו והוסיפו, כך אומר הרד"ק"! הפלא ופלא! והמשכיל ידום!

ונשאל, הרי דברי הרד"ק סותרים גמרא ערוכה בנדרים לז ע"ב "אמר רבי יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני וכו'".

194) אך מה אפשר לעשות ב"גמרא ערוכה", שהמביא אותה חתך וקיצץ מדבריה כדי להגדיל המבוכה? הגמרא מסבירה "קריין ולא כתיבן" - מלה שלמה הנקראת ולא נכתבת, [שהרי 'קרי וכתיב' הוא גם נקרא וגם נכתב, אמנם בשני אפנים], ומביאה דוגמאות של מלה שלמה שהיא נקראת ולא נכתבת, וכן מלה שלמה הנכתבת ולא נקראת. וזה מדגיש שאין המדובר בשני אפנים שהם קריין וכתיבן אך באופן שונה.

ואנו נביא ראיה עצומה לדברינו והוא ממסכת סוטה לא ע"א על הפסוק הן יקטלני לא איחל (איוב יג') "וליחזי האי לא אי בלמ"ד אלף כתיב לא הוא, ואי בלמ"ד וי"ו כתיב לו הוא וכו' אלא משמע הכי ומשמע הכי". כלומר הגמרא מעידה על עצמה שבזמנה המילה לא באל"ף משמעותה הלשונית יכולה להתפרש כסירוב ושלילה ויכולה גם להתפרש כ- "לו" בו"ו כלומר אליו. היינו שבזמן הגמרא נכתבו שתי המשמעויות השונות הללו בכתיב אחד – למ"ד ואל"ף וההבנה לפי עניינם של דברים. רק אצל אנשי המסורה בדורות מאוחרים הבדילו וכך אנו מבדילים עד היום. עכשיו מובן ככפתור ופרח הקרי והכתיב בשמות כא' ח' "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה" וקוראים "לו" בו"ו "אשר לו יעדה והפדה" שהרי חכמים בזמן התלמוד, כשהתכוונו למילה "אליו" לא הבדילו בין "לא" ו"לו". לכן כתבו "לא" בתורה ובדורות מאוחרים הוסיפו מבחוץ "לו" כקרי כדברי הרד"ק.

195) הרי לנו כפתור ופרח במשכיות זהב! בזמן התלמוד לא הבדילו בין 'לא' ל'לו'! וכל מעיין בתלמוד יוכל לראות עד מהרה שבאמת בתלמוד מוזכרות המלים 'לא' ו'לו' אלפי פעמים תוך הבחנה ברורה במשמעותם. ולכן חכמים בזמן התלמוד כתבו בתורה "אשר לו יעדה והפדה".. רק בדורות בעלי המסורה מצאו את ההבדל בין 'לו' ו'לא', ולכן במאות מקומות בתנ"ך ההבדל שב על כנו..

כשהגמרא אמרה 'משמע הכי ומשמע הכי' הכוונה היתה שבדורות הקדמונים השתמשו לפעמים ב'לא השלילה' כ'לו הייחוס', ולא באה הגמרא לומר אלא ששימוש זה לגיטימי ולכן נמצא אותו לעתים רחוקות במקרא, וכן העירו בהרבה מקומות בתלמוד שישנן מלים היכולות להיכתב בשני אפנים, אף שהם השתמשו רק באחד מהם. אך איך נלמד מכאן שהיו שינויים בגוף התורה מפני ההבדלים בין הדורות בזה? לידען פתרונים.

 

פרשת חיי שרה

ויקח אשה ר' יהודה אמר זו הגר.. והאבן עזרא, ללא פחד, כתב בצורה פשוטה וברורה "קטורה איננה הגר כי כתוב ולבני הפילגשים".. טעמם של חז"ל לא נתברר, ואולי נתייראו מפשט הדברים שאברהם נושא אשה משום קנאתו ביצחק שנשא את רבקה, הלכו וסרסו הכתוב וטענו שקטורה זו הגר אלא ש"קיטרה מצוות ומעשים טובים".

196) הרי לך אומץ לבו של האבן עזרא שכתב "ללא פחד" שלפי הפשט קטורה אינה הגר, בדיוק כמו שכתבו "ללא פחד" גם הרמב"ן והרשב"ם והחזקוני, כולם לא יראו ולא חתו. [אלא שראייתו של האבן עזרא אינה מובנת שהרי כתוב "הפילגשים" לשון רבים הרי ע"כ לא נמנו שמותם. ואיך וכיצד אפשר בכלל לפרש כי "ויקח אשה" היינו פילגש?]. אך ידען הוא היודע את כוונת חז"ל האמתית כי "נתייראו מפשט הדברים שאברהם מקנא ביצחק שנשא את רבקה.." גם כאן אין ידען רואה אלא מהרהורי לבו![9]

כוונת חז"ל ברורה שלא ייתכן שאברהם לקח אשה מבנות הארץ הכנעניות כאשר שלח לקחת אשה ליצחק מארץ מרחקים, ושרה אומרת "קצתי בחיי מפני בני חת", גם לא היה אברהם בגיל כזה שצריך לקחת אשה נוספת. לכן אמרו חז"ל זו הגר. וגם בזה אין כוונתם שבאמת ברור שקטורה היא הגר, אלא שענין נישואי קטורה כענין נשואי הגר שהיתה מקטרת מצוות וכו' שלא היתה כבני חת. ודבר זה מבואר מדברי חז"ל במקומות רבים שהשוו בני אדם ואמרו "הוא הוא" על דברים שאי אפשר לדמיין שהתכוונו שהוא אותו אדם. וכבר האריכו בזה מפרשים רבים. ונציין כאן רק להוכחה אחת: "הוא בלעם הוא לבן הוא בעור הוא כושן רשעתיים" (סנהדרין קה.) ובהמשך הגמרא כי בלעם מת בן שלשים ושש שנים. (מימי לבן עד ימי כושן רשעתיים עברו כחמש מאות שנה).

 

פרשת תולדות

וכדי לחזק דברינו מאד נביא דוגמא נוספת מפרשתנו "וצא השדה וצודה לי צידה" (בראשית כז' ג') כתוב צידה עם ה"א וקרי ציד בלא ה"א, והנה המדרשים והמפרשים הקדמונים לא ציינו כלל שהמילה צידה יש בה קרי וכתיב, גם לא רש"י ולא אבן עזרא, אלא המפרשים המאוחרים יותר הרד"ק והחיזקוני.. הרי לך שהקרי והכתיב במילה צידה, הוספה מאוחרת היא ולא הייתה קיימת בספרי התורה שהיו לפני כותבי המדרשים הקדומים יותר, ולא היתה גם לפני רש"י ודורו.

197) והוא סוד גדול מסודות היצירה, קרי וכתיב שאינו מוזכר ברש"י ובאבן עזרא אינו קרי וכתיב אלא הוספה מאוחרת! ובחפשנו בכל פירוש אבן עזרא לתנ"ך נמצא בו מוזכר קרי וכתיב ששה פעמים, הרי לך שכל קרי וכתיב שלנו אינם אלא המצאה מאוחרת! ואפשר שעדיין לא הומצאה, אלא בקרוב תומצא..

 

פרשת ויצא

והתבונן היטב על הנאמר פה, הקדוש ברוך הוא שספר התורה היתה באומנה איתו עוד מלפני בריאת העולם, מה בעצם היה בדעתו? האם המצבה אהובה או שנואה עליו? הנה האלוהים, שמכיר ויודע ומביט ורואה מקצה הזמן לסופו, שהאמת אצלו אינה משתנה לפי הזמנים כדרכם של בני אדם, הוא משנה את דעתו בגלל מעשה כנענים ואוסר עלינו את האהוב עליו לדורות? וכי לא ידע, עוד לפני בריאת העולם, מה יעשו הכנענים? ואם ידע, למה לא אסר המצבות מראש? ואם בורא העולם אוהב מצבות הוא, מדוע ביטל רצונו בפני מעשי הכנענים ולא התיר את המצבות כמו שהתיר את המזבחות?

198) כבר נתבאר בפרשת תצוה כיצד מונה את עצמו בזה ומבלבל את הדברים, בזמן שכל השימוש במצבה נעשה לפי נתינת התורה. הקב"ה אינו אוהב את המצבה ואינו שונאה, לפניו אין שום הבדל בכל המעשים שנעשים ע"י בני אדם. הוא ציוה אותנו לכבדו, וברור שאין זה כבודו לעבוד אותו בשיטות המקובלות לע"ז, לכן אסר את המצבה. אף אם קודם מתן תורה בני אדם הקימו מצבות מרצונם לכבודו, וגם אז לא היה בזה פגם שכן אז עדיין לא השתמשו בזה לע"ז. ברור שאין טעם לטעון עליהם מכך שעתידין עובדי עבודה זרה להשתמש בהם.

התבונן היטב בקטע זה, וראה כמה הוא משקף את חוסר הדעת המוחלט של כותבו, המנסח את משפטיו מנקודת ראייתו של ילד קטן. האמת אצלו אינה משתנה, ולמה לא אסר המצבות מראש? ואם אוהבם מדוע ביטל רצונו? אתמהה? אכן, דברים כדרבנות!

והרי לך ראיה לדברינו שאיסור הקמת המצבה כתוב בספר דברים אשר לדעת כל מבקרי המקרא נכתב בתקופה מאוחרת, תקופה אשר בה יצאו למלחמה על המצבות.

198ב) הרי לנו שגם מן הבקיאים הגדולים והמופלאים לפעמים נשמט פסוק מפורש, שהרי מקרא מלא בספר ויקרא "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם" (ויקרא כו). וספר ויקרא חובר רבות בשנים לפני ספר דברים גם לפי המחקרים החדישים ראה תגובה 260. ובודאי ויקרא פרק כו', שדברים מזכיר פרק זה בעצמו וכותב לאחר התוכחות (כח סט): "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בנ"י בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב" הרי מתייחס לתוכחות של ויקרא פרק כו', שהם הברית שניתנה בחורב: אם בחוקותי תלכו כו' אשר נתן ה' בהר סיני (התוכחות הם כריתת ברית). וגם מלכים א' ו' ב' בדברים השייכים לזמן שלמה משתמש בויקרא כו'.

ומה שבודה כי אסור מצבה נכתב "בזמן המלחמה על המצבות", שכח מקראות מלאים בהושע ג' (וכן הושע י' א') המזכיר את אסור מצבה, והושע (שהחל להתנבא בימי עוזיה) חי שנים רבות לפני "מלחמת המצבות" הבדויה. וכן אסא המלך (שמלך 20 שנה לאחר שלמה המלך) שבר את המצבות (דה"י ב יד), הרי שידע מאסור המצבות ש"הומצא" מאות שנים לאחריו..

ועצם הטענה על איחור דברים ואיסור הבמות כבר הופרכה כליל מן המחקר, בפרט לאחר שנמצא המזבח בהר עיבל המתואר בספר דברים, שאיש לא היה יכול לדעת את פרטיו, מלבד אלו שהיו שם (ראה תגובה 368). עדות נסיבתית הסטורית להכחדת הבמות ע"י חזקיה הרבה לפני יאשיהו מפי רבשקה (מלכים יח כב ישעיהו לו ז, וברמז דברי הימים ב לב. וכן מ"ב כא על בנייתם מחדש ע"י אחז)  כשאסור זה רק בספר דברים, יהושע כב' מביא מעשה שלם הכרוך באסור זה, עמוס והושע הקדמונים משתמשים כמה פעמים בספר דברים ובדינים שבו, ומתריעים במפורש נגד איסור הבמות (הושע ח, עמוס ז) בספר מלכים בין ענינים רבים שמקורן בדברים אנו מוצאים גם את חטאי שלמה בריבוי נשים, אי הנפת ברזל על הבנין, המתת בנים על אבות, בשמואל מוזכרת "הטית משפט ולקיחת שחד", "מלך ככל הגויים[10]", עליה לרגל ותשלום נדרים, מתנות הראשית, ומוזכר מקללות דברים, קרבן העולה מוזכר כ"כליל", נזכר לשון משפט הכהנים, נזכר דין בעל קרי כלשונו, מתוך פרשת עמלק שבדברים, ומתוך ראשית ספר דברים, דוד נזהר מהרבות סוסים, ומשיבה לנשותיו שנטמאו בידי אחר. בשירת דבורה אנו מוצאים את הופעת ה' מפארן, גדעון מחזיר את רך הלבב מן המלחמה, איש נביא מצטט את אזהרת היראה מאלהי העמים, עוד שמוש בלשונות דברים ישנו בספר שופטים, וכן ספור מעשי ישראל בדרכם לעבר הירדן בארנון וכו'. יהושע מושתת על לשונות דברים, פרקים א, ח, כב, כג, הינם תקצירים של ספר דברים, נזכרות בו רוב האזהרות האקטואליות של לא תחיה כל נשמה, ערי הלויים וערי מקלט, ברית דברים, מעשי משה בכבוש הארץ, ועוד רבות. מלבד מעשה המזבח שנבנה בעבר הירדן ונחשב למעל וחרם חמור.

אם כן, ישנה עדות הסטורית בכל הדורות לשימוש בספר דברים ולאיסור הבמות, ועובדה היא שעם בנין הבית בירושלים נעלמו מיד המקדשים בשכם, ברמה, במצפה, בגלגל, בגבעון, וירבעם בכדי למנוע עליה לרגל לעיר הבחירה היה חייב לבדות חג מלבו.

זוהי מסקנת החוקרים החדשים, ונצטט מעט מהרבה מתוך אנצ"ע ערך דברים: "נגד כל הדעות האלו יש לטעון הרבה. בטול הבמות החל לפי ס' מלכים לא עם יאשיהו אלא עם חזקיהו בראשית מלכותו, ולפי התיאור של דה"י החל גם יאשיהו בתיקונם לפני מציאת הספר.. הדרישה ליחוד העבודה אינה בשום פנים חדושו של ספר זה.. אחת העדויות החזקות נגד כל השיטות המאחרות את זמנו של ס' דברים היא העובדה שגם אם הספר מתכוון ליחוד העבודה אין הוא מרמז לירושלים או להר ציון מקומות אלה אינם נזכרים בכל הספר.. לא נכונה גם הדעה שספר דברים לוחם בבמות לה' מלת במה אינה באה בספר זה כלל וכל מלחמתו המפורש והברורה אינה אמורה אלא במזבחות יושבי הארץ הכנענים.. העדר חוק נגד במות לה' ונגד כהניהם מוכיח בבירור שהספר קודם להקמתן ואין דעתו אלא על מה שהוא מפרש - על מזבחות הכנענים. גם סימנים אחרים מעידים על הספר שקדם הרבה לתקופת יאשיהו.. ביחוד ברורה קדמות הספר מן הצווי להכרית את הכנעני דבר שלא יכול היה להיאמר אלא בדור קודם לביאת הארץ.. אין גם שום ראיה של ממש לאיחור שירת האזינו לאחר דורו של משה. גם צורת הספר מתאימה לנוהג.. קודם למאה ה12 לפנה"ס.. השפעת שירת האזינו לפחות מבחינת לשונה ניכרת בכמה מן הנביאים..". ראה שם עוד עשרות ראיות מכריעות כי ספר דברים קדום בהרבה ל"מלחמת המצבות".

[כך גם באנצ"מ ערך דברים, בתוספת ראיות, כגון דברי עמוס מאות שנים קודם לכן, שברור לו כי "ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" – מקום שבתו של ה' בישראל הוא בירושלים.. החלקים המדברים על מקום הפולחן הם עתיקים מאד קדומים הם מבנין הבית ואף מתכניתו של דוד ליסד בית מקדש.. הספר בכללותו הוא עתיק מאד.. נראה קרוב שהספר  חובר בתקופת השופטים ושנאספו בו המסורות המגידות על פעולתו של משה בסוף ימיו. בדין הוכיח הלשר שאין הספר נאה לתקופת המלוכה, אבל צדקו גם מתנגדיו שהוכיחו שאין הספר נאה לתקופה שלאחר גלות בבל למעשה אינו נאה אלא לתקופה קדומה מאד, מסייעים לדעה זו.. סימני התלות של ראשוני הנביאים הסופרים כגון הושע בספר דברים.. אפשר להוכיח שכמה פסוקים מנאומי הושע תלוים בשירת האזינו ומכאן ידים להנחה שכבר בימיו היתה שירה זו נחשבת לקדומה והיא היתה ידועה ונערצת בישראל.. אין שום רמז לקשר מעשי כל שהוא בין השבטים חוץ מתחום הדת והפולחן ושאיפתם הכללית של בני ישראל היא שיהיו בעלי הארץ לבדם כל זה הולם את תקופת כיבוש הארץ והשופטים". מבלי שניכנס כאן לדיון בהנחה הקדומה כי אי אפשר שחובר הספר בזמנו האמיתי, בהתעלם מספר יהושע המעתיק עשרות קטעים מספר דברים ומעוד נתונים רבים].

וגם המחקר הארכיאולוגי מוכיח שאיסור הבמות נשמר בכל הדורות אצל רוב העם: "יש בכך בכדי תמיהה, שהמקרא מרבה להזכיר את הבמות ופולחנן, ואילו בין השרידים שנמצאו בחפירות בתלי הארץ מועט ביותר מספר המתקנים שאפשר לתיתם ענין לחקר הבמות, והמעט שנמצא, אף הוא בשכבות לא ישראליות" (הארכיאולוג שמואל ייבין, אנציקלופדיה מקראית ערך במה, כרך ב' טור 147). וכן באנצ"ע ערך במה: "בחפירות שנערכו בארץ ישראל בשכבות מתקופת השופטים והמלכים לא נתגלו שרידים של במות אף במקומות שנחשף כל התל כולו, כגון במגדו ובא-נצבה, ולעומת זה נמצאו שרידים של במות מחוץ לתחום ישראל, ביחוד ברקם פטרה". אדם זרטל (דרך ארץ, 1996, המזבח הפולחני בהר עיבל) כותב כי נמצאו בישראל שני במות בלבד: בבאר שבע, ובערד נמצאה במה מפורקת לחלוטין, בידי אדם. 

דעת "כל מבקרי המקרא" שמכיר ידען, היא דעתם של חוקרים גרמנים מן המאה ה18 שכבר אבד הכלח עליהם ועל 'מחקריהם' המעוותים.

 

פרשת וישלח

אך הפסוק בדברים המדבר על קבורת משה "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", הרי לא יתכן שמשה כתבו במילים אלה, ולכן פירש אבן עזרא "דברי יהושע, ויתכן שכתב זה באחרית ימיו".

והרי לך התלמיד הנבון ושוחר האמת, איך אבן עזרא כותב במפורש שלא משה כתב מילים אלה אשר בספר דברים! ולא פחד מהעונש המפורש בגמרא סנהדרין צט ע"א: "ואלו שאין להם חלק לעוה"ב, האומר אין תורה משמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו".

ודע לך שאחרית ימיו של יהושע מכניסתו לארץ הוא 14 שנים בלבד כמ"ש אבן עזרא שמות ל"ג י"א, ולדעת סדר עולם שהביא רש"י (שופטים י"א כ"ו) "עשרים ושמונה שנים פרנס יהושע את ישראל". אליבא דכולי עלמא אינו זמן מספיק כדי לכתוב "עד עצם היום הזה".

199) ולא הבין כלל דברי הגמרא, שהרי הגמרא (בבא בתרא טז.) עצמה אומרת שפסוקים אלו נכתבו על ידי יהושע, ואיך לא חששה מהעונש? ולא נאמר עונש זה אלא למי שאומר שמשה אמר פסוק מפי עצמו, מדעתו ומרצונו, ולא מפי הגבורה, אך לפי הדעה שיהושע כתב פסוקים אלו ברור שכתב כך מפי הגבורה. והאומר כן אינו כופר כלל בתורה מן השמים, ואינו אומר אפילו על אות אחת שאינה מפי הגבורה.

אפילו אם היה נכתבים דברים בתורה 100 שנים לאחר משה, על ידי נביא מפי הגבורה, לא היה בזה שום פגם. הסבה שאנו מתנגדים בדרך כלל [שהרי לגבי תיאור מיתת משה כבר חז"ל אמרו שנכתב ע"י יהושע מפי הגבורה] לפרשנות כזו של הוספת דברים לתורה מפי הגבורה היא אך ורק משום שהתורה מעידה שדברים כאלו לא אירעו: התורה מצוה "לא תוסיפו מכל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו", הנביא אשר יבא להוסיף חוק או לשנות מות יומת, התורה אומרת במפורש "כי תבא אל הארץ.. וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר.. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". כלומר במדבר דבר משה על ספר תורה מושלם. "ביום אשר תעברון את הירדן.. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" גם זו עדות על תורה מושלמת במדבר. "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים.. ואל כל זקני ישראל". ויהי "ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם.. לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד". "ויצו משה אותם בחג הסוכות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". התורה כולה מתמקדת ב"אתם" וב"היום". ספר יהושע מעיד (ח לב) "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל וכל ישראל וזקניו ושופטיו עומדים .. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה לא היה דבר מכל אשר ציוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף".

וכן: רוב פרשיות התורה פותחות "וידבר ה' אל משה" וכיוצא בזה, כלומר התורה מעידה שדברים אלו נאמרו למשה מפי ה', ואפילו על דברים שנאמרו ליהושע מפי הגבורה.

בתורה עצמה מסופר כי ה' הודיע למשה שהוא הולך למות ועלה להר בכדי למות שם, ואם כן בודאי דאג לספר התורה ולסיומו, גם אם לא כתב את המשפטים האחרונים בכתב ידו בודאי היה מודע לכך שהם עתידים להיכתב, ואולי הוא ציוה את יהושע לכתבם. ובכל אופן התורה מעידה כי ספר התורה היה שלם כבר במדבר, כאמור.

בהקשר לבטוי :"עד היום הזה" [בתורתו של ידען כתוב כנראה "עד עצם היום הזה"] נכתבו כמה וכמה מחקרים מאלפים, מתוך השוואת מקומות רבים שנזכר הבטוי בתנ"ך, אך הדבר ברור שבטוי זה הוא יחסי לעובדה שהוא מציין. כשמסופר על קיומו של הר או נחל ושאר תופעות טבע המתקיימות מאות ואלפי שנים, אין שום רבותא לומר שההר קיים "עד היום הזה" לאחר מאה שנה, ואלו כשמדובר על שם מקום יש רבותא בקביעה כי המקום נקרא כך "עד היום הזה" אפילו על חמשים שנה. כשהמדובר על אדם מסויים הגר בעיר מסויימת "עד היום הזה" מובן מכך שלא עברו אלא כמה עשרות שנים – בספר יהושע (ו כה) מסופר על רחב כי היא יושבת בקרב ישראל "עד היום הזה", בהתחשב בכך שלא היתה ילדה קטנה בעת הכיבוש, הרי מדובר לכל היותר בכמה עשרות שנים[11]. אך ניקח לדוגמא אדם שאיבד חפץ ברחוב, עליו נאמר כי לא מצאו "עד היום הזה", מובן מאליו כי מדובר בטווח של כמה ימים או לכל היותר שבועות, שהרי עם הזמן הולכים ופוחתים הסיכויים למציאתו ולהישרדותו של החפץ. כך גם כשנאמר על קבר משה כי לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, והרי כל האפשרות למצוא את קברו ולדעת כי זהו אכן קברו היא על פי בני ישראל שראו אותו עולה להר נבו, וסימנים נוספים כאלו, הזמן גם אינו מטיב עם קברים וכיוצא בהם. וככל הנראה רבים רבים ניסו למצוא את המיקום המדוייק של הקבר, ולמרות כל נסיונות אלו לא נמצא הקבר "עד היום הזה". מה שלא היה מתאים לומר לאחר מאה שנים, שהרי מאה השנים שעברו אינם מעלים את הסיכויים למציאת הקבר אלא להיפך.

מלבד זאת הלא משה נקבר בארץ מואב (לד ו) שהיתה מחוץ לגבול ישראל, לא סביר שבני ישראל לאחר כיבוש כנען והתיישבותם בה שבו וחדרו למואב לשם איתור הקבר [גם אם בזמנינו מצוי שיגעון שכזה..], ובפרט שמואב היתב במצב מלחמה עם ישראל בימי השופטים. בודאי אין משמעות לציין כי עד היום הזה לא נודע הקבר באם אין נסיונות לחפשו, שהרי רוב קברי הקדמונים "לא נודעו עד היום הזה", משום שהם לא ענינו אף אדם. סביר בהחלט שלאחר מות משה נעשו נסיונות רבים למצאו, שהיה הדבר פלא בעיני בני ישראל כיצד עלה להר ונקבר שם מבלי שאיש ידע את קבורתו. וכל הענין היה אך ורק לפני הכניסה המוחלטת לכנען ובזמן שהיית בני ישראל באיזור.

גם הדעה שנכתב הדבר בנבואה [כך סוברים גם פילון בספרו חיי משה, ויוסף בן מתתיהו], אינה מנוגדת לפשט. שהרי היה ענין מיוחד בעובדה זו שלא נודע קברו שנבחרה לחתום בה את התורה, [ונאמרו הסברים רבים: מניעת הסגידה האישית למשה וקברו, מיתתו היתה לא כמיתת שאר אנשים כי גם גופו היה מופשט מהחומר, ועוד]. לכן היה גם ענין מיוחד להכריז כי קבר זה אינו ניתן לתפיסה על ידי בני אדם, כאומר: "לנצח תהיה הקביעה כי 'הקבר לא נמצא עד היום הזה' תקפה ונכונה, לכן אפשר לכתוב אותה כבר מעכשיו". כדרך שאנו גוזרים על אדם "מאסר עולם" דהיינו הוא יהיה אסור לעולם, אבל כבר כעת הוא ב"מאסר עולם" משום שאנו יודעים שתמיד תהיה ההגדרה נכונה לגביו.

יש להבין כי בשעת כתיבת התורה היה מובן וברור כי נחתם כעת ספר נצחי אשר ישמש כמורה דרך לעולם כולו לאלפי שנה[12], על כן בודאי מוצדקת הלשון "וימת משה" בלשון עבר, מתוך ידיעה כי מלים אלו יחתמו את התורה ויהוו הידיעה ההסטורית על סיום פרשת מתן תורה. כך יקראו אותם לאורך ההסטוריה. (וראה בזה גם תגובות 314 ו 366).

יוסף בן מתתיהו גם מוסיף טעם מדוע היה צורך להוסיף בתורה את ענין מיתת משה "בכתבי הקדש כתב על עצמו שמת משום פחד שמא יעזו לומר משום צדקותיו הגדולות שעלה לאלהים". ובאמת בכדי לומר שמשה התנבא בצורה כזו על מותו צריך טעם מיוחד.

בוא וראה ראיה נוספת לדברינו, שיש הוספות מאוחרות בתורה, והיא מדברים ג' י"ד "יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב וכו' ויקרא אתם על שמו את הבשן חות יאיר עד היום הזה".

ובשופטים י' ג' "ויקם אחריו יאיר הגלעדי וישפט את ישראל עשרים ושתיים שנה וכו' יקראו חות יאיר עד היום הזה".

ודע לך שעל פי חישוב השנים יאיר שפט את ישראל כ- 250 שנה אחר כניסת בני ישראל לארץ.

ואם כך ברור כי משה לא ראהו כי נולד מאוחר הרבה יותר, והבן זה.

וכן, הרי רק בשנת הארבעים ליציאת מצרים זמן חתימת התורה, יאיר לקח את כל חבל ארגוב וקרא אותם על שמו חוות יאיר, ואם כך היאך מתפרשים המילים "עד היום הזה"?

על כורחך פסוק זה נכתב לאחר שנת הארבעים ליציאת מצרים כלומר לאחר מות משה.

ומדברינו אלה אתה למד שפסוקים רבים בתורה לא ירדו מסיני אלא נכתבו בתקופות מאוחרות, אף אחרי תקופת יהושע. ואל תתמה על דברינו אלה, שהמעיין בתורה כולה יראה שמחבר ספר התורה לא נתכוון ליחסה למשה רבינו

200) הרי הדברים מאירים ושמחים כנתינתם! ראשית נציין, מה שידען אינו יודע, כי יאיר בן מנשה לא לקח את חוות יאיר לאחר היציאה ממצרים, שהרי יאיר היה בנו של מנשה בן יוסף, המוזכר כפעיל כבר בעת ירידת יעקב למצרים [250 שנה לפני כניסת בני ישראל לארץ]. וכמו שכתב המפרש לדברי הימים (וכמוזכר בדה"א ז כא' וכן שם כד' מקרים של בני יוסף שכבשו נחלות בארץ קודם שעבוד מצרים). לפיכך כתוב עליו בצדק בתורה "עד היום הזה". הפסוק משופטים, מובא כרגיל מקוצץ, לא כתוב בו, ואפילו ברמז, כי השם חוות יאיר ניתן בזמן יאיר השופט: "ויקם אחריו יאיר הגלעדי וישפט את ישראל עשרים ושתים שנה ויהי לו שלשים בנים רכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם, להם יקראו חות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד".

ראשית יש לדעת כי עובדה היא שחוות יאיר היו קיימות עוד לפני השופט יאיר, ומוזכרות ביהושע (יג) כגבול שבט מנשה "ויתן משה לחצי שבט מנשה.. ויהי גבולם ממחנים כל הבשן כל ממלכות עוג מלך הבשן וכל חות  יאיר  אשר בבשן ששים עיר". ואם ישנו עדיין ספק אם חוות יאיר נתפסו קודם הכיבוש, תבא הארכיאולוגיה ותוכיח: "חוות יאיר נזכרות בכתובות מן המאה היג' לפנה"ס, ואדדנרי מספר כי אביו נלחם באיזור במחנה יאיר וכן בכתובות אשוריות נוספות" (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 180).  

יש לשים לב לעובדה שבתורה מדובר על חוות יאיר בבשן, כך גם ביהושע. ואלו השופט יאיר בנה לו חוות בגלעד, לכן הם מכונות "חוות יאיר אשר בגלעד", לאפוקי מאלו שבבשן. אין שום פלא בכך שהוא כינה את חוותיו "חוות יאיר", על שמו, ואף אם חיקה בכך יאיר קדמון ש'העיז' לקרוא את חוותיו על שמו[13]. חוות יאיר המקוריות היו "ששים עיר" (ככתוב בתורה ובדברי הימים) ואלו יאיר השופט הסתפק בשלשים עיירים (בני חמורים) המספיקים למלא בקושי חווה אחת. השופט יאיר אינו יאיר בן מנשה, שאם אכן היה בנו לא היה ספר שופטים משמיט את היחוס המכובד הזה. ולמען האמת הוא גם אינו משבט המנשה, והוא מן הגלעד ולא מן הבשן. ועל כך יש להוסיף, כי חוות יאיר בבשן נכבשו על ידי הארמים, ככתוב "ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם ששים עיר" (דהי"א ב). ואפשר שיאיר הקים לו "חוות יאיר" חדשות, לחדש את ימי קדם, כשם שהקימו בדורינו "הדסה – עין כרם", תחת "הדסה – הר הצופים" שנכבש בידי הירדנים, ועוד מקרים כיו"ב.

ודוקא מעשה חוות יאיר, שבפיו של ידען הפך לבלבול אחד גדול, מהווה הוכחה לקדמות התורה בעיני האנצ"ע ערך "דברים": "ביחוד ברורה קדמות הספר.. והוא הדין ברמזים הגיאוגרפים והאתניים.. גבולות שלא הוזכרו עוד אחרי דור הכיבוש, חוות יאיר שנפלו אח"כ אבל ודאי עוד לפני המלכות לידי הגשורי והמעכתי (דהי"א ב כא) הן עדיין בידי ישראל (דברים ג יד)"

ועל הנסיון לזהות את שני סיפורי חוות יאיר לסיפור אחד כתב פרופ' קויפמן (בפירושו לשופטים עמ' 213): "הטענה שכאן יש מקבילה לבמדבר לב' עומדת על עיקום דרשני של המקראות". [הערה: ידען כותב: "ודע לך שעל פי החישובים שפט יאיר את ישראל כ250 שנה לאחר כניסת בנ"י לארץ". זו טעות: יאיר החל לשפוט כ300 שנה לאחר הכיבוש וסיים לאחר 320 שנה לכיבוש].

 

פרשת וישב

מביא דברי הרשב"ם על הפשטות המתחדשים.

200ב) דברי הרשב"ם פשוטים, ואינם  צריכים להסכמתו, ואעפ"כ כנראה חושב דעת אמת שצריכים הם שיפוץ וזיוף קל, שאם לא כן לא היה רואה צורך לעשות זאת. כך מביא דעת אמת את הרשב"ם: "רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים. אלה תולדות יעקב: אלה מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב וכו' [תולה תולדות יעקב ביוסף וגו'], והנה זה הבל הוא".

הכניס סוגריים בתוך דברי הרשב"ם, מה שלא עלה על דעתו, ולא עוד אלא שהוסיף קודם הסוגריים את המלה "וכו'" הנותנת את הרושם כאלו הרשב"ם האריך ודעת אמת מביא בקצרה את התוכן בסוגריים. אך הרשב"ם לא הוסיף דבר בין שני משפטים האלו. כוונת הרשב"ם ברורה: הרשב"ם בא לסתור את "מה שפירשו הראשונים" ש"אלה תולדות" – הכוונה מאורעות, פירוש זה מובא ברש"י למשל כ"פשוטו של מקרא", והוא מה ש"פירשו הראשונים". ובא הרשב"ם לומר כי אין זה פשוטו, וכמו שמקדים שרש"י נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, אבל מתוך שנטה אחר הדרש לא פירש כפי הפשטות המתחדשות בכל יום, אלא פשט הנוטה אחר הדרש. אבל בודאי אין כוונתו לדברי חז"ל שאמרו "תולה תולדות יעקב ביוסף" שאין זה אלא דרש של סמוכין "תולדות יעקב יוסף", ולא בא הרשב"ם לדון אלא מהו הפשט, שהרי לא העלה על דעתו שפירושו הפשטי סותר את הדרש, משום שהפשט פשט והדרש יידרש, וכמו שמקדים הרשב"ם "כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות", שזה עיקר גדול, אבל צריך לדעת בצד רמזי ההגדות גם את פשוטו של מקרא.

ובכל אופן דעת אמת מזייף כאן בצורה חמורה ביותר את דברי הרשב"ם, להציגם כאלו כתב על דברי חז"ל "הבל הוא", בזמן שהוא מדבר במפורש על ה"ראשונים", וגם מביא רק את הפירוש שפירשו ולא את דברי חז"ל, מכניס ידען בפיו גם את דברי חז"ל.

 

פרשת מקץ

ענין השוואת שמות ראה תגובה 330.

התקופה הפרסית ראה מאמר על השמיטה. וכן על מגלת אסתר.

 

פרשת ויגש

והאבן עזרא כדרכו חולק ללא מורא על חז"ל ומסביר ששלושים ושלוש נפש הם יחד עם יעקב אביהם, וכן כתב הרשבם "לפי הפשט שלשים ושלש עם יעקב". נמצאת למד שלא יוכבד וגם לא יולדת בת 130 יש כאן. ואתה תבחר את הדרך הישרה בעינך, אגדות על ניסים של לידה בגיל 130 ועל נס איחורי הלידה בימים רבים או פשטי הדברים המורים על שבוש קל בדברי המקרא.

201) ולא שם לב לדברי עצמו, שהרי גם לפי דברי האבן עזרא שנאמרו "ללא מורא", [ומענין שגם הרשב"ם והרמב"ן והחזקוני כתבו כן "ללא מורא", וכן הרא"ש פסחים פרק עשירי, ואין זו כלל מחלוקת עם חז"ל כי לא אמרו אלא מה שיש לפרש לפי הפשט, שהרי שערי פירושים לא ננעלו, הדרש יידרש והפשט גם הוא מותר להיאמר, כמו שביארו המפרשים במקומות רבים. והראיה שהרשב"ם עצמו (בבראשית ל כא) מונה את יוכבד מכלל השבעים נפש], אין כאן שבוש בדברי המקרא אלא יעקב בכלל כל הנפש היורדת למצרים. [לשון המקרא: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו", זה היסוד למספר שבעים, ואף שהמספר מוזכר גם לאחר הכותרת "יוצאי ירך יעקב", על זה אומר אבן עזרא שלא חששו להשתמש במספר הקיים, למרות שאינו מתאים ממש לכותרת הכוללת רק "יוצאי ירך", שהרי גם 69 יכולים להיקרא 70 כפי השפה המדוברת, ודברה תורה כלשון בני אדם. אבל את הדעה שמתחלה יסדו מספר 70 על 69 דוחה אבן עזרא].

וגם חשבונו של אבן עזרא אינו מטיב עם ידען: יוכבד נולדה אי פעם, שהרי מוזכרת כבת לוי (במדבר כו נט), ובמנין שבעים נפש אינה מוזכרת [היא חשובה לפחות כמו סרח בת אשר]. לכל הדעות ירד לוי למצרים בן 47 ונולד משה 130 שנה לאחר מכן, איך שלא נחלק את השנים אין כאן לידה טבעית, אם נחלק באמצע: הוליד לוי בן יותר מ112 שנים [אהרן ומרים נולדו לפני משה], והולידה בתו בגיל 65. להיכן שלא נמשוך את לוח הזמנים נישאר עם שני נסים במקום נס אחד.

וכאן למדונו רבותינו דבר גדול מאד: שהתורה מדברת בהכללות ולאו דוקא מדייקת בפרטים, ואם במילים שלמות אינה מדייקת וכותבת שבעים במקום 69, מה נאמר על אותיותיה וכן על תגיה? והרי זה בניגוד גמור לאגדה שהובאה במסכת עירובין כא' ע"א "קווצותיו תלתלים אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" וכתב המהרש"א "יש לדרוש בהם תילי תילים של הלכות הנוגע בנגלה", ובמנחות כט ע"ב מבואר שהקוץ המדובר הוא התגין שבאותיות התורה.

202) כל משפט הבא לידו מתהפך כחומר חותם, ובסופו של דבר ניצב הפוך בדיוק ממה שהתכוין כותבו. לא נאמר אלא כי דרך הלשון לדבר במספרים עגולים, 99 איש נקראים מאה, וכן 69 איש נקראים 70, וכיוצא בזה. אין זה חוסר דקדוק אלא זהו הדקדוק עצמו, שהיכן שלא חשוב המספר המדוייק נוקטים במספר מקורב. האם האנציקלופדיה המספרת על אוכלוסין של מדינות מסויימות באלפים שלמים, או כל פרטים אחרים כיוצא בזה, אינה מדוייקת? אין זה סותר לכך שהתורה דייקה במלותיה ולא כתבה אותיות מיותרות וכדומה.

הרי האמת הידועה היא שאף בדבר הלכה הניתן למדידה ודיוק לא דייקו חז"ל כלל. והוא מגמרא בסוכה ח ע"א ר' יוחנן הכשיר סוכה עגולה אם יש בהיקפה כדי לישב בה 24 בני אדם, ולמסקנת הגמרא ר' יוחנן לא דק באמה וחמישית, ואם בדבר הוראה כזה הניתן לדיוק לא הקפידו חכמים לדייק, מה נאמר ומה נגיד בדברים של אומד הדעת וסברת הלב?

203) ושכח לציין שהגמרא מסבירה שר' יוחנן עשה זאת לחומרא, שלא רצה להקל ולדקדק בדיוק בשיעור המותר כדי שלא יבואו אנשים להקל יותר, כגון שיקחו בני אדם רזים יותר או שיצטופפו בלא שימת לב, ותקלות דומות. לכן הוסיף אדם אחד על השיעור הצריך, דבר הרגיל בדברי חכמים. מה נאמר ומה נגיד?

כבר נאמר בחולין צ ע"ב "אמר רב אמי דברה תורה לשון הואי (גוזמא) דברו נביאים בלשון הואי דברו חכמים לשון הואי" ואיך יתישבו דברים אלה אם כל האמונות בדבר הדיוק המוחלט והאלהי של כל מילה, אות, תו וקוץ בדברי התורה? הנה מדברי חכמים וראשונים נראה שאין לכל זה רגליים כלל, והמבין יבין.

204) אשרי המבין שהבין, אך אנו לא זכינו להבין, ואם נעתיק את לשון הגמרא נראה שהוא בדיוק להיפך: "אמר רבי אמי: דברה תורה לשון  הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי.. דברה תורה לשון הואי: "ערים גדולות ובצורות בשמים", דברו נביאים לשון הבאי: "ותבקע הארץ לקולם".. בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי, אלו הן: תפוח גפן ופרוכת; תפוח - דתנן תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור. גפן - דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת - דתנן: פרוכת שלש מאות כהנים מטבילין אותה".

הרי טרחו וציינו חכמים מקומות מיוחדים שדברו בהם "לשון הבאי", ומהי אותה לשון הבאי, "ערים גדולות ובצורות בשמים" או "ותבקע הארץ לקולם", שבאופן רגיל כלל לא היו מציינים אותם, ואין הם אלא בטוי ספרותי רגיל בכל ספרות שהיא. אף קורא אינו חושב שבאמת הארץ נבקעה לקולם, ואין זה ראוי אפילו לתואר "גוזמא", כדרך שאדם אומר לחברו "אני מת מרעב" "אני יוצא מדעתי" "השתגעתי לגמרי". אלו הן דברי ה'הבאי' שיש בתורה ובנביאים שזכו לציון מיוחד. ובדברי חכמים ישנם שלשה (!) דברים שהוגדרו כהבאי, וכולם הם מספרים גדולים שנשנו בהקשר לענינים שונים בבית המקדש, על 'תפוח' המזבח [ערימת האפר שעל המזבח] נשרפו מאות ואלפי בהמות ליום, ובימים מיוחדים היו גם עשרות אלפים ביום אחד, פינו אותו רק כשלא היה מקום על גבי המזבח [שרחבו היה קרוב ל20 מטר]. המספר שלש מאות כור אינו רחוק כל כך. מדות גפן הזהב אינן ידועות לנו, אך הפרוכת היתה מעשה אריגה בעובי 10 ס"מ מדותיה 24 על 12 מטר [כחזית בנין של 7 קומות!], גם אם משקלה לא הצריך כמות כזו של כהנים, הרי מדותיה ונפחה הצריכו בודאי כמות גדולה מאד של כהנים, ואפשר גם שמפני כבודה לקחו אותה כהנים רבים יותר מן הנצרך – שלא תיגרר על הקרקע.

מספרים אלו, אם כן, אינם רחוקים בהרבה מן המציאות, ואעפ"כ מצאו האמוראים לנכון להעיר כי בשלשה מקומות השתמשו חכמים במספרים עגולים מבלי לדקדק [אם היה כתוב "263 כהנים מטבילים אותה", לא היה בכך תועלת יתרה], מכאן נלמד כי הבינו שכל הדברים במשנה מדוקדקים עד כדי כך שאם ישנו מספר שאינו מדוייק בתכלית חובה לציין אותו, ובסך הכל ישנם 3 מקומות כאלו, גם מקומות אלו אינם דברים הנוגעים להלכה אלא סיפור, והם נובעים מן הכלל "דברה תורה כלשון בני אדם".

איך מכאן יוצא שלכל הדיוק "אין רגליים כלל"?

 

פרשת ויחי

אם כך, לפירושם טעה יעקב אבינו בנבואתו, שהרי סר שבט (מלוכה) מיהודה ועדיין משיח לא בא. והרמב"ן שהרגיש בקושיה זו כתב "אין ענינו שלא יסור לעולם כי כתוב יולך ה' אותך ואת מלכך וכו' והנה הם ומלכם בגולה וכו' אבל עניינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו" (כלומר שעד בוא משיח, אם יש מלך אזי יהיה רק משבט יהודה ולא משבט אחר).

ובפירוש דברי יעקב אבינו הלך הרמב"ן וביטל במחי יד את הפסוק "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה' , אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ". וכתב הרמבם בהקדמתו למסכת זרעים: " ובהיות המתנבא הגון לנבואה וכו' ואם ישקר בה או נפל אחד מדבריו אפילו דבר קטן נדע שהוא נביא שקר" והנה יעקב אמר לא יסור שבט מיהודה, וסר גם סר המלוכה מיהודה!

ראה זה פלא, דברי נבואתו של יעקב לאחרית הימים מתפרשים כדבר והיפוכו: לדעת הרמב"ן "לא יסור שבט מיהודה" היינו לא תעבור המלוכה לשבט אחר. ולפירוש רש"י והרשבם "לא יסור" הוא עד שבא רחבעם ובדיוק כן סרה המלוכה לשבט אחר

הרי זאת עלינו לדרוש מהנביא בטרם ינבא , ששפתיו ברור ידברו כדי שנדע למה התכוון וכך נוכל לבדוק אם נביא אמת הוא שנתקיימה נבואתו או חלילה נביא שקר הוא.

205) לידען אין אלא דרישה אחת מן הנביא, כמו שהראינו במאמרו על הנבואה. אין הוא מבין מה יש ללמוד מדברי הנביא, כל עצם קיומו של הנביא אינו אלא פונקציה של ריצה "לבדוק" כל דבר שאומר או עושה. במקרה זה יעקב בירך את בניו לפני מותו, ולא הזכיר כלל שברכותיו נאמרו מאת ה'. אעפ"כ ידוע שדבריו נאמרו ברוח הקדש, אך ברור הדבר שלא היתה כוונתו שיהודה ימלוך מעתה ועד עולם, שהרי ידע גם ידע מה שנאמר לסביו אברהם בברית בין הבתרים שבני ישראל יהיו גרים משועבדים ומעונים עד ארבע מאות שנה מאותה נבואה, ובזמן שכזה בודאי לא תהיה מלוכה ליהודה. ובודאי שלא יבטיח יעקב לעמו שתהיה להם מלוכה לעולם ועד בכל שנות ההסטוריה, כי כל הטובות מותנות בקיום המצוות כמפורש בתורה במקומות רבים. וכמו שאמר יצחק לבניו יעקב ועשיו בברכותיהם, כי עשיו יפרוק עולו של יעקב כאשר לא ישמע את מצוות ה'. מובן לכל קורא כי הברכה "לא יסור שבט מיהודה" היא שהמלכות תהיה משוייכת ליהודה, ואכן גם דברי הרשב"ם וגם דברי הרמב"ן פשוטים וכלולים בברכה זו, כי לאורך ההסטוריה רק שבט יהודה נשאר הראוי והמיועד למלוכה, ועד היום אנו מצפים למלך מבית דוד, ואסור לנו להעמיד מלך שאינו מבית דוד. ברור שלא ניטלה הבחירה החפשית לחלק מן העם להעמיד להם מלך אחר, אך דבר זה נתפס כחטא נגד ציווי ה' ביד הנביאים, וזוהי ברכת יעקב עצמה שיהודה הוא יתקבל כראוי להיות מלך בכל זמן שהתנאים יאפשרו זאת. גם הנשיאים וראשי הגולה היו מבית דוד. עיקרי הטיעונים של דעת אמת בנושא זה כבר נאמרו על ידי מורו ורבו המומר פראי פול בויכוחו עם הרמב"ן. וראה שם מה שהשיב לו הרמב"ן.

ומה שכתב כי "רש"י בדברי הימים ב' י' טו' פירש כדעת הרשב"ם נכדו" מראה בזה שאין לו מושג על המפרשים עליהם הוא חורץ משפט, כי אין  פירוש מרש"י לדברי הימים, והפירוש הנדפס לספר דברי הימים אינו מרש"י אלא ממפרש מאוחר יותר.

ואם לא די בכך הרי שלדעת רבי הלל בכלל אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, ופירש רש"י "שחזקיה היה משיח ועליו נאמרו כל הנבואות" (כי הרי לא דברו הנביאים ברור ואין לדעת בוודאות על איזה תקופה הם מנבאים).

ומדעתו של רבי הלל הסיק ר' יוסף אלבו בספר העקרים מאמר ראשון פרק ראשון "בלי ספק רבי הלל לא היה מאמין בביאת המשיח כלל ואף על פי כן לא היה נמנה בכלל הכופרים לפי שאין ביאת המשיח עיקר לתורת משה". והרי זה דבר מדהים אם אין משיח אין גאולה ואין תחיית המתים ואם כך למה אנו עמלים?

206) ומבין מלותיו של ידען אתה למד את העיקר בעיניו "למה אנו עמלים?", ומובן מדבריו שאמונתו ועמלו מותנים בהבטחות גן עדן דוגמת אלו שמבטיחים לשאהידים המוסלמים.. ומה מדהים בכך שרבי הלל חשב כך, הלא סוף סוף חכמים נחלקו עליו ואין זו האמת. מלבד מה שאין הדבר קשור לתחית המתים שהיא ענין נפרד מביאת המשיח ומוזכרת בישעיהו סב': "יחיו מתייך נבלתי יקומון", ובספר דניאל יב': "רבים מישני אדמת עפר יקיצו" עמם לא התווכח ר' הלל.

אבל באמת אין שום משמעות לניסוח "אין משיח לישראל", שהרי התורה מדברת במפורש במקומות רבים שאם ישובו בני ישראל למוטב, יקבלו את כל הטובות בעולם הזה, בטחון מדיני, שגשוג כלכלי, אושר אישי, שפע גשמי, וכל הכרוך בזה (ויקרא כו דברים לב ומקומות רבים אחרים). זהו היסוד של "והיה אם שמוע תשמעו", ור' הלל אינו יכול להכחיש דבר זה. זוהי בעצם 'ביאת המשיח', כאשר ישנו מלך המנהיג את העם לבטחון והצלחה מירביים. וגם אם לא נקרא למנהיג זה 'משיח', או שהדברים יבואו כביכול מאליהם ולא בעטיו של מנהיג מסויים [כך מפרש רש"י את דברי הלל], אין זה משנה דבר לענינינו. תחית המתים אינה שייכת כלל לענינינו, ר' הלל אינו מתוכח עליה מכיון שהדבר מפורש בספר ישעיהו (סג) "יחיו מתיך נבלתי יקומון" ובספר דניאל (יב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו".



[1]היו עמים שכינו את יום התחדשות הירח בשם "חודש", אך אף עם לא כינה את כל שלשים הימים בשם חודש, (דילמן, מובא אצל הופמן, פירוש לס' ויקרא כג).

[2]בשופטים א אמנם נזכרים הכנעני והפרזי יחדיו, אך המדובר במלחמת כבוש מסויימת של שבט מסויים שגבלה במקרה בשטח של הכנעני והפרזי.

[3] ראה גם קאסוטו אברהם וארץ היעוד עמ' 224, וכן ב. יעקב בפרושו במקום מביא דוגמאות ש'אז' לא בא דוקא כתיאור עבר, אלא כהדגשה, כגון: "ודוד אז במצודה ומצב פלשתים אז בית לחם" (ש"ב כג יד), "ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים" (ירמיה לב ב).

[4]וגם לאחר הירידה למצרים, עלו בני יוסף לארץ ישראל "והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם" (דה"א ז כא), ובת אפרים שארה בונה שלש ערים בכנען (שם כד'), גם יאיר בן מנשה לכד את חוות יאיר וקרא אותם בשמו "עד היום הזה" (דברים ג יז, במדבר לב, וכפי שהעיר בצדק המפרש לדברי הימים שהמעשה היה קודם היציאה ממצרים).

[5]ולו יש כאן השלכות של המציאות, מדוע לא נזכרו נחלות לעוד שבטים, ומדוע לא מוזכרות כאן אלא רק תכונות הלחימה האישיות של האחים [זה גור אריה, זה גדוד יגודנו, זה נושך עקבי נחש, זה איילה שלוחה, זה זאב יטרף, וזה באפו עיקר שור], ומה ענין "שמעון ולוי אחים", כשלא ידוע על שום קשר ביניהם מאז מעשה שכם, ואין מה לומר על לוי מלבד ארור וקללה, האמנם כך היה מעמדו של שבט לוי בממלכת ישראל? ומה ענין "ראובן בכורי" כאשר בשום מקום לא היה ראובן בכור מאז הירידה למצרים, ומי זכר לו את חילול יצועיו מלבד יעקב. ומיהו "יוסף" שאינו נמצא כלל בישראל אלא רק מנשה ואפרים. מיהם אלו ששטמו ומיררו את יוסף אם לא האחים אליהם מדבר אביהם. וכמובן כל הסיום "אלה שבטי ישראל שנים עשר" אין לו אחיזה במציאות בישראל כאשר היו אפרים ומנשה [ובעצם שני מנשה, כשהשם האחד אות הוא לאב אחד]. ודוקא ברכות משה המאוחרות אינן יודעות שום נחלה ריאלית [חוץ מנחלת גד שהתנחל בימי משה בעבר הירדן] ומזכירות את אפרים ומנשה. וכן הפוך: יעקב אינו יכול להזכיר מנחלות גד ראובן ומנשה.

[6]לאחר "מלך בלע" נוסף "היא צוער", לאחר עין משפט "היא קדש", לאחר עמק שוה "הוא עמק המלך", לאחר עמק השדים "הוא ים המלח". כשכל הכינויים הקדמונים הם מתאימים לממצאים, ראה בהתיחסות למאמר 'ראשית ישראל'.

[7]אהרוני (א"י בתקופת המקרא עמ' 61) כותב: "זהו אחד הקטעים ההסטוריים הקדומים ביותר שנשתמרו במקרא השייך במקורו כנראה לראשית האלף השני לפני סה"נ, בסיפור זה נזכרים כמה וכמה שמות של מקומות.. שכבר לא היו ידועים בתקופה הישראלית".

[8]ובירושלמי יבמות פ"ב הי"א וכן שם פ"ו ה"ו "קיסריון שבקפוטקיא" אולי הכוונה קיסרין שבחו"ל לאפוקי זו שבא"י.

[9]והגע עצמך, האם משום סבה זו פירשו גם שהנער שהיה עם אברהם בעקדה הוא ישמעאל, הרבה אחרי שנשלח למדבר? וכל הכתובים מראים שישמעאל חזר לאחר שילוחיו, והרי קבר את אברהם יחד עם יצחק (בראשית כה ט) ואם ישמעאל חזר קל וחומר הגר שהרי הוא היה הסבה לשילוח.

[10]וזה מובן לכל קורא, כי לו דברים היה לוקח את לשון חוק המלך משמואל לא היה יכול להשתמש בלשון זה, שהרי הוא מצוה "שום תשים עליך מלך" ולו היה "ככל הגויים" לשון מקומית משמואל בו היא מוצגת לגנאי מה הטעם לכללו בחוק המצווה על המלך.

[11]ועובדה זו עצמה מוכיחה את קדמות פרשת מיתת משה של התורה. שהרי ספר יהושע נכתב לאחר סיום התורה, ולכן הוא פותח "ויהי אחרי מות משה עבד ה'", - אותו "מות משה עבד ה'" המסופר בסוף התורה. ואם בימי כתיבת יהושע עדיין היתה רחב בקרב ישראל, הרי שפרשת מיתת משה נכתבה עוד קודם לכן.

[12]ד"ר שאול ברקלי (מבוא כללי לתנ"ך עמ' 102) כותב "תיכף עם צעדיהם הראשונים של שבטי ישראל על אדמת ארץ כנען הם רושמים את קורותיהם ואת מאורעות תקופתם באובייקטיביות מופלאה ובכוונה ברורה מראש שהם באים להנציח את ההתרחשויות ההסטוריות למען ידע דור אחרון".

[13]עיון קל בהסטוריה יראה שבכל מקום ישנם עשרות ומאות דוגמאות שכאלו: היו ארבעה ערים שנקראו בשם אפמיאה במזרח ההלניסטי רומי, וששה בשם ברניקי, 23 אפיפיורים נקראו יוהנס, עשרה ממלכי דניה נקראו כריסטיאן, 13 אפיפיורים נקראו לאו, וחמשה ממלכי ביזנטיה גם נקראו לאו, בשם לותר נקראו חמשה מלכים ושני קיסרים, וכמובן היו שני מרטין לותר. היו שני משפחות מדפיסים אשכנזים בשם "בק" בלי שום קשר משפחתי ביניהם בערך באותה התקופה (אנצ"ע ערך בק).  התמיהה כיצד חזר המקרה מפוקפקת למדי, ההסטוריה חוזרת על עצמה על טעויותיה, כידוע, די אם נזכיר מאירועי השנים האחרונות במדינתינו: את אסון צאלים א' ואסון צאלים ב', אסון צור א' ואסון צור ב', אינתיפאדה א' ואינתיפאדה ב', פסגת קמפ דיויד א' ופסגת קמפ דיויד ב', מלחמת המפרץ א' ומלחמת המפרץ ב', כיבוש סיני והחזרתו פעמיים, נצחון פרס בסקרים פעמיים, אין צורך להאריך.